לעבר עידן עברי חדש – בני נכר ומדינת ישראל

הנה קטעים בדיווח של יואב שורק על מפגש שהשתתפתי בו בקשר למהות היחסים בין נוצרים אוהבי ישראל, הצייגים של זרם החדש של הציונות הנוצרית:

עין בעין יראו / יואב שורק

כינוס רבנים ראשון מסוגו מבשר על תפנית. מסורת רבת שנים של הפניית הגב אל הגויים מפנה את מקומה לעמדה חדשה ביחס לאותם נוצרים הרואים בשיבת ציון את מימוש חזון הנביאים

יעקב ברג…כמי שחווה בעשייה היומיומית שלו את אותה רוח תנ"כית, מצא לו…במשך השנים שותפים רבים מהמחוז שבו מסתכלים על שיבת ציון בעיניים חולמות מרחוק: העולם של הנוצרים הציונים, המהווים קבוצה גדולה וחשובה ב'חגורת התנ"ך' האמריקנית. עבורם, להיות שותפים בחקלאות עברית בהרי השומרון זו זכות דתית; ברג, כמו כל יהודי מאמין, ציוני ושומר מצוות, הוא עבורם דמות ראויה להערצה ולקנאה: כבן לעם הנבחר, הוא זוכה ליטול חלק בגאולה שהובטח עליה בספרי הנביאים.

ציון בעיניים חולמות מרחוק: העולם של הנוצרים הציונים, המהווים קבוצה גדולה וחשובה ב'חגורת התנ"ך' האמריקנית. עבורם, להיות שותפים בחקלאות עברית בהרי השומרון זו זכות דתית; ברג, כמו כל יהודי מאמין, ציוני ושומר מצוות, הוא עבורם דמות ראויה להערצה ולקנאה: כבן לעם הנבחר, הוא זוכה ליטול חלק בגאולה שהובטח עליה בספרי הנביאים.

סביב שולחן העץ היפה באולם שביקב מסובים שתי קבוצות של אנשים: קבוצה אחת היא של כאלה הנמצאים בקשרים יומיומיים עם גויים המעריצים את מדינת ישראל ובמיוחד את מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון. מדובר באנשים העוסקים באופן פרטי או מוסדי בתיירות ביש"ע, בהתיישבות, או בהפצת תורה לגויים. הקבוצה שנייה היא של רבנים, שהקבוצה הראשונה מבקשת להכיר להם את הארץ הלא נודעת הזו ולהבהיר להם את חשיבות פתיחת הדלת בפני התומכים הללו. ברוכים הבאים לכינוס הרבני הראשון לשם גיבוש יחס מתאים אל הנוצרים אוהבי ישראל.

המכירים ושאינם
חשוב לציין שאין הבדל, לא חיצוני ולא פנימי, בין שתי הקבוצות: גם רוב הנמנים על הקבוצה הראשונה, שאינה מכונה קבוצת הרבנים, הם רבנים או כמעט רבנים; מדובר בתלמידי חכמים הלומדים ומלמדים תורה, מתנחלים בפועל ובנשמה, הפועלים מכח הכרתם הדתית והציונית. ההבדל הוא במידת ההיכרות עם התופעה המרתקת של הגויים הצמאים למגע עם המפעל הציוני, בו הם רואים את השיא של מימוש הברית בין א-להים לעמו, ואת מקור האור שצריך להשפיע עליהם.

הסיפורים שבפי העוסקים בדבר מופלאים. הם נעים מתיאור השאלות הרבות הזורמות מדי יום אל אנשים אלה מגויים בכל העולם, מהודו ועד כוש, המבקשים לקבל תורה מפי יהודים 'אותנטיים', ועד לדיווחים על כנסיות שלמות המאבדות עניין בישו ומבקשות לשמור יותר ויותר ממצוות תורת משה. מסתבר, שכאשר יהודי המשדר אמונה פותח דלת – או אתר – אל המרחב האוניברסלי, כבר מחכים לו שם מיליונים של גויים – נוצרים ברובם – שרוצים לאחוז בשולי מעילו. שיבת ציון חוללה רעידת אדמה תיאולוגית לא רק בעולם היהודי אלא גם – ואולי בעיקר – במרחב הגדול יותר של המאמינים בתנ"ך. האנשים העוסקים בכך, בין אם הם מרכזי התנדבות ביישובים בשומרון או רכזי פעילות של 'בני נח', מדגישים את החשיבות הרבה שיש למעגלי התמיכה הללו בעידן של דלגיטימציה של ישראל, ומזהירים גם מפני ההשלכות העגומות של הפניית הגב אל מבקשי טובתנו. כך לדוגמא סיפר משה גולדשמיט, יו"ר מזכירות איתמר שהוא גם רב ואיש חינוך, על הקשרים שנרקמו בינו לבין קהילה נוצרית אמריקנית; על החשדנות הרבה שגילה בתחילת התהליך, על נסיונות ההשתמטות שלו מקשר איתם, על הסבלנות בה נתקבל היחס החשדני שלו בצד השני, על התמיכה המוסרית והרוחנית העמוקה שהוא ואנשי איתמר ממשיכים לקבל משם – ועל תהליך הגיורים כעת כמה מאנשים אלה, אחרי שנים של קיום מצוות, כל זאת ללא שום דחיפה שלו.

באיחור, בחיוך ובכיפה לבנה נכנס הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, והתיישב לצדם של הרב אליעזר מלמד, שבחר בעיקר בעמדת הקשבה, והרב דורי הנמן. דקות ספורות אחר כך פנה אליו מרכז הדיון, רב היישוב עפרה הרב אבי גיסר, וביקש לשמוע מה בפיו. "אין לי משהו חשוב לומר", השיב הרב שמואל, "באתי לשמוע". "זה שאתה כאן זו אמירה חשובה", השיב לו הרב אבי, ונענה בחיוך. "אנחנו כעת כמה ימים אחרי יום השנה של הרב צבי יהודה זצ"ל", בחר לבסוף הרב אליהו לומר בקצרה, "ואני זוכר היטב את השיחות שהרב צבי יהודה היה עושה לקבוצות כאלה, של נוצרים אוהבי ישראל, שבאו לירושלים. את תשומת הלב שלו, את החום שבו קיבל אותם. בשבילנו, כתלמידים צעירים, זה היה מפתיע, מפתיע מאד – -"

בעקבות הרב צבי יהודה
אין זה פלא שהרב צבי יהודה קוק האיר פניו לבני ה'מקויה' ולקבוצות דומות אחרות שהחלו לעלות לרגל לעיר הקודש. בעיני מי שראה בתקומת ישראל גאולה בעלת משמעות אוניברסאלית, המקיימת את חזון הנביאים, לא היה דבר טבעי ומתבקש יותר מאשר הצטרפותם של גויים מכל העולם לחיזוק התהליך. אין זה פלא, מצד שני, שרבנים רבים הפנו גב לפניות כאלה, וראו בכל קשר חיובי עם גויים, במיוחד נוצרים ובעלי הכרה דתית, דבר מסוכן. שהרי אלמלא היה הרב צבי יהודה קוק חדור כל כך בתודעה הברורה שאנו בעידן של גאולה, היה גם הוא הולך בדרך הפניית העורף.

מדובר כאן בעצם על היכולת לעשות קפיצה מנטלית, לעבור מעידן לעידן: במשך דורות כה רבים, המטרה העיקרית של היהדות ביחסיה עם הגויים היתה לשרוד. לא להיטמע. להצליח לקיים, כמיעוט נרדף, את פתיל הזהות היהודית בתוך עולם המאיים לבלוע. והנה, עם היציאה מעידן של גלות לעידן של עצמאות, לא רק שאימת ההיטמעות נעלמת, אלא שמפאתי ההיסטוריה מגיחה שאיפה שכמעט נשכחה: להיות לנס עמים, לאור לגויים, למרכז שעליו התנבא ישעיה במילים המוכרות כל כך –

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יי בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת
וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ:
לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יי, אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב
וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יי מִירוּשָׁלִָם.

הקפיצה המנטלית הזו יכולה להיעשות רק על ידי מי שבוחר לעבור לצד הנגאל של הנהר. מבין הרבנים, דומה שהרב צבי יהודה היה כמעט היחיד שחי אחרי הקפיצה הזו.

מבין המסובים, ניכר היה ברב שלמה ריסקין שהוא חי ממש את החזון הזה. בעוד האחרים דנים בשאלה עד כמה לחשוש מפיתוח קשרים עם גויים אלה, הרב ריסקין כבר היה מונח בחזונות של גיור, או לכל הפחות אימוץ המצוות על ידי העולם הנוצרי. "רק על שבע מצוות בני נח יש לנו חובה לכפות את הגויים", ציטט הרב את הרמב"ם, "אבל אחרי זה יש עוד שלב. מי שהגיע למדרגה של קיום שבע מצוות בני נח, אנחנו מאד נשמח שיאמץ גם את שאר המצוות. אם אנחנו מאמינים שהתורה היא האמת של ההתגלות, האמת הזו טובה לכולם…" הרב ריסקין התייחס לאגרת של הרמב"ם (מהד' בלאו, סי' קמט) בה הוא מתייחס לדברי ר' יוחנן ש'גוי שלמד תורה חייב מיתה' וכותב ש"מותר ללמד המצוות לנוצרים ולקרבם אל דתנו", ומסביר שיש הבחנה בין מוסלמים לנוצרים, שכן בעוד שהקוראן טוען שהמקרא הוא זיוף, הנוצרים מאמינים בתנ"ך. "אבל הערלים מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפירושם המופסד… ואם יעמידום על הפרוש הנכון אפשר שיחזרו למוטב". דבריו משתלבים עם עמדתו בספר המצוות לפיה מצוות אהבת ה' היא גם המצווה להאהיב את ה' ולקרב את הגויים לתורתו.

החזונות הגדולים הללו לא מטשטשים את הדאגה הטבעית של העולם הרבני מפני הצד השני של המטבע – נוצרים הפועלים להפיץ את אמונתם בישו בין יהודים. מארגני הכינוס, הגב' סנדרה ברא"ז מארגון 'ידידים נוצרים של היישובים ביש"ע' ואהרון ליפקין מ'ליפקין טורס' המתמחה בליווי קבוצות שבאות לארץ התנ"ך, שניהם דתיים ומתנחלים בעצמם, ערים מאוד לחששות האלה ושותפים להם. לכינוס הם הזמינו גם שניים מפעילי 'יד לאחים' – אחד מהם גר צדק מהעולם הקתולי – שסקרו את האיום הקיים בישראל, פחות מצידם של נוצרים 'רגילים' ויותר מצידם של 'יהודים משיחיים', קהילות שקיימות בישראל ומשווקות את אותו האיש במסווה של זהות יהודית ישראלית רגילה, חילונית בסגנונה ויהודית בטקסיה.

לכל זה, מסתבר, אין קשר עם הפעילות של הכנסיות הגדולות של הנוצרים הציונים, כמו זו של ג'ון האגי ושותפיו לדרך, שהוזכרו כמה וכמה פעמים בכנס…

"המבחן בעיני הוא היחס למדינת ישראל", אמר בהמשך הרב אבי גיסר. "אפשר תמיד לחשוד במניעים נסתרים, אבל כיוון שמדינת ישראל היא הביטוי של הריבונות היהודית, של חידוש הברית בינינו לבין ה', הרי שמי שתומך בה – ובוודאי מי שתומך בהתיישבות שלנו – הוא ידיד אמת. הרי תקומת ישראל הוא האיום הגדול ביותר על התיאולוגיה הנוצרית ה'ישנה', ומי שנוח לו עם קיומה של ישראל ורוצה לחזק אותה, הוא מהטובים, בהגדרה." וכאן גם הרב גיסר חוזר אל הרב צבי יהודה. "תקומת ישראל צריכה לצמוח מתוך קונטקסט אוניברסאלי. לא סתם הדגיש הרב צבי יהודה שוב ושוב את החלטת חבר הלאומים בסן רמו על הבית הלאומי לעם היהודי; כי זו טבעה של הגאולה, שבה הגויים שותפים."

"אני חושב שאנחנו צריכים, לאחר שנים של גמגום, ליצור משלחת רבנים שתיסע אל המרכז של הידידים האלה שלנו," הציע הרב גיסר, "ותביא מסר של הכרה ותודה על התמיכה שלהם. לומר להם שהם זכו להשתתף בדבר גדול. כמו שהרב קוק בירך את הבריטים על שזכו, באמצעות הצהרת בלפור, להיות הגויים הפותחים את השער לתקומת ישראל."

הדור המבוגר יותר בירך אך לא הצליח להגיע. כך הרב חיים דרוקמן, שהתבשר שבוע קודם לכן על כך שנעשה לחתן פרס ישראל, וכך הרב שאר ישוב כהן, ששלח איגרת ברכה לכינוס וציין את החשיבות הרבה שהוא רואה בקידום הנושא, תוך הזהירות הראויה מפני גורמי מיסיון גלויים ונסתרים.

עם סיומו של המפגש המרתק הזה – שנחתם בקביעה שיש להמשיך ולקיים פגישות נוספות, שבהם הרבנים ידונו בשאלות הלכתיות ועקרוניות הדורשות הכרעה – תהיתי מה היה חש הישראלי המצוי, זה הרחוק מביטויים משיחיים, לנוכח הרוח ששרתה בחדר. אין ספק: במבט ראשון הוא היה רואה בחבורת המתכנסים אנשים הזויים, המוצאים להם בני ברית רחוקים ובלתי רלוונטיים. במבט שני, אם היה מרשה לעצמו להשתחרר מקבעונות, היה אולי מגלה שחזון הגאולה הקוסמי הזה הוא גם שורש זהותו הישראלית; גם שורש המחירים שמדינתו משלמת בזירה הבינלאומית; וגם אמת גדולה שמניעה מאות מיליונים, שיש להם אמנם 'גויישע קאפ', אבל אולי דווקא בזכותו הם נמנעים מלסבך את הפשוט ורואים עין בעין את הנרטיב המטא-היסטורי המוביל את כולנו…

(פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012(

מודעות פרסומת

ומה קוראים – ספרי קודש חדשים שיצאו לאור

הלכתי לחנות ספרי הקודש המעודפת עלי, "גירסה", בשכנונת זכרון משה והנה ממה שמצאתי מהספרים החדשים שיצאו לאור:

א) הלכות למי שמתעטש

ב) הכלכות למינקת (עטיפה)

ג) אותו ספר, עמוד השער

ד) הלכות על יחסים בין יהודי לנכרי בתחומי המסחר, ההעסקה וכיו"ב

ה) ספר בן מאות עמודים על זהירות בדרכים

 

^

ברכת ועד רבני בנימין לתושבי הישובים לקראת חג הפסח

בס"ד                                                                                                     חודש האביב תשע"ב

ברכת ועד רבני בנימין לתושבים לחג הפסח

לתושבי בנימין היקרים,

בחג הפסח אנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות, את הפיכתנו מעבדים במיצרי טומאת מצרים לעם חפשי בעל ישות עצמאית, שיסודה האידיאל האלקי של שחרור האדם מכל הצמצומים וההגבלות וקידום העולם אל התיקון השלם.

תפקידנו זה אמור להיעשות, על ידי חיינו הלאומיים המלאים לאור תורת ה' שקיבלנו בסיני, על הארץ שמותאמת בבחירה אלקית לכך. ומאז כל ההיסטוריה הארוכה ומפותלת שלנו, היא הדרך להוציא את עומק טבענו זה אל הפועל, ולהיות עם שמבטא בחייו הלאומיים בארצו את המהות הרוחנית שלו, ופועל למען תיקון העולם וכל האנושות.

בדורות אלו זכינו לשוב לארץ בתהליך מסובך ומורכב, ולחדש בה את חיינו הלאומיים בהקמת מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

לפני ארבעים וחמש שנה, זכינו לשלב נוסף בתהליך של חידוש הריבונות הלאומית בארצנו, בשיבתנו בחסדי ה' אל מרחבי יהודה ושומרון עם ירושלים והר הבית. ומתוך כך זכינו אנו תושבי בנימין לקחת חלק במפעל ההתיישבות, שבא לחבר מחדש את המדינה וכל העם אל מחוזות ערש התהוותנו הלאומית, ולברר ולחזק מתוך כך את המשמעות של כל תהליך שיבת ציון.

אפשר לראות את המשמעות המרכזית של תהליך זה, דווקא מתוך שסביבו מתעצמות שאלות הזהות והמשמעות של כל חיינו בארץ. כל עומק התהייה והבלבול באים לידי ביטוי, דווקא ביחס למקומות יקרים אלו. כך אנו רואים לאחרונה בפרשת מגרון, שכולנו נפעמים מהמאבק העיקש והחכם שעושים תושבי הישוב, בשיתוף וסיוע מלא של המועצה. אנו תפילה כי יזכו תושבי מגרון, ונזכה אנחנו, להמשיך ברוח איתנה זאת גם בעתיד, נוכח כל הרוחות הרעות, וליישב את נחלת בנימין, ואת ארץ ישראל כולה.

 יזכנו ה' בחג החרות הזה להעמיק במשמעות החרות שלנו, ולזכות לפעול עם א-ל לחיזוק הרוח הישראלית החופשית המקורית של כל העם, ומתוך כך להמשיך לשבת בטח בכל מרחבי ארצנו.

                                                                                                    בברכת חג שמח,

                                                                                                    ועד רבני בנימין

^

אל ארץ המנוחה

 

בס"ד
אֶל אֶרֶץ הַמְּנוּחָה
מסע שילה, חנוכה תשע"ב
'מנוחה' זו שילה
(מגילה דף י ע"א)

אָז, בַּעֲלוֹת הַלֵּב עַל גָּדוֹת
בְּהִתְפָּעֵם הָרוּחַ מֵהוֹד-מַרְאוֹת
עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלַי בָּעִיר שֶׁחֻבְּרָה
וּבְחַגְוֵי לִבִּי אֵשׁ אֲצוּרָה

אֲחוּזָה נַפְשִׁי בִּצְבָתוֹת אַהֲבָה
שַׂרְעַפַּי – יְקוֹד, הֲגִיגַי – לֶהָבָה
כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי אֶל פְּנִינַת מְכוֹרָתִי
אֶל שְׂכִיּוֹת שִׁילֹה, חֶדֶר הוֹרָתִי.

מָה אֲעִידֵךְ, אֶרֶץ מְטֹהָרָה,
חֶלְקַת-אֱלֹקִים, נְסוּכַת נְהָרָה
פְּאֵר חֲבוּשָׁה, יִפְעַת יְרוּשָׁה
אֶבֶן הָרֹאשָׁה, לִמְנוּחָה וְלִקְדֻשָּׁה

בָּךְ נִקְהֲלוּ שְׁבָטַי, וְנַפְשָׁם דְרוּכָה
כִּי אָתָא מוֹעֵד, לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה
וַיַּעֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים
וַיַּפֵּל פּוּר הוֹד, וַיַּעֲלוּ תְּחוּמִים

אָז נָהַר כָּל שֵׁבֶט לְנַחֲלָת שָׁפְרָה
בְּחֶדְוַת בִּנְיָן, בְּלַהַט יְצִירָה
*
שִׁילֹה, מִשְׁכַּן אֵ-לִי וּדְבִיר אַרְמוֹנוֹ
וְשס"ט שָׁנִים בָּךְ סוּכַּת מְלוֹנוֹ
וְתָאֳמֵי מִזְבְּחוֹת, וְעוֹלָה עַל מוֹקְדָם
וְעָנָן קָשׁוּר עַל אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם

מְדוּדָה כִּבְרַת-אַרְצֵךְ, וּכְבֵית סָאתַיִם
וּנְפִילִים בָּךְ הִלְכוּ – צוֹפֵי הָרָמָתַיִם.
לֹא תִּקְרָה סוֹכֵכָה לָךְ,  כִּי יְרִיעַת צָפִיר
וְתִיטַב לְנַפְשִׁי מִכֶּתֶם אוֹפִיר

מִשֻׁלְחָן גָּבוֹהַּ זָכוּ כָּל צוֹפַיִךְ
סוֹכוֹת עֵינֵיהֶם בְּהוֹד נוֹפַיִךְ
אוֹפֶפֶת קְדֻשָּׁתֵךְ מֶרְחֲבֵי כָּל הַפֶּלֶךְ
כִּי בְּכָל הָרוֹאֶה יֹאכְלוּ מִשֻלְחַן הַמֶּלֶךְ

בָּךְ יְשִׁיש כְּהוּנָה נִצָּב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ
וּנְסִיךְ נְבוּאָה אוֹחֵז בְּשׁוּלֵי אַדַּרְתּוֹ

וּכְבוֹא הַמַגִּיד מִשְּׂדֵה פְּלִשְׁתִּים
וַיִּתְחַלְחַל כֹּהֲנֵךְ מִבְּשׂוֹרוֹת בִּעוּתִים
הִבְלִיג עַל אֲסוֹנוֹ, בְּיוֹם חָרוֹן
אַךְ כָּרַע נָפַל, כִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן
*
רָחֲקוּ מִמֵּךְ בְּנֵי הָגָר וּקְטוּרָה
וְרַק נֶפֶשׁ בַּת-עַמִּי בְּנַפְשֵׁךְ קְשׁוּרָה
לָנֶצַח לֹא יוּעַם זִיו כְּבוֹדֵךְ
וְעַם זָר לֹא יָבֹא בְּסוֹדֵךְ

 

[1] ע"פ פירוש רש"י לתהילים (קכב, ג): 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה' – כשילה, שדימה הכתוב זו לזו, שנאמר (דברים י"ב) 'אל המנוחה ואל הנחלה', מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים.

[1] ע"פ פירוש רש"י לשיר השירים (ג, ד): 'אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי' – לא נתתי לו רפיון עד שהביאותיו אל משכן שילה בשביל כל זאת שעשה לי.

[1] ע"פ מגילה (יא ע"ב): 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה', מנוחה זו שילה.

[1] ע"פ יהושע יח י: 'וישלך להם יהושע גורל בשילה לפני ד', ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקותם'. ובמס' בבא-בתרא דף קכב ע"א: 'אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכוין ברוח הקדש ואומר זבולון עולה תחום עכו עולה עמו. טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו… וכן כל שבט ושבט'.

[1]ע"פ זבחים דף סא ע"ב: 'רבנן אמרי שביבא הוה משדרא (כשהיו מקטירין על של אבנים היו זיקים ולהבות יוצאות מאש שמים שעל מזבח הנחשת של משה שאף הוא מונח שם – רש"י). רב פפא אמר אושפיזא הוה נקט וזימנין הכא וזימנין הכא'.

[1] ע"פ זבחים דף קי"ח ע"א: 'לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן'.

[1] ע"פ מגילה פ"א מי"א: 'בשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה'.

[1] ע"פ 'שפת אמת' ויחי תרמ"ז: 'בחינת משכן שילה הוא מקום שאין התנגדות האומות

[1] ע"פ 'שפת אמת' ויחי תרמ"ז: 'בחינת משכן שילה הוא מקום שאין התנגדות האומות מגיע שם כלל וזהו בחי' השבת שנקרא מנוחה. וכתיב ביוסף עלי עין שהוא למעלה מבחינת יצב גבולות עמים, שאין מגע נכרי שם כלל לכן נקרא מנוחה'. 

^

הדברים שנשאתי בטכס ט"ו באב תשנ"ג

לילדים האלה התפללנו

בתודעת הכלל, שילה מסומלת על ידי המשכן. בשילה הוקמה חצר עבודת הקודש של העם היהודי ושם הועלו זבחים ושלמים משך כמעט 400 שנה. יש גם מי שזוכר שבשילה נחלקה הארץ והשבטים זכו בנחלות שלהם ובשילה אמר יהושע בן-נון את אחד המשפטים ההיסטוריים, והציוניים, שבכל תולדות עמנו מאז שנאמר לאברהם "לך לך" והוא: "עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ". ואצל אחרים, איחוד השבטים ביום חג ה' בשילה הוא האירוע הנחרת בזכרונם.

כאשר נזקק משה דיין מיד לאחר מלחמת ששת הימים לדימוי היסטורי מקראי, שילה נכללה בהצהרתו על החזרה לנופי התנ"ך וכמו כן, גם אהוד ברק שילב בין המקומות ההיסטוריים שהוא השתוקק להם כאשר הוא היה מביט מחלונו מזרחה.

אבל, להערכתי, תושבי שילה, אשר התחדשה כמחנה חופרים של משלחת ארכיאולוגית בשבט תשל"ח (ינואר 1978), הדימוי האמיתי לישובנו מקופל בתשובתה של חנה לעלי הכהן שלפי המדרש ביקש להמית את בנה, שמואל, ולהביא לה בן אחר במקומו כאשר אמרה (שמואל א, א' כ"ז) "אל הנער הזה התפללתי…והוא שאול לה'". בעצם, הסיפור האמיתי, לטוב ולפחות טוב, של שילה נמצא בילדים ובבני הנוער שלה. בימי המקרא הדמויות היו שמואל, חפני ופנחס, אביה ויואל בני שמואל שיצאו לשפוט בבאר-שבע והתינוק של המלך ירבעם, גם אביה, אשר חלה והנביא אחיה השילוני נאלץ לבשר לאמו שכאשר היא תחזור הביתה, היא תמצא בנה מת בגלל רעת אביו (מלכים א, יד, ה-י"ג). בשילה התנהל מאבק בין-דורי ומאבק רוחני בין אבות לילדים. וסימן אבות לבנים ולימינו.

בבית הקברות של שילה, שנחנכה בקבורתה של רחל דרוק הי"ד, קרבן ראשון לתהליך מדריד, נטמנים ילדים יקרים שהיו בשנה וחצי האחרונה מטרותיהם של המרצחים הערבים והם: יהודה שוהם, תינוק בן חמישה חדשים, שנרגם בדרכו הביתה ברכב הוריו, אבי סיטון, בן 17, שנורה בגבו באיתמר, שמואל ירושלמי, בן 17, שנפגע בפיצוץ של שטן מתאבד בירושלים, נעם אפטר, בן 23, שהצליח באחרוני כוחותיו לנעול את דלת חדר האוכל שבישיבת עתניאל בפני מחבלים יורים ואביהו קינן, בן 22, אשר נפל בקרב כחייל בסיירת גבעתי בשדות עזה כאשר שיקולי מוסר מזוייף הכבידו על לחימתו. ואליהם יש לצרף את הראל-עוז בן-נון, בן הישוב, ומראשוני "נוער הגבעות" במתכונת המקורית, אשר נורה מן המארב ביצהר לפני כארבע שנים.

אין מזור לכאב. אבל שילה מתברכת בילדיה. רק לאחרונה, יצאו עשרות בני נוער להתלוות אל משה קינן אשר צעד את כל הדרך משילה עד לבית הנשיא בירושלים ברגל. לזכרם של אבי סיטון ושמואל ירושלמי נבנה בית מדרש לנוער, מקום אשר שוקק חיים ותורה ומלאכה. מפעל החסד של נעם אפטר זכה לתגבור ממשיך. שכונת פנימייה של ישיבת ההסדר שילה נקראת על שמו של יהודה שהם. ומעבר לכביש 60 הוקם הישוב "גבעת הראל".

בשנתיים האחרונות, גדל הישוב בקצת יותר מ- 10%, ורוב המצטרפים היו זוגות צעירים, וחלק לא-קטן מהם מילדי שילה. ילדינו גם הלכו לגור במקומות חדשים, וגם ותיקים יותר ברחבי יש"ע. חיילינו נמצאים ביחידות עילית ובנותינו, במסגרת השירות הלאומי וגם הצבאי, נמצאות במפעלי חינוך וקליטה ואחדות יצאו לחוץ-לארץ, אם לאתיופיה, לאירופה ולארה"ב, כדי לסייע לעם ישראל במצוקותיו.

אי אפשר לומר בבטחון מוחלט שדור ההמשך הזה הוא תוצאה ישירה מכל מה שעשינו, אבל אין ספק שיש לנו במה להתגאות בילדינו, על הרצון שלהם לתרום, על השאיפה שלהם להצטיין בכל מה שהם עושים, לפעול למען העם והארץ, ליצור ולחדש.

אכן, שנה קשה עברה עלינו. אנו זוכרים בגאוה את החללים ואנו נקדיש כוחות מחודשים בדור הצעיר הממשיך, הממשיך את חזוננו והפועל למען חזונו הוא.

^