ערוץ 10 – הסיפור האמיתי

אלי פולק וישראל מידד

לפני 15 שנה היה אחד מאיתנו חבר בוועדת פלד, שמטרתה הייתה לדון בשאלה, כיצד ניתן לארגן מחדש את מערך השידורים של התקשורת הישראלית לקראת כניסתה למאה ה-21. הוועדה המליצה פה אחד כי על ישראל לשאוף ל"שמיים פתוחים" – מדיניות שתאפשר כמעט לכל מי שירצה בכך לשדר ברדיו או בטלוויזיה. אולם עקב הגבלות טכנולוגיות, היה ברור כי יעבור זמן רב עד שניתן יהיה ליישם מדיניות זו במלואה. על כן, הומלץ להוסיף בתקופת הביניים לפחות עוד ערוץ מסחרי אחד. המלצות אלו שאימצה ממשלת נתניהו הראשונה במלואן, הובילו לבסוף להיווצרותו של ערוץ 10. ב-28.1.2012 החל הערוץ לשדר.

   מלכתחילה, היה לערוץ 10 יתרון עצום על מתחרהו העיקרי ערוץ 2.  במשך ימות השבוע חלקו את ערוץ 2 שלוש זכייניות שונות (קשת, רשת וטלעד), בעוד שלערוץ 10 הותר לשדר שבעה ימים בשבוע.

   אך ערוץ 10 החל את דרכו ברגל שמאל. נמתחה עליו ביקורת כי לוח השידורים שלו אינו אלא חיקוי של ערוץ 2. בניגוד למתחריו, ההוצאות הראשוניות של הערוץ כללו משכורות אסטרונומיות שנועדו למשוך "כוכבים" כמו יעקב אילון. למעשה, גם כיום, על אף הפחתה של 25 אחוז ב-2008, דווח כי עלות שכרם של "כוכבי" התוכנית "לונדון את קירשנבאום" בלבד לערוץ מגיעה לסכום של 140 אלף ₪ בחודש. מעניין לציין כי מלכתחילה מר קירשנבאום היה ממנהליה של חברת שידורי עדן, שהייתה ממקימי ערוץ 10. משכורות העתק ששילם הערוץ לעובדיו אילצו ספקים אחרים, כולל רשות השידור, לנהוג באופן דומה. למותר לציין כי המשכורות גבוהות ברשות השידור ממומנות מכספי משלם-המיסים.

המטרה – להביא למותו של חוק הרשיונות

הרייטינג של ערוץ 10, אף בתקופות הטובות שלו, היה כמחצית מזה של ערוץ 2. על כן הכנסות הערוץ מפרסום לא הספיקו לכיסוי הוצאותיו. הערוץ החל לעגל פינות, והנפגעים הראשונים היו תוכניות המקור האיכותיות הישראליות. היה זה מנוגד למה שהתחייב הערוץ כחלק מן התנאים לקבלת הזיכיון. משם, המצב רק הלך והתדרדר. ב-2008 הורשה לערוץ לשדר בפריסה ארצית בזכות המערכת הדיגיטלית של "עידן פלוס", על מנת להשוות את תנאי התחרות שלו לאלה של ערוץ 2. אך שינוי זה לא יצר את האיזון המקווה. מתחילת 2009 נמצא הערוץ תחת איום מתמיד של סגירה, בשל גירעונותיו הכספיים הגדולים.

   כבר אז חזרה והמליצה "האגודה לזכות הציבור לדעת" לסגור את הערוץ במטרה לאפשר לשחקנים אחרים להיכנס לזירה, ולעשות עבודה טובה יותר, הן בניהול והן בתוכן. ב-2010 איימה ועדת הכלכלה של הכנסת לסגור את הערוץ. אך בשל לחץ ציבורי, בעיקר מצד התקשורת הישראלית, שטענה כי סגירת הערוץ תפגע בדמוקרטיה הישראלית ובחופש העיתונות, חזרה בה הוועדה ונתנה לערוץ חבל הצלה עד לשנת 2012. והנה, שנת 2012 כבר בעיצומה, הערוץ עדיין חדל פירעון, ושוב, על מנת לשכנע את הממשלה לדחות את המועד לתשלום חובותיו, הוא משתמש באותו איום כי סגירתו תביא לפיטוריהם של מאות מעובדיו.

   אבל הפעם משהו השתנה. כי גם מתחריו העזים ביותר של ערוץ 10 – זכייניות ערוץ 2 קשת ורשת – דורשות כי הממשלה תדחה את פירעון החוב של ערוץ 10 בשנה. האם הן באמת עושות זאת ממניעים אלטרואיסטיים? האם מניעה אותן הדאגה להרחבת הגיוון בתקשורת למען הדמוקרטיה? האם הן באמת מעוניינות במתחרה? האם יש להתייחס כפשוטו למצג של התקשורת שסגירת הערוץ הוא בבחינת נשיקת מוות לפלורליזם הטלוויזיוני של ישראל?

   מובן שלא. הסיפור האמיתי שונה במקצת. החוק שונה ב-2010, זיכיונות השידור יוחלפו ברישיונות שידור, וזהו הבדל עצום. זיכיונות, על פי טבעם, מגבילים את מספר המשתתפים בשוק. לעומת זאת, רישיונות ניתן להנפיק לכל מי שעומד בתנאיהם. לצערנו, תנאים אלה הם עדיין דרקוניים וכופים נטל תוכני וכלכלי שקשה לעמוד בו. הרשות השנייה מילאה תפקיד מרכזי בהכבדה זו. הם היו אינטרסנטים והיוו גורם מרכזי לכך שתנאי הרישיון נראים כה מאיימים – וזאת כדי להבטיח את מעמדם ואת שליטתם על הערוצים השונים.

   ובכל זאת, המעבר לרישיונות הוא צעד חשוב בכיוון הנכון. הרשות השנייה אומנם קראה לציבור להגיש בקשות לרישיונות עד האחד בינואר, 2012 אשר יוענקו באחד בינואר, 2013. אך כמה מפתיע: זכיינית ערוץ 2, קשת, וערוץ 10 היו היחידים שביקשו להשתתף. כי יש בעיה קטנה בתנאים שיש לעמוד בהם; על מנת לקבל רישיון, יש לקבל אישור כי הכל תקין וכי בעבר בעל הרישיון מילא את מחויבויותיו. מה שמביא אותנו להווה.

   ערוץ 10 מבקש זיכיון, אך מפגר בתשלומים למדינה ומבקש ארכה לשלם את חובותיו. בו בזמן, זכייניות ערוץ 2, ייתכן שבצדק, טוענות כי אם ערוץ 10 מקבל דחייה, אף להן מגיע לקבל דחייה וכי אין זה הוגן לדרוש מהן לשלם את תשלומיהן בזמן. אם תתקבלנה דרישותיהן, ייווצר מצב ששתי הקבוצות היחידות המבקשות רישיון לא יוכלו לקבלו, כיוון ששתיהן לא יעמדו במחויבויותיהן. בהכרח, אפוא, שתיהן תמשכנה לשדר כזכייניות שנה אחרי האחד בינואר, 2013. מבחינתן, המצב לא יכול היה להיות טוב יותר. חוק הרישיונות שמטרתו להרחיב את התחרות ימות מוות טבעי. לא יינתנו כלל רישיונות, ושתי הזכייניות ימשיכו לשלוט בשידור עם תוכניותיהן הזולות, שהן לפעמים אף בעלות תוכן בלתי-אתי. נראה כי הציבור, פלורליזם תרבותי או חופש דמוקרטי אינם ממש בראש מעייניהן.

   זהו אם כן הרקע למשבר הנוכחי בערוץ 10 ובשידורי הטלוויזיה בכלל. לרשות השנייה ניתן ייפוי כוח להעמיק את הפלורליזם בתקשורת וזאת הסיבה שאנשיה מנסים לכפות על ערוץ 10 (ועל בעליו) לעמוד בהתחייבויות, אחרת – לסגור את הערוץ. לערוץ 2 יינתן רישיון החל מה- 1.1.2013, והרשות השנייה מקווה כי אחרים יצטרפו בעתיד הקרוב.

   אבל כל זה אינו אלא משאלת לב. כל עוד חוקי הרשות השנייה לקבלת רישיונות הם כל כך מגבילים ומאיימים, אדם שפוי לא יבזבז כסף על רישיון לשידורי טלוויזיה. על הרשות השנייה להפיק לקח מכישלון זה. עליה להכיר בכך שיש להרפות מאחיזת החנק הבירוקרטית על תחנות הטלוויזיה ולשנות את החוקים שנועדו להנציח את שליטתה על תחנות הטלוויזיה.

   יש אפוא לפשט את תהליך קבלת-הרישיון לשדר. אך בו-בזמן אין לבצע החייאה מלאכותית של ערוץ 10. הם הסבו די נזק לרעיון שערוצי טלוויזיה נוספים יביאו גיוון נרחב יותר לתקשורת בישראל. שידור מגוון באמת ניתן למצוא באינטרנט היכן שאין כלל הגבלות. זה בסופו של דבר יהיה המצב, אך אם הממשלה שוב תיכנע לדמעות התנין של התקשורת ותתיר לערוץ 10 לפרוס את חובותיו, הציבור הוא שימשיך לשלם על כך.

* הטור המקורי התפרסם בג'רוזלם פוסט.

^

מודעות פרסומת

"אגד" יצר מפגע מסוכן ובלתי-בטיחותי

סכנת נפשות עורבת לכם, המבקשים להגיע לתחנת האוטובוסים בכביש מספר 1, ממול למתחם של משרד המשטרה, בכיוון לעיר העתיקה.

אם אתם באים מכיוון צומת רמת-אשכול, אין לכם מעברי-חציה של הכביש ובעצם, לנוכח התנועה הבלתי-צפויה של האוטובוסים שבאים גם מהכביש וגם מהחניון, אתם עלולים להיפגע בנסיונכם לעבור לתחנה.

נדגים זאת.  להלן תמונה לכיוון צפון:

הנה אותה זווית אבל סימנתי את המעבר היחיד לרציף של הרכבת-הקלה מהולכי רגל אבל שימו לב, בעוד יש מעבר (1) לכיוון הרציף, אין כלל מעבר משום מקום לתחנת אגד על כביש מס' 1:

אה, תגידו מה עם הצד השני? מכיוון דרום?  אז הנה תמונה ורואים את תחנת אגד בצד שמאל והרציף של הרכבת לכיוון צפון וגם תחנת אוטובוסים לכיוון מעלה-אודמים מצד ימין::

והנה אותה תמונה אלא שסימנתי שלושה מקומות של מעבר אבל אף לא אחד מקשר אל אי התחנה של האוטובוסים בכביש מס' 1 בצורה בטיחותי ובעצם, אזור התחנה מנותק ומבודד ללא גישה בטיחותית אליו.

יש שלשה מעברים מסומנים אלא שהם אינם מתחברים לאי של תחנת אגד על הכביש. ומס' 1 כלל אינו מעבר תקין.

נוסעים אשר יורדים מכמה אוטובוסים כגון 124, 49, 6, 8 ו- 19 ורוצים להגיע לרציף או אלה שרותצים לעבור מהרציף לתחנה חייבים לעבור ללא מעבר בטיחותי.  תגיע עונת הגשמים ומזג-אוויר מעורפל וחשוך, ובמיוחד בלילה (!), האנשים העוברים לא יראו מה ידרוס אותם.

מי יצילני?

^

אין תשתית לפגיעה באבן השתיה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 5296/12

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט צ' זילברטל

העותרת:

תנועת נאמני הר הבית בא"י

נ ג ד

המשיבים:

1. היועץ המשפטי לממשלה
2. ממשלת ישראל
3. משטרת ישראל
4. הרבנות הראשית לישראל

עתירה למתן צו על-תנאי

בשם העותרת:
עו"ד נ. רצברגר

בשם המשיבים:
עו"ד נחי בן אור

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

במסגרת העתירה שלפנינו, מבקשת העותרת (תנועת נאמני הר הבית) כי ניתן צו על-תנאי, שבמסגרתו ייתנו המשיבים טעם מדוע: "לא יפסיקו לאלתר את הפגיעה והחילול של אבן השתיה בהר הבית, תוך הסרת הפיגומים והחפצים שהוקמו על הסלע המקודש, ולהעמדה לדין של האחראים לחילול הקודש" (להבנתי, הכוונה היא "ויפעלו להעמדה לדין" – ס' ג"). בד בבד עם העתירה ביקשה העותרת כי יינתן צו ביניים המורה על סגירת האתר, תוך מתן אפשרות לשליחי הרבנות הראשית "להסיר את המפגע ולנטרל את החילול והפגיעה עפ"י הוראות ההלכה".

הבסיס העובדתי לעתירה הוא בכתבה שפורסמה ביום 2.7.2012 באתר News1 ובעיתון "מקור ראשון", במסגרתה נטען כי באחרונה הוצבו פיגומים על אבן השתיה על מנת לשפץ את תקרת הר הבית. על רקע הכתבה פנתה העותרת ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה כי יינקט צעדים מיידיים להפסקת הבניה, והעמדתם לדין של האחראים לה. לטענת העותרת לא התקבלה כל תגובה לפנייה זו. יצוין כבר בשלב זה כי טענה זו בעייתית, נוכח העובדה שהפנייה בוצעה ביום 2.7.2012 והעתירה הוגשה ביום 6.7.2012.

ביום 16.7.2012 הוגשה תגובת המשיבים, המתייחסת הן לבקשה למתן צו ביניים והן לעתירה למתן צו על-תנאי. הבקשה לצו ביניים נדחתה באותו היום. משהתייחסו המשיבים בתגובתם לבקשה לצו ביניים אף לעתירה לגופה, ונוכח מסקנתנו כי דין העתירה להידחות על הסף, איננו נדרשים לתגובה נוספת של המשיבים.

במסגרת תגובה לעתירה, טוענים המשיבים כי יש לדחותה הן על הסף הן לגופה. כן טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה מהטעם של אי צירוף משיבים רלוונטיים, שכן הרבנות הראשית כלל לא צורפה להליך, משכך לכל הפחות ככל שהעתירה נוגעת לרבנות הראשית דינה להידחות. בהקשר זה מציינים המשיבים כי פיקוח על הבניה בהר הבית כלל אינו מצוי בתחומי סמכותה של הרבנות הראשית, ואף מטעם זה יש לדחות את העתירה ככל שהיא נוגעת לרבנות הראשית. בנוסף, לא צורפה לעתירה רשות העתיקות, האמונה יחד עם משטרת ישראל ועיריית ירושלים על הסדרת הפעילות בהר הבית. בהמשך לכך, טוענים המשיבים כי העתירה לוקה באי מיצוי הליכים, שכן העותרת כלל לא פנתה לגופים הרלווטיים, שהם, כאמור, רשות העתיקות, עיריית ירושלים ומשטרת ישראל, בדרישה לבחון את ההפרות ולטפל בהן.

עוד טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות לגופה. זאת, שכן ביום 8.7.2012 בוצע סיור באתר על ידי מפקד יחידת המקומות הקדושים במשטרה והארכיאולוג של מרחב ירושלים ברשות העתיקות, במסגרתו נקבע שלא נגרם כל נזק לסלע השתיה, אף שהוא מכוסה לכלוך, ולפיכך הוחלט כי יש לנקותו בלבד. עוד טוענים המשיבים כי יש לתת משקל לכך שהתשתית העובדתית של העתירה הינה למעשה כתבה בעיתון. לבסוף, מבקשים המשיבים כי ייפסקו הוצאות לטובתם.

דין העתירה להידחות על הסף.

כידוע, תנאי לבירורה של עתירה בבית משפט זה הוא כי על העותר למצות את ההליכים מול הרשויות טרם הגשתה (ראו בג"ץ 3149/12 אבן נ' שר הביטחון (טרם פורסם, 23.4.2012) (להלן: פרשת אבן)). אף שאפשר כי בתנאים קיצוניים של דחיפות, יהיה מקום לרכך את תחולתו של תנאי זה, במקרה הנדון נדמה שמיצוי ההליכים היה מקדם באופן משמעותי את עניינה של העותרת, ואפשר שהיה מייתר את העתירה כולה (למשל, נוכח הבדיקה שבוצעה על ידי המשטרה ורשות העתיקות באתר). יתר על כן, נראה שאין בעתירה דחיפות מיוחדת המצדיקה את אי מיצוי ההליכים. משכך, די בטעם זה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף.

בהמשך לכך, אף צירוף משיבים רלוונטיים הוא תנאי מהותי לבירור העתירה (ראו פרשת אבן)). אמנם, ישנם מקרים בהם תחת מחיקת העתירה יהיה נכון להורות על צירוף משיבים, תוך פסיקת הוצאות נגד העותר, על מנת שלא למנוע את הדיון המהותי בסוגיות שעל הפרק. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר במקרה הנוכחי באי צירופה של המשיבה המרכזית הנוגעת לעניין (היא רשות העתיקות) ובכך שהעותרת היא גוף הבקיא בהסדרים החוקיים הנוגעים לסוגיה (ואף הגישה עתירות דומות בעבר), וכן בהתחשב בכך שממילא דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, לא מצאנו במקרה זה לנכון להורות על צירוף משיבים לעתירה תחת דחייתה.

זאת ועוד, העתירה אף אינה מגלה תשתית עובדתית ומשפטית אשר יכולה להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. העתירה מבוססת על כתבה עיתונאית, ללא כל תימוכין של ממש. כידוע, בכך לא די כדי לבקש סעד מבית המשפט (ראו בג"ץ 5144/12 דלאל נ' מאיר דגן (טרם פורסם, 14.8.2012)). זאת, בפרט נוכח העובדה שהכתבה עצמה אינה מצביעה על התנהלות בעייתית של הרשויות שיכולה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה, למעט טענה כללית על חוסר פיקוח. בהמשך לכך, העתירה אף לא מבוססת על כל טיעון משפטי. למעשה, העותרת אינה מצביעה על כל מקור נורמטיבי בחקיקה, חקיקת המשנה, או בפסיקה, המצדיק את מתן הסעד. אף מטעם זה דין העתירה להידחות על הסף.

בבחינת למעלה מן הצורך יצוין כי גם לגופו של עניין לא מצאנו כי יש ממש בעתירה. משביצעו הרשויות את תפקידן וסיירו באתר, ונוכח ממצאיהם אשר לא נסתרו, שעל פיהם לא נגרם כל נזק לאבן השתיה, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהליכי תחזוקת האתר. ניתן להניח כי הרשויות האמונות על כך תוספנה לשמור על קיום הדין בכל הנוגע לתחזוקת האתר, וככל שיהיו לעותרת טענות מבוססות לעניין זה, תוכל לפעול בערוצים המתאימים לבררן, לרבות, במידת הצורך, פנייה לבית משפט זה.

סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות הענין, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, ט' באלול התשע"ב (27.8.2012).
^