דפקו את גדעון לוי. ודווקא ב"הארץ"

איך אומרים באנגלית?

Oh, no.

^

מודעות פרסומת

מה קודם – ה"הר" או ה"בית"?

מצאתי דברים אלה של משה פייגלין ב"מקור ראשון" הבוקר:

אם תקראו מה שכתבתי בשנת 1985, ההר לפני הבית תיווכחו שפשוט איננו מתקדמים מספיק.

והנה מאמר מערכת של יואב שורק:

וכך זה היה בתקשורת:-


מתח בירושלים בט' באב: הר הבית נסגר ליהודים

בעקבות קריאות של קיצונים יהודים באתרי אינטרנט, המשטרה סגרה את הר הבית למתפללים יהודים מחשש להתלקחות. יו"ר הקרן למורשת הר הבית: "זו סטירת לחי"

משטרת ירושלים סגרה הבוקר (יום א') את הר הבית לכניסת מתפללים יהודים, בעקבות מידע מודיעיני על כוונות להפר את הסדר ברחבה בעת ציון ט' באב, שנדחה ביום לרגל קדושת השבת. פתיחת המתחם תישקל בהמשך בהתאם להתפתחויות. מהמשטרה נמסר כי טרם נעצרו חשודים. מהמשטרה נמסר כי המתחם נסגר למבקרים, יהודים ולא יהודים, אך עם זאת מותרת כניסה למתפללים מוסלמים.

באתרי אינטרנט מסוימים הופיעו קריאות של יהודים קיצונים לקיים פרובוקציות במתחם הרגיש. מנהיגי הדת המוסלמים טענו בתגובה כי לא יתנו לכך יד ואיימו בהפרות סדר. בשל הסיכוי להתלקחות בין הצדדים, בין היתר גם על רקע חודש הרמדאן, העדיפו במשטרה לא לקחת סיכונים מיותרים,

והחליטו כי מבקרים יהודים ולא יהודים לא יוכלו להיכנס למתחר ההר.

יהודה גליק, יו"ר הקרן למורשת הר הבית, הביע אכזבה קשה בתגובה להחלטת המשטרה. לדבריו, המשטרה התייחבה באופן מפורש שהר הבית יהיה פתוח לרגל ט' באב. "מבחינתנו זה סטירת לחי בפרצוף לאחר שעשינו כל מאמץ לפעול בתיאום עם המשטרה ולפעול על פי ההנחיות. אני לא מכיר שום ניסיון לפרובוקציות, אני מכיר אישית את כל היהודים ואף אחד לא התכוון לעשות זאת, בייחוד לא בתשעה באב".

ואיםה הם אנשי "אתרא קדישא" כשבאמת צריכיםם אותם?

סוד נטבחי הר הבית?

האם אלפי שלדים שהתגלו למרגלות שער הרחמים שייכים ליהודים שנטבחו בעת חורבן בית שני? • בני ליס, לשעבר הכתב הארכיאולוגי של ערוץ 1, משער: אלה הם 6,000 בני האדם אשר מוזכרים בכתבי יוספוס פלביוס • ארכיאולוגים: בלי לבדוק את המקום – אי אפשר להסיק מסקנות

האם התגלו שלדיהם של אלפי היהודים שנטבחו על ידי הרומאים על הר הבית בשעת חורבן בית המקדש השני לפני כ-2,000 שנים? ביום חמישי האחרון, במסגרת כנס מגלי"ם (המכון הגבוה ללימודי ירושלים), הקרין העיתונאי בני ליס לראשונה סרט שצילם לפני שנים אחדות, ובו נראים אלפי שלדים וחלקי שלדים במה שנראה כקבר אחים ענק.

ליס, ששימש במשך שנים כתב לענייני ארכיאולוגיה בערוץ 1, אמר למאות הצופים הנדהמים שהסרט צולם בתוך מערה רחבת ידיים באזור שער הרחמים, מתחת לפני הקרקע, סמוך לחומה המזרחית של הר הבית אך מחוצה לו. ליס העלה את ההשערה כי מדובר בהרוגי הר הבית – כ-6,000 במספר, בעיקר נשים וילדים – שיוספוס פלביוס, שהיה עד לשריפת המקדש, מתאר בכתביו. הרחבה על הגילוי תתפרסם ב"ישראל השבוע" ביום שישי הקרוב.

בסרט נראים אנשים הפורצים את פתח המערה בעזרת כלי עבודה. ראשון נכנס אליה ליס, ואחריו תאורן וצלם. השלושה מתקדמים, תחילה במחילה צרה, ואחר כך מגיעים לחלל רחב ידיים שבו נראים אלפי שלדים וחלקי שלדים. ליס מספר כי ניסה להעריך את גודל ערימות השלדים: "שכבתי על הערימות, והכנסתי יד עמוק ככל שיכולתי פנימה, אך לא הגעתי אל הקצה. זה כנראה עמוק מאוד". בצילומים נראה ליס מפורר באצבעותיו חלקים מהחומרים שליד השלדים, חלקם מפוחמים. מייד לאחר שיצא מאתר הקבורה ההמוני סגרו, לדבריו, אנשי רשות העתיקות את המערה וכיסוה מחדש.

מאמרים נוספים

בעז שפירא

גאולה כהן

אריה אלדד

זבולון אורלב

כנס בכנסת על תפילה בהר הבית

הר הבית כן ביריבונות ישראל

^

אשרי המאמין

ט' באב: תותר תפילה ליהודים בהר הבית

אבי שמידט | 06:50 ,29.07.12

המשטרה תמנע חיכוכים עם מוסלמים המתפללים בהר בחודש רמדאן

היערכות מוגברת של משטרת ירושלים בתשעה באב, לקראת בואם של אלפי מתפללים לכותל המערבי בירושלים. במוצ"ש באו אלפים למקום לומר קינות. מפקד מרחב דוד, ניצב משנה משה ברקת, אמר כי המשטרה תאפשר למתפללים יהודים להיכנס להר הבית. הוא ציין כי המשטרה מתכוננת למנוע חיכוכים עם מוסלמים המתפללים בהר בחודש רמדאן. אלפים באו הלילה לכותל המערבי לקרוא את מגילת איכה.

^

אשת השמאל החברתי מגלה את הפמניזם של ז'בוטינסקי

החזון הפמיניסטי של זאב ז'בוטינסקי

ספר חדש על המנהיג הרוויזיוניסטי משקף את עמדתו המנומקת והמתקדמת של ז'בוטינסקי – גם במונחים של ימינו – על מקומה של האשה, כוחה ויכולותיה

ענת סרגוסטי' 18.07.2012

דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי

יוסף נדבה ‏(עורך‏). הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 238 עמ', לא צוין מחיר


זאב ז'בוטינסקי היה פמיניסט, כך לפחות הגדיר את עצמו וכך עולה מכתביו. ב–15 במארס 1929 כתב לוועד העיר ירושלים: "אדונים נכבדים, בכל לבי הייתי רוצה להשתתף בהוצאות ועד העיר, אבל עד שלא יהיה מקום וחלק גם לנשים בהנהלת עסקי־העדה, שמי לא יימצא ברשימת משלמי המסים של מוסדכם" על החתום: זאב ז'בוטינסקי.


ז'בוטינסקי נולד ב–1880 ובגר בשיאו של המאבק למען זכות הבחירה לנשים ‏(שהוענקה לנשים ברוסיה ב–1917, בבריטניה ב–1918, בגרמניה ב–1919 ובארצות הברית ב–1920‏), וכך אימץ במובן מסוים את רוח התקופה של העולם המערבי.


לאחרונה, מכון ז'בוטינסקי הוציא לאור מהדורה חדשה של הספר "דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי" שערך הפרופ' יוסף נדבה ויצא לאור לראשונה ב–1963 ומאז אזל. נדבה עשה עבודת איסוף מרשימה וליקט נאומים, מכתבים, רשימות, שירים, תרגומים, קטעים מתוך רומנים – כולם דברים שכתב ז'בוטינסקי עצמו, והצמיח מתוכם את תפישת עולמו בנוגע למקומן של נשים בחברה, במערכת הפוליטית ובנוגע לשוויון מגדרי. לכך הוסיף נדבה קטעים ביוגרפיים מתוך חייו של ז'בוטינסקי, ודברים שכתבו עליו אנשים שונים שהכירו אותו והיו קרובים אליו ואל הגותו.


הרעיון לבודד מתוך כתביו הרבים של מי שהנהיג את התנועה הרוויזיוניסטית את תפישתו באשר למקומן של נשים בחברה הוא רעיון מרשים ומעניין. ואכן, ז'בוטינסקי הירבה לעסוק בנושא השוויון בין גברים ונשים, מקומן של נשים בחברה, במשפחה ובמערכת הפוליטית. הוא גיבש עמדה מנומקת ומתקדמת – גם במונחים של ימינו – על מקומה של האשה, כוחה ויכולותיה. מעטים המנהיגים הפוליטיים, גם היום, שמרבים כל כך לעסוק בנושא השוויון המגדרי, מעטים אלה שמקדישים מקום רחב ועמוק לעסוק בנושא הזה. מתוך הספר עולה תפישת עולם של מי שהבין לעומק כבר בראשית המאה ה–20 את רעיון השוויון המגדרי, כמעט כאילו נכתבו הדברים היום: "מחשיב אני את האשה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית: חוץ מיגיע כפיים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאשה בעדיף על הגבר".


ובאוטוביוגרפיה שלו כתב: "נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה אקרא 'אשה'. אמונותי מעטות הן, וזו אחת מהן – שאמך, אחותך, אשתך הן בנות מלכים. אל תיגע ובל תגיע. חוטי פלדה עם חוט משי הנם חומר לא ייקרע ובו נאחזתי. אמי אמרה לי: 'אם בטוח אתה שצדקת, אל תיסוג'. אחותי אמרה לי: 'הם עוד יבואו לנשק את ידיך'. אשתי אמרה גם הפעם: 'לך ואל תדאג. הכל יסודר'".


אכן, היו אלה שלוש נשים שהשפיעו על חייו יותר מכל: אמו, אחותו ואשתו, ויחסיו אתן היו קרובים מאוד. כאשר נישא לאניה, באוקטובר 1907, כתב: "אמרתי לאניה: 'הרי את מקודשת' ובלבי נדרתי: הריני מקודש, ומבית הכנסת מיהרתי לאסיפת־הבוחרים".


כמו כל מנהיג פוליטי בקנה מידה לאומי, גם ז'בוטינסקי נאלץ לתמרן בין חיי הבית והמשפחה לחייו הציבוריים. בסיכומו של דבר בילה עם אשתו, ואחר כך גם עם בנו, רק מעט מ–30 שנותיו כאיש משפחה, הגם שהשניים נדדו אחריו ממקום למקום – אבל המסע הפוליטי היה חזק אף מן הקשר האישי.


הספר מחולק לשערים ופרקים בתוכם. בפרקים מעורבים ביחד דברים שכתב ז'בוטינסקי עצמו ביומניו, לצד דברים שכתבו אחרים עליו. יש בהם דברים שליקט עורך הספר מתוך הרומנים של ז'בוטינסקי – כחלק מהמאמץ להעשיר את המקורות על תפישת עולמו באשר למקומן של נשים. יש גם שירים שכתב ז'בוטינסקי או תרגם ‏(ובהם השיר המפורסם של אדגר אלן פו "אנאבל־לי"‏). כוחו של הספר בעבודת הליקוט היסודית והמקיפה שעשה נדבה. עם זאת, עבודת התחקיר נמצאת חסרה – וחבל. לעתים קשה להבחין בין הדברים שכתב ז'בוטינסקי עצמו, ובין הדברים שכתבו אחרים.


לעתים מופיעים קטעים שכתב ז'בוטינסקי, אך לא מצוין מתי נכתבו או באילו נסיבות. זה חבל משום שהכנסת הדברים להקשר היתה תורמת גם להבנת משנתו של ז'בוטינסקי וגם להבנה טובה יותר של הדברים בהקשר היסטורי־פוליטי. הטמעת הרעיונות בתוך הקשר כזה היתה מעניקה להם רובד נוסף של הבנה.


ומתוך הדברים שכתבו אחרים קשה להבחין מאיזו עמדה נכתבו: האם מתוך היכרות וקירבה אישית, האם מקריאת כתביו, או האם מהיכרות עם משנתו הפוליטית.


חבל שעבודת השיוך ‏(הכנסת הכותבים והכתיבה לקונטקסט‏) לא נעשתה כבר על ידי העורך המקורי של הספר, יוסף נדבה; חבל עוד יותר שלא נעשתה העבודה הזאת עכשיו, עם הוצאתו המחודשת של הספר החשוב הזה לאור.


משנתו של זאב ז'בוטינסקי משמשת אבן דרך בתולדות התנועה הציונית ובהתפתחות הזרם הרוויזיוניסטי. תורתו של ז'בוטינסקי ממשיכה להדהד בקרב חוגים רבים גם היום, במאה ה–21. כאמור, ז'בוטינסקי בגר לתוך השנים המשמעותיות שבהן קיבלו נשים לראשונה בהיסטוריה את הזכויות הפוליטיות שלהן – הזכות לבחור ולהיבחר. אבל ברור שבזאת לא הסתיים המאבק, משום שמימושה של הזכות הזאת חשובה היתה ‏(ועדיין‏) לא פחות. ז'בוטינסקי הכיר בכך והטיף לכך. הוא הצר על כך שכל כך מעט נשים הולכות לקריירה פוליטית, אך כדי לעודד אותן לעשות זאת הוא מתאר תיאור ארוך, היסטורי מנומק של נשים מושלות בהיסטוריה – היהודית והכללית – וטוען שכוחן וכשרונן אינו נופל מזה של הגברים: "אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף את האשה על הגבר," כתב ז'בוטינסקי, ומתוך הספר עולה שזו אמירה עמוקה ומנומקת ולא סתם סיסמה פוליטית שחיבר או מס שפתיים.


^

בידי הערבים מקדמת דנא

"בידי הערבים מקדמת דנא" / ישראל מידד

27 ביולי פורסמה על־ידי מערכת 'שבת' 2012

חוזי שיבת ציון חזו גם את השיבה אל הר הבית, אבל אולי לא חזו את עומק העכבות שנמצאות בעניין זה אצל היהודים עצמם. עמדת מדינת ישראל הריבונית כיום מהדהדת למרבה החרפה את עמדתו הגלותית של היישוב הישן בימי המנדט

בטרם התגבשותה של הציונות המוכרת לנו – זו המדינית ההרצליאנית לקראת סוף המאה הי"ט ואף זו של תנועת "חיבת ציון" – שיבת ציון במובנה הפוליטי-מעשי התגלמה בתודעה היהודית המסורתית בקביעתו של הרמב"ם ש"המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם יא א). עוד בתחילת המאה הי"ט, לאחר שוך התסיסה המשיחית האקטיביסטית שבין 1665 עד 1740 ולקראת זו של שנת ת"ר, עת הרבנים המכונים כיום "מבשרי הציונות" הטיפו שעל עם ישראל להשתלב בלאומיות החדשה, והדמוגרפיה בארץ ישראל השתנתה בעקבות עליות החסידים ותלמידי הגר"א, שימש הרעיון של הר-הבית בנוי על תלו כדימוי מרכזי בכתביהם. התרגום ההלכתי להלכי הרוח ה"ציוניים" הללו היה הדיון בהקרבת קרבנות בהר-הבית בזמן הזה שהתנהל בין הרבנים צבי הירש קלישר, עקיבא אייגר, משה סופר (החת"ם סופר) ויעקב יוקב עטלינגר (בעל ה'ערוך לנר').

אך מעבר לדיון ההלכתי-תיאורטי במעשה הקרבנות ובאפשרות להיכנס למתחם חרם א-שריף אשר הוקם על מקום המקדש וסגר אותו באופן פיזי מהמאה הי"ג והלאה, התפתח מאמצע המאה הי"ט זרם הולך וגובר של ביקורי יהודים במקום, זרם אשר השפיע הן על השיח ההלכתי והן על השיח המדיני. העות'מאנים הסירו את איסור הכניסה למתחם הר הבית ב-1910, ומני אז – ואף לפני כן – ביקרו במקום אירופים רבים – וגם יהודים.

מבין אנשי השם היהודים ראוי להזכיר את משה מונטיפיורי ומזכירו ד"ר אליעזר הלוי, שביקרו בהר – באפריון או שלא – ביולי 1856; את ד"ר לודוויג פרנקל שביקר שנה לאחר מכן; ואת הברון אדמונד דה-רוטשילד אשר סייר בהר באפריל 1887 (כאשר בא לארץ ב-1914 ראה לנכון הרב א"י הכהן קוק להזהירו מלחזור על המעשה בכותבו אליו: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים", כמופיע באגרות ראי"ה אגרת תרע"ז). חברי מערכת "דער היינט" הפולני סיירו באתר ב-1912, ושנה אחר כך העפילו אליו תלמידי ביה"ס הרצליה – למרות פנייתו של הראי"ה קוק שלא לעשות כן. הטיול גרר תגובה שהתפרסמה ב"מוריה" נגד מנהג חדש זה של בני היישוב החדש. אם לשפוט לפי התפעמותו הרגשנית של ברל כצנלסון לאחר עלייתו למקום, "הר הבית הוא הוא המפעים את הלב ומעביר על גדותיו" (מצוטט בספרה של אניטה שפירא, 'ברל', עמ' 115), חלוצי העלייה השנייה לא שעו לאיסור.

הדברים התפתחו גם בכיוון מדיני: באפריל 1918, בפגישה בין חברי הוועד הציוני בראשות חיים ויצמן עם הגנרל אלנבי בקהיר, עניין שאיפות הציונים לקבל בחזרה את מקום המקדש עלה בשיחה. עם כינון המנדט הבריטי ועל פי סעיף 13 של החלטת חבר הלאומים מספטמבר 1922, הובטחה למעשה זכות הגישה החופשית והתפילה בהר-הבית עבור כל בני הדתות. בהעדר יכולת להשפיע על ההוראות השלטוניות החדשות, נאלצו רבני היישוב הישן לחדש בצורות פומביות שונות את איסור הכניסה, כגון בשלטים או במודעות-רחוב. זכורה ההוראה אף מטעם הרב קוק, "אזהרה לרבים": "אחינו היקרים הבאים לעיר קודשנו ירושלים ת"ו מקרוב ומרחוק הישמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית" [על כל אלה ראה: מורגנשטרן אריה, "הדיון בשאלת חידוש הקרבנות ובניין בית המקדש ער שנת ת"ר", קתדרה, 82 טבת תשנ"ז, עמ' 45-74. גורן דותן, "הערגה להר הבית בשלהי התקופה העותמאנית", בתוך אריאל, מס' 176, דצמבר 2006, עמ' 39-49, וגם שור נתן, ״ביקורים אסורים בהר הבית״, קרדום, 23-21, יולי 1982. ועוד אצל בן-אריה יהושע, עיר בראי תקופה – ירושלים במאה התשע-עשרה, העיר העתיקה, יד בן-צבי, תשל"ז, עמ' 171-185].

כפריצי עמנו

אפשרות הביקור בהר הולידה גם דיון 'חיובי' בספרות השו"ת. בשאלה ששלח הרב שמעון סופר – אב בית הדין בערלוי שבהונגריה, ונינו של הרב עקיבא אייגר – אל הרב האשכנזי של היישוב הישן בירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, ביום ד' שבט תרפ"ה (1925), ביקש הרב סופר לדעת האם המציאות מאפשרת הקרבת קרבנות. במכתבו מניח הרב סופר, מהונגריה הרחוקה, ש"יט עלינו חסד בעיני המלכים ונתן כבוד לישראל וממשלה בארצנו הקדושה להתנהג הכל על-פי התורה והמצוה", ולכן הוא מעלה את השאלה "אולי הגיע עת דודים באתערותא דלמטה לתן לנו חן להרשות לנו לבנות מזבח להקריב עליה קרבנות". לרב סופר הייתה הצעה מעשית: "אם יתאספו כל חכמי ארץ ישראל, או אולי די בלבד בחכמי ירושלים, חכמים וזקנים יראי ה' לבקש מן הממשלה, בלא ספק יסכימו לזה". היה לו גם פתרון תקציבי לבניית המזבח והוא לא הוטרד מהשאלות ההלכתיות בנושא הכהנים והקרבנות: "הלא חכמי א"י הגאונים והגדולים ה' ישמרם וינצרם יתעסקו בהלכות אלו וישאו ויתנו בדבר ואחרי רבים להטות".

בתשובתו, רב עדת האשכנזים בעיר ירושלים שגם כונה מרא דארץ ישראל לא טרח להתפלפל האם מותר להקריב קרבנות בזמן הזה בלא הבית ולמרות הטומאה – כדעתם של הרבנים בני הדור הקודם עקיבא אייגר, חת"ם סופר, צבי קלישר ואחרים – והוא מפרט ומונה שתי סיבות עיקריות שלא לעשות כן.

הראשונה היא שלצערו הגדול, "לא נכונה הידיעה שהגיעה לאזני כבוד תורתו כי ניתן כבוד לישראל מהממשלה קצת להתנהג הכל על-פי התורה והמצוה". כדוגמה הוא מציין "די להבין המצב מעובדא אחת קטנה… בבוא הנה הנציב היהודי, שלחתי אליו מכתב בקשה שהממשלה תתן לנו רשות לתלות שלט ברחוב הסמוך למקום המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן, להודיע על האיסור של הכניסה להר הבית בזמן הזה… ולדאבון לבי קבלתי תשובה בשלילה, מפני כי מודעה כזאת תהיה למורת רוח להחפשים מבני פריצי עמנו". להשקפת הרב, לא רק שהממשלה איננה סרה להוראות ההלכה, כפי הבנתם של רבני היישוב הישן, אלא שבעצם, מי ששולט הם הציונים החילונים. זאת איננה "ממשלה" המסוגלת להעניק רשות בעלת-תוקף הלכתי כדי שתתאפשר ליהודים כניסה לשטח חרם א-שריף על מנת לבנות מזבח בתוך גבולות הר הבית המקודש. הרב זוננפלד אף מטשטש את המושגים כאילו הר-הבית ומקום המקדש חופפים, ויש איסור כרת בכניסה ל"הר-הבית", דבר שאיננו נכון.

אך סיבה נוספת מוזכרת: "ולבד זה הנה מקום מקדשינו שועלים הלכו בו, ונמצא כולו בידי הערבים מקדמת דנא דקיימי עלן ככסלא לאוגיא [סובבים אותנו כמו צלחות-ההשקיה שסביב עצי הפרי, לפי מסכת ברכות ו, א], ושמועות בדויות על דבר רצון היהודים לקחת מידם את הר הבית כבר גרם שנאה רבה ומשטמה מצד הערבים עלינו… ולכן עלינו לחכות לישועת ה'… שישלח לנו משיחו…". כמו בימינו, גישת 'תולעת יעקב' היא השולטת. ליהודים אין כוח פוליטי או צבאי ובנוסף אל לנו להרגיז את הלא-יהודי. העניין כולו רגשי מדי. עצם הגשת הבקשה למתן רשות תיצור צרות ועצם רצוננו להקריב יגרום בעיות.

עודנו בשפלותנו

החמור בעיניי בתשובתו של הרב זוננפלד הוא שלמעשה הוא, המתפלל שלוש פעמים ביום שייבנה בית המקדש, מגדיר שאיפה זו כ"שמועה בדויה"! וזה כבר מקדם אותנו למציאות הפוליטית והמשפטית של ימינו.

למרות תקומת מדינת ישראל, ולמרות שחרור מקום המקדש במלחמת ששת הימים, בכל הקשור להר-הבית הנוסחה הנושנה של שילוב "רגישות" יתרה לכל הקשור בהר עם נמיכות-קומה ביחס למעמד הנכרים במקום עדיין משמשת בפועל ומניעה את עמדת המדינה. רק לאחרונה, ביום 24 באפריל 2012, בפסק דין של שופטי בג"ץ א' רובינשטיין, ע' פוגלמן וצ' זילברטל, כמו קודמיהם זה יותר מדור, נכתב: "…מטרתה העיקרית של העתירה, מימוש זכות העלייה להר הבית, אינה נפגעת, וגם איננו רואים בהפעלת שיקול דעת רגיש… משום הפרה של הוראות חוק היסוד" (תיק 9079/11, עתירה מטעם נאמני הר הבית, בעניין גשר המוגרבים הזמני ומדיניות העלייה להר).

מאז תשכ"ז, ממשלות ישראל סירבו להעניק ליהודי כיהודי כל הכרה ייחודית ומעמד בהר ונמנעו מלהתקין את התקנות הדרושות להסדרת נוכחות יהודית במקום. בעצם, השקפתו של הרב זוננפלד בדבר אי-היכולת לקבל את חידוש עצמאות עם ישראל בארצו יחד עם הפחד המושרש מדי בנפשם של אנשים רמי מעלה ברבנות, בפוליטיקה ובמשפט יוצרים את האפשרות של אבסורדים כולל הקמת מערך פיגומים בתוך כיפת הסלע הנשען על אבן השתייה, כשגורמים ממשלתיים כלל לא ראו בכך כל עניין מדאיג.

הר הבית עדיין בחורבנו, לא רק במציאותו הפיזית אלא גם מבחינת ההתייחסות של הממסד ההלכתי אליו. מדיניות זו מצטרפת להתרפסות השלטונית של ממשלות ישראל כלפי הוואקף ולחוסר אומץ-לבם של שופטי הצדק במדינה.

^