הנשיא פרס טועה

מתוך רשימתו של עמוס גלבוע, "לא בכל מחיר" במעריב:-

הנשיא פרס שוגה כאשר בניסיונו להגן על ההתנתקות, הוא ממעיט בחומרת ירי הרקטות. המהלך שהיה נכון מדינית אינו נכון ביטחונית.

בראיון מקיף שערך מעריב עם שמעון פרס, נשאל נשיא המדינה על ההתנתקות מעזה. הוא ענה שבניתוח הגיוני אין למעשה שום הבדל אם צה"ל יושב בתוך הרצועה או מחוצה לה. כאשר המראיין, ניר חפץ, הקשה עליו ואמר שמאז ההתנתקות נחתו בשטח ישראל כמעט 12 אלף רקטות וטילים, השיב פרס: "וכמה נהרגו? פחות מעשרה. בגוש קטיף נהרגו לנו 27 אנשים ביישוב אחד. אני מסכים איתך שירי הטילים לא נותן מנוח לאזרחי הדרום, לא נותן להם לישון בלילה. אבל אם היינו נשארים בתוך עזה, המצב היה יותר קשה".

לדעתי , נשיא המדינה המכובד שגה הפעם בשני נושאים עקרוניים שימשיכו להעסיק אותנו גם בעתיד. הראשון הוא הרקטות והטילים. טרור הרקטות על האזרחים אכן לא גרם עד כה לאבדות רבות. טרור המתאבדים גרם ליותר אבדות לאין שיעור. עם זאת, מעבר לכך שבפגיעת הרקטות טמון אלמנט של מזל, ושבעתיד הטווח שלהן ויכולת הפגיעה שלהן יגדלו, מטרותיו של טרור הרקטות אינן דווקא לגרום לאבדות בנפש, שאם ייגרמו כמובן ירנינו יותר את לבם של אנשי הטרור.

המטרות הן שתיים: האחת היא לשבש את אורח החיים התקין של המדינה ולהפוך את היומיום לבלתי נסבל. ככל שאוכלוסייה רבה יותר נכנסת למעגל השיבוש, כך הטרור אפקטיבי יותר. זה מה שאנשי חמאס והג'יהאד האיסלאמי באים ואומרים: הירי לעבר ישראל הביא להפסקת הפעילות הישראלית בתעשייה ובחקלאות; הביא להפסקת הלימודים, שיבש את כל תחומי החיים, פגע בתחבורה ובמפעלים. מכאן הרצון שלהם לרכוש יותר ויותר רקטות וטילים בעלי טווח רחוק יותר. במלחמת לבנון השנייה חיזבאללה
לא גרם לאזרחים שלנו הרבה אבדות בנפש, אך הוא שיבש את החיים בצפון המדינה.

המטרה השנייה של טרור הרקטות היא ליצור מאזן של הרתעה מול מדינת ישראל – וחמאס וחיזבאללה אומרים זאת מפורשות. מה פירושו של דבר? אם ישראל מעוניינת לפעול נגד חמאס או חיזבאללה, היא תשקול היטב אם הדבר כדאי לנוכח יכולת הטרור הרקטי הנמצאת בידיהם.

ומה שמטריד ומעציב בדברים של כבוד נשיא המדינה היא העובדה שהוא ממעיט בחומרת הירי הרקטי מרצועת עזה וכמעט עושה לו אידיאליזציה…ליישובי חבל קטיף לא היה מה לעשות בתוך 1.5 מיליון פלסטינים עוינים, ונכון היה להוציאם מהרצועה. עם זאת, מבחינה ביטחונית, ברור שהלחימה יעילה הרבה יותר כאשר היא נעשית מבפנים.

במקרה כזה יש יכולת גדולה יותר לאסוף מודיעין, יכולת גדולה יותר לבצע סיכולים ופעילות מבצעית ויכולת גדולה יותר למנוע הברחות נשק. לפני ההתנתקות תושבי באר שבע ואשדוד לא חלמו אפילו שטילים ייפלו בעירם. חבל שבשל רצונו להגן על ההתנתקות, שגה נשיא המדינה וסיפק בחינם נשק תעמולתי.

 

 

^

מודעות פרסומת

יש גבול לחופש הביטוי

רשימתנו בתרגום עברי כפי שהתפרסמה באתר "מראה":-

בשלהי 2009 פתחה הנהלת ה-BBC (רשות השידור הבריטית) במערכה נגד השימוש בשפה בוטה והוציאה הנחיות עריכה חדשות. שימוש בשלוש המילים היותר בוטות דורש מעתה אישור מראש בידי מבקר תוכן, גם לתוכניות המשודרות אחרי השעה 21:00. חשוב מכך, מחקר שערכה הרשת העלה כי הציבור מוטרד מאוד מ"התנהגות אגרסיבית" בטלוויזיה וברדיו, וכן מ"הפחדה והתנהגות בלתי ראויה". במסקנות המחקר נכתב כי "אין לפאר הערות מזלזלות לשם הבידור, ויש להקפיד על כך…".

צעדים אלה של ה-BBC מהווים דוגמה לשידור ציבורי הקשוב לרחשי הלב של הקהל. הרגולטור העצמאי Ofcom הפועל בבריטניה פרסם מזכר מדיניות בן תשעה עמודים העוסק בשימוש בשפה מינית, והדגיש כי "על שדרנים לשים לב למה שהם אומרים". בצרפת, קבעה מועצת הרדיו והטלויזיה (CSA) כי תוכניות המכילות "פעילות מינית גרפית, מפורטת או כללית, תשודרנה רק לאחר השעה 22:30".

בארצות-הברית, "ארצם של בני החורין" כפי שכתוב בהמנונה, החירות מוגבלת באשר לשימוש בשבע מילים גסות במיוחד. בתקדים הקרוי על שמו של הקומיקאי ג'ורג' קרלין, החליט ב-1978 בית המשפט העליון לאסור את השימוש באותן מילים (אך התיר לשדר תוכן בלתי הולם בין 22:00 ל-6:00).

יש הטוענים כי הנורמות שמציבה ממשלת ארה"ב, האוסרות שימוש בשפה "בוטה, בלתי ראויה או מגונה ברדיו", עלולות להיות בגדר הפרה של התיקונים הראשון והחמישי לחוקה האמריקנית. מנגד, התומכים במצב הנוכחי סוברים כי על המשתמשים בגלי האתר, שהם קניין ציבורי, ליהנות מאמון הציבור. חומר "פוגעני בעליל", שיש בו תיאורים גרפיים או שנועד לזעזע, אינו מוגן על ידי חופש הביטוי החוקתי.

לאחרונה, אירוע שערורייתי אצלנו העלה לדיון את הצורך להגביל את חופש הביטוי של שדרני הרדיו, או לחילופין לדרוש מרשויות הפיקוח להפעיל את הסמכות המוקנית להם בחוק. ביום ראשון, ה-8 באפריל, פתח נתן זהבי את תוכנית הצהרים שלו ברדיו 103 בהתנצלות על השימוש שעושה עמיתו, יורם שפטל, בחופש הביטוי שמעניקה לו התחנה. לדברי זהבי, זוהמה וצואה יוצאות מפיו של שפטל בשידור. זהבי העיר זאת בעקבות דבריו של שפטל על לובה אליאב, שאותו האשים כי לקח חלק בהורדת מסך הברזל על יהודי ברית המועצות בשנות ה-60'. גם שדרן אחר בתחנה, גבי גזית, גינה את שפטל וכינה אותו בשם גנאי.

"ולאלה שטוענים בשמו של חופש הביטוי", הוסיף זהבי, "אפילו לזכות הזו יש גבולות". לאחר שלקח קצת אוויר, המשיך זהבי להשתלח בשפטל ודרש לשלול ממנו את חופש הביטוי. בהמשך השידור העיר זהבי כי שפטל "מסריח מבחינה גופנית ונפשית".

בעקבות הדברים החליטה מאזינה, התומכת בשפטל, לעלות להשידור ולהתעמת עם זהבי. היא הציעה שזהבי "ינשק את רגליו של שפטל". ההצעה הזו היא אולי בלתי היגיינית, אבל אינה פוגענית. אפשר למצוא את הביטוי הזה בספרות הקלאסית, כמו בפרק ה-28 של "החבצלת האדומה" מאת אנטול פראנס, או בפרק 15 של "הקלברי פין" מאת מארק טוויין.

 זהבי, בתגובה, הטיח לעברה כי עליה לבצע מעשה מיני בשפטל, ואף הדגיש לפני כן כי לא אכפת לו אם ייקנס בעקבות האמירה. ביום המחרת ניסה זהבי לעורר קצת סימפטיה כשאמר שעליו היה להוסיף את המלים "את רגליו", ולא את איבר מינו כמשתמע מהדברים שאמר בפועל.

זהבי מאז ומתמיד היה "מופת" של שימוש בשפת ביבים. "האגודה לזכות הציבור לדעת" התלוננה על התבטאויותיו מספר רב של פעמים בעבר. בתגובה לתלונה על המקרה הנ"ל, כינה זהבי את אנשי האגודה "מטומטמים", ודרש לחקור את האגודה.

התבטאות זו של זהבי כלפי המאזינה צריכה להיות קו פרשת המים בטיפול בו. אין כאן עניין של "דיון ער" או של "חופש ביטוי לכל". וזה לא רק עניין של ניבול פה או תועבה. בראש ובראשונה, יש כאן הפרה בוטה של כללי האתיקה. בנוסף, זהבי השתמש בשפה שכוונה, גם אם בתת-המודע (אם להיות סלחניים כלפיו), לבזות אשה בשל היותה אשה. לא רק שהשפה שבה נקט הייתה מינית, אלא היא גם נועדה, בכוונה תחילה, לחפצן את המאזינה, לבזות אותה בשל הדעה שהביעה, ולפגוע בה כאדם.

באמריקה, מדינה של דמוקרטיה חוקתית, מקרים דומים טופלו כראוי: באפריל 2007 כינה השדרן דון אימוס את שחקניות קבוצת כדורסל הנשים של אוניברסיטת ראטגרס "ראשי חתול". הוא הושעה זמן קצר אחר כך, למרות שהתנצל. באפריל 2011 פוטר השדרן ג'ון טבאקו אחרי שאחד מאורחיו בתוכנית השתמש במילה גסה. בהודעת הפיטורים נכתב כי "בחירת האורחים שלך אינה מקובלת, העריכה שלך אינה מקובלת".

אצלנו, השימוש בשפה וולגרית אינו חדש. מוטי קירשנבאום העלה זכרונות מתקופתו כיו"ר רשות השידור בראיון שנתן לאחרונה ב"הארץ". הוא כתב כי התוכנית "החמישייה הקאמרית" נדונה כל העת בבית המשפט, אצל הרגולטור או בתלונות ששלחו הצופים. "המאבקים והוויכוחים האלה היו תענוג גדול", אמר. "כל הצעקות הללו הן חלק מהעסק, וזה היופי שבו. השידור הציבורי הוא הזירה לבחינת גבולות חופש הביטוי".

במילים אחרות: לעזאזל עם רגשות הציבור.

הברנז'ה, אותה קהילה שלא נבחרה על ידי איש, אותו מיעוט מוכשר ויצירתי בעיני עצמו השולט בשידור הציבורי מכוח ירושה בלבד, דוחה כל ניסיון לשפוט או להגביל אותה או את חבריה, אך מגלה התלהבות רבה בהגבלת חופש הביטוי של מתנגדיה. חבריה ייאבקו על זכותם לפעול על פי דעתם המעוותת על טיבו האמיתי של חופש הביטוי, תוך שלילתו ממי שאינו משתייך אליה וכלל לא אכפת להם אם הם פוגעים ברגשותיהם של מי שאינו נמנה על המחנה הנכון.

אז למה הציבור עובר על כך בשתיקה?

* המאמר במקור פורסם באנגלית ב-Jerusalem Post.

^

פקיעין

אני זוכר פגישות וישיבות עם מרגלית בכנסת כאשר הייתה באה אל ח"כ גאולה כהן כדי לפעול למען המשך נוכחות יהודית במקום וגם בני היה מגיע לשם כדי להבטיח המשך הקיום היהודי באתר:

רגישות וסיכון בטחוני – גשר צר מאוד

מקור:

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 9079/11

לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט צ' זילברטל

העותרת: תנועת נאמני הר הבית

נ ג ד

המשיבים: 1. ראש משלת ישראל
2. היועץ המשפטי לממשלה
3. עיריית ירושלים
4. משטרת ישראל
5. הקרן למורשת הכותל המערבי
6. החברה לפיתוח מזרח ירושלים
7. החברה לשיקום הרובע היהודי

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

תאריך הישיבה: ב' באייר התשע"ב (24.4.12)
בשם העותר: עו"ד נפתלי ורצברגר
בשם המשיבים 2-1 ו-4: עו"ד הילה גורני
בשם המשיבות 3 ו-6: עו"ד דני ליבמן
בשם המשיבה 3: עו"ד שגיא תירוש

פסק-דין

עניינה של העתירה העליה להר הבית, נוכח התערערות גשר המוגרבים והקמתו בשעתו (2005) של גשר זמני, אשר לגביו נקבע אשתקד על-ידי העיריה סיכון בטיחותי.

נטען כי ניתן היתר בניה לגשר חדש, אלא שבשל שיקולים מדיניים ושיקולי סדר ציבורי שונים אין הממשלה מאשרת מימושו – דבר שאושר על-ידי העיריה. אכן, עמדת העיריה ביסודה היתה כי יש לממש את היתר הבניה, ואילו הממשלה ציינה את הצורך ברגישות נוכח נסיבותיו המיוחדות של הר הבית.

ואולם, בינתיים מעדכנת העיריה כי לאחר טיפול בבעיות הבטיחות בגשר הזמני, עתיד להתקבל אישור שבעקבותיו תיבטל ההודעה על הסיכון הבטיחותי; ועיקר הדברים, הגשר פתוח כל העת למעבר, גם בעת ביצוע העבודות. בא כוח העותרת אמנם מטעים כי לשיטתו המעבר אינו מתאפשר למספרי מבקרים גדולים, וכן טוען הוא כי הרשויות מעבירות את שיקול הדעת הנחוץ לגורמים מדיניים חיצוניים, בניגוד לסעיף 6 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. ואולם, נציגי הרשויות, כולל החברה לשיקום הרובע היהודי, מסבירים כי אין הגבלה מספרית לעליה (בכפוף לשיקולי משטרה הקיימים ממילא).

על כן סבורים אנו, כי מטרתה העיקרית של העתירה, מימוש זכות העליה להר הבית, אינה נפגעת, וגם איננו רואים בהפעלת שיקול דעת רגיש באשר לצעדים במקום משום הפרה של הוראות חוק היסוד. אנו מביעים תקוה כי אכן האישור הבטיחותי, שהוא כמובן הכרח, יינתן במהרה, ורשמנו לפנינו כי אין פגיעה, גם בנסיבות הקיימות, בעליה להר הבית. בנתון לכך נמחקת העתירה, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ב' באייר תשע"ב (24.4.2012).

ש ו פ ט      ש ו פ ט       ש ו פ ט

על התיירות ועל המורשת ועל גיאוגרפיה בסכסוכים לאומיים

מצאתי שלשה התקצירים של הרצאות שיימסרו בכנס כנרת לתיירות ויש בהם עניין לגבי אתרים כמו תל-שילה:

תיירות מורשת ככלי להנעת ושימור קונפליקטים
פרופ' יניב פוריה
אוניברסיטת בן -גוריון בנגב
Prof. G.J. Ashworth
University of Groningen, The Netherlands.

כי חווית הביקור Contact Hypothesis Theory בספרות המחקרית מקובל לטעון בהסתמך על תיאוריות כמו ה
באתרי מורשת מובילה להבנה ואחווה בין קבוצות חברתיות (עמים, עדות וכ"ו). במצגת זו תוצג הטענה כי הייעוד
העיקרי של אתרי מורשת ותיירות מורשת (להבדיל, לדוגמה, מתיירות תרבות) הוא לשמר, לחזק ולהעמיק עימותים
קיימים, ואף ליצור חדשים. במצגת זו יועלה הטיעון כי רוב אתרי המורשת בזכות חשיבותם ותפיסתם בעיני
המבקרים מהווים משאב בידי האליטות באמצעותו הן משמרות סדר חברתי התואם את מנעד האינטרסים שלהן
בהווה. סדר חברתי זה מתבסס על הצגתם של חלקים מסוימים מהעבר תוך שימוש במניפולציות רגשיות בעת
הביקור, מתוך מטרה ליצור אצל המבקר תחושת שייכות לקבוצה חברתית מסוימת ואמונה בשונותה וצדקתה של
תהליך זה מטרתו לבדל .Heritagization קבוצה זו. אתרי מורשת מהווים חלק מתהליך חברתי מכוון המכונה
קבוצות חברתיות תוך מתן הצדקה (אידאולוגית, ערכית, גנאלוגית) לשלטונן, צדקתן ועליונותן. במצגת זו יטען, על
( סמך שימוש בגופי ידע מתחומים כמו ( 1) פסיכולוגיה חברתית, ( 2) היסטוריה של מיתוסים, ( 3) מימון ציבורי, ( 4
שימור ו ( 5) ניהול אתרי מורשת, כי אתרי מורשת, היום אף יותר מבעבר, מהווים מרחבים שמטרתם לקדש הבדלים
ועימותים בין קבוצות.

—————–

ממרחב קונפליקט לאתר תיירות מורשת: חקר של גבולות גיאופוליטיים
ד"ר אלון גלבמן
המחלקה לניהול תיירות ומלונאות, המכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן

גבולות גיאופוליטיים הם דינאמיים ומשתנים לכן גבול העבר אינו בהכרח גבול ההווה או העתיד, כך התמוטט מסך
הברזל והוסרה חומת ברלין, וכך עוצבו הסכמי הגבולות בין ישראל לבין מצרים וירדן. מדינות תוחמות את
גבולותיהם בדרכים שונות כמו סימונם בהתאם לשליטה הפוליטית או על פי משא ומתן עם כוחות חיצוניים. לגבולות
מדיניים השפעות מגוונות ודינאמיות על התיירות, לעיתים הם מהווים מחסום לתנועה ומעבר של תיירים ממדינה
אחת למדינה שכנה, ובמקרים אחרים אזור הגבול מתפתח כמוקד לפיתוח תיירותי או כאטרקציה תיירותית העומדת
בפני עצמה. התיירות מושפעת מגבולות שהם מחסומים פוליטיים או פיסיים, ממדיניות הממשל כלפי הגבול ומניהול
המערכת האדמיניסטרטיבית הנוגעת למעברים משני צידי הגבול. גבולות יכולים להשפיע על גורמים כמו: מידת
המוטיבציה של תיירים לחצייתם, פיתוח תשתיות, שיווק תיירותי ותדמית של מדינה או אזור בעיני המבקרים.
כאשר קווי הגבולות מסומנים באופן מוחשי, כמו באמצעות: גדר, שלט, עמוד, דגל או שער, קיים פוטנציאל של
הפיכת אובייקטים אלה לאטרקציה תיירותית. המונומנטים הפיזיים שניבנו בעבר, הופכים לעיתים לאלמנטים
מוזיאונלים המהווים עדות למורשת הקונפליקט במרחבים המשמשים כיום באטרקציה תיירותית, או כסמל לשיתוף
פעולה ושלום בין המדינות השכנות.

תהליכי הגלובליזציה והעל-לאומיות מעודדים טרנספורמציה של הסרת גבולות ומחסומים פיזיים בין מדינות, אך
בעקבות זאת מתפתחות לעיתים אטרקציות של של תיירות מורשת המנציחות את ארועי העבר במרחב. מטרת
המחקר היא לתאר, לנתח ולהבין דפוסים שונים של אטרקציות תיירותיות המתפתחות במרחבי גבול עם מורשת
קונפליקטים ועימותים. בין חקרי המקרה שיידונו ניתן להזכיר את השפעת הטרנספורמציה שחלה במרחבי גבולות
גיאופוליטיים על התפתחות סוגים שונים של תיירות: לעיתים מונצח סימון גבול העבר בגלל התיירות המצפה לכך
(סימון תוואי חומת ברלין שנהרסה בחוצות העיר); לעיתים הנרטיב של מורשת המלחמות והקונפליקטים מתגלה
כדומיננטי בהוויה התיירותית של המקום (אי השלום בנהרים), לעומת זאת ישנם מקרים בהם דווקא סגירות העבר
של רצועת הגבול יצרה שמורת טבע מוגנת יוצאת דופן, שהוסבה לאחר סיום הקונפליקט למיזם תיירותי ייחודי
החוצה מרחבי גבול לשעבר כפי שקרה ביבשת אירופה ("הרצועה הירוקה" לאורך רצועת גבול "מסך הברזל").

——————-

תיירות דתית וקונפליקטים: הקמה של אתרים דתיים חדשים בישראל
ד"ר נגה קולינס- קריינר
פרופ' דברה שמואלי
ד"ר עו"ד מיכל בן גל
החוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה והמרכז לחקר התיירות, הצליינות והנופש, אוניברסיטת חיפה

תיירות דתית היוותה משחר ההיסטוריה, את אחד מפלחי השוק העיקריים, אם לא העיקרי, לביקור בארץ הקודש. הרצאה
זו תיבחן שלושה אתרי דת בישראל: האוניברסיטה המורמונית בירושלים, המקדש והגנים הבהאים בחיפה וכנסיית
הבשורה ומסגד שיהאב-א- דין בנצרת, בניסיון לזהות ולנתח את הקונפליקטים באתרי דת חדשים בישראל.
פיתוח מרכזי דת חדשים מלווה לעיתים קרובות בהשלכות שליליות על הסביבה הטבעית ו/או החברתית ולעתים השלכות
אלה מובילות להסגה מרחבית ולסכסוכים מתמשכים. הסגה, במובן של חריגה מעבר לגבולות המקובל, מתרחשת כאשר
.(Cresswell 1996) אנשים מבקרים משהו שהם שופטים כסוטה, חורג, כדי לחזק את העמדה האידיאולוגית שלהם
מטרות מחקר זה היו:
א. מיפוי בעלי העניין ומוקדי הכוח הקשורים להקמת כל אחד מהאתרים וכן הבנת מרקם הקשרים והיחסים ביניהם.
ב. ניתוח הקונפליקטים אודות נושאים כמו: מיקום, גודל, גובה, מראה, נראות, דימוי והתאמה לסביבה של המרכז הדתי.
ג. זיהוי ה"סיפרים" שונים והבדלים בתפיסות ובדימויים של אתר דתי. זאת, כדי לזהות גורמים המשפיעים על הימצאות
או היעדרות של קונפליקט מרחבי סביב הקמתו של מרכז דתי בישראל.
ניתוח הממצאים נעשה עפ"י השיטה האיכותנית, בגישה איכותנית, בשיטה ומתודולוגיה של
ובאמצעות ניתוח 'מסגרות הבנה' וניתוח נרטיבי. מקורות המידע עליהם המחקר התבסס היו 30 Grounded Theory
ראיונות מובנים ופתוחים עם מקבלי החלטות בכל אתר, ספרות קיימת כספרים ומאמרים, וניתוח קטעי עיתונות ומסמכים
ארכיוניים ופרוטוקולים.
בעבודה זוהו "מסגרות הבנה" אשר אפשרו למפות את הקונפליקט וכן אפשרו להבין טוב יותר על מה ולמה מתפתחים
סכסוכים בנושא הקמת אתר דת ומדוע הם מתמשכים. הראיונות, הפרוטוקולים וקטעי העיתונות קודדו בהתאם למסגרות
.Atlas הבנה שנקבעו. לצורך הקידוד, נעשה שימוש בתוכנת
ניתן להצביע על ארבעה סוגים של מסגרות הבנה בהן משתמשים בעלי העניין: נושאים, התהליך, ערכים, זהות והזדהות
והנרטיב. באמצעות מסגרות ההבנה/הקודים מופו התפיסות השונות הקשורות לאתר, אובחנו הקשרים שביניהן והתבהר
התהליך שהוביל להקמתו של האתר. כמו כן, נבחן כיצד כל קבוצת אוכלוסיה תופסת נושא מסוים, ובהתאם לכך, אילו
מסגרות/קודים דומיננטיים יותר אצל קבוצת מרואיינים מסוימת, וכיצד התפיסות השונות הובילו, או לא הובילו לסכסוך
ביניהם.
בהרצאה יוצגו בקצרה הסיבות העיקריות לקונפליקט בכל אתר משלושת האתרים שנבחרו לחקירה, מתוך תקווה כי הבנת
מקרים אלו תועיל לניתוח וניהול של קונפליקטים עתידיים.

על הכנס.

^