האם התקשורת מסוגלת להתעלות?

הגירסה העברית ב"מראה" כאן:-

חודש אב, תקופת האבלות של שלושת השבועות המתחילה מצום י"ז בתמוז וצום ט' באב, קשורים לחורבן הבית הראשון והשני לפני 2500 ו-1900 שנים. השנה חפפו הימים הללו את חודש הרמדאן שבו מוסלמים צמים ביום וסועדים בלילה. כתוצאה מכך, התקשורת התמלאה בדיווחים על אירועים ותקריות הקשורים להר הבית.

   מבין אלה נמנה כמה: יהודים פוררו את יסודות מסגד אל-אקצה באמצעות כימיקלים; ישראל חופרת תחת מתחם הר הבית באזור שער המוגרבים; חניכי תנועת נוער תכננו לצעוד עם שלטי "הר הבית בידנו" (כפי שהכריז מרדכי גור לאחר כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים), אך המשטרה אסרה את הנפת השלטים בטענה כי מדובר בהסתה; עץ נפל וישראל אשמה, שוב כתוצאה מחפירות תת-קרקעיות; מאות יהודים דתיים שביקרו באתר תוארו כ"מסתערים"; התגלו פיגומים על אבן השתייה, וכן הונחו דליים, נעליים וחומרי בנייה נוספים על האבן המעידים על מקרה חמור של חילול מקום קדוש; הדו"ח השנתי של ארה"ב על חופש דת ציין כי "רק למוסלמים ניתן להתפלל על [הר הבית/ חראם א-שריף]… סמלי דת לא מוסלמים נאסרו ללבישה בשטח הר הבית/ חראם א-שריף"; בעקבות סגירתו הבלתי צפויה של ההר לכניסת יהודים בצום ט' באב, הכריזו ח"כ אריה אלדד (התקווה/איחוד לאומי) ויו"ר הקואליציה ח"כ זאב אלקין (ליכוד) על הצעת חוק שלפיה יוסדר זמן ומקום שבו יינתן ליהודים להתפלל על ההר; ולבסוף, מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין לעיריית ירושלים, משטרת ירושלים ולרשות העתיקות, ובו נכתב בבירור כי הר הבית הוא אומנם חלק משטחה של ישראל, אך על הרשויות ליישם את החוק "ברגישות יתרה". בחודש יוני הודיע נציג הווקף לסטודנט בריטי שביקר באתר כי עליו להוריד את כיפתו, ובאוגוסט התנוסס דגל פלסטיני מעל הר הבית. במהלך החודשים האחרונים נאסר על כמה יהודים להיכנס ללא הגבלת זמן ומבלי שניתנה כל קביעה משפטית בעניין.

   סליחה, אולי לא הבהרנו.  כאשר ציינו כי "התקשורת מלאה" בדיווחים אלה, כולל תמונות, פרשנויות וטורי דעה, התכוונו לתקשורת הערבית. בתקשורת הישראלית, לעומת זאת, כמעט ולא הייתה התייחסות לאירועים הללו.

   כך, למרות המעשים הפלילים לכאורה של חילול מקום קדוש, שבכל מדינה מתוקנת ניתן היה להעמיד לדין את מבצעיהם ע"פ סעיף 2 לחוק המקומות הקדושים; למרות הניסיון הבוטה של המוסלמים להתסיס, להסית ולעורר מחאה אלימה נגד יהודים; למרות טענות השווא בנוגע לפגיעת היהודים בהר (ומדובר רק ברשימה חלקית) – התקשורת הישראלית כמעט שלא התייחסה לעניין. הנושא כולו הוצג כאילו הוא נוגע רק לימין הקיצוני, והאירועים אופיינו כחריגים ולא כבעיה יסודית של פגיעה בחופש התנועה ובחופש הדת – זכויות יסוד בסיסיות שהחוק אמור להגן עליהן. אומנם הצעתו של ח"כ אלדד – שאמר בתגובה על החלטת הממשלה לנסר את בתי גבעת האולפנה, כי יש לנהוג באופן דומה במבנים המוסלמים בהר בית – עלתה לכותרות. אך לא נערך דיון משמעותי בנושא, ונציגי הממשלה לא נחקרו כלל על תגובת המשטרה, או ליתר דיוק העדר התגובה, לטענותיהם ההזויות של המוסלמים.

רק השלדים חשובים

הציבור דובר הערבית בישראל וברשות הפלסטינית, וכן העולם הערבי כולו, ניזונים בעיקר מהכפשות חריפות נגד ישראל. השייח' ראאד סלאח, שהורשע במימון חמאס ובמגע עם סוכני מודיעין איראנים, ושכניסתו לירושלים נאסרה, המשיך בהתלהמותו האנטי-יהודית. עם זאת, הסיפור שהתקשורת ראתה אותו חשוב ביותר לא היה זה, אלא ההודעה על הימצאותם של מאות שלדי אדם ליד הר הבית, שהשלכותיו הן היסטוריות ואינן מחייבות דיון במצב בהר כיום.

   ביום ראשון האחרון, שייח' עכרמה צ'ארבי, אימאם בכיר במסגד אל-אקצה, הצהיר כי המסגד, בעודו מתכוון לכל מתחם הר הבית, "אינו נתון למשא ומתן…. ליהודים אין קשר למסגד". לחוסר העניין שהתקשורת מפגינה כלפי התבטאות זו ותיאורה כתקרית דתית חריגה, יש שתי תופעות לוואי חשובות. האחת, שכאשר פורצת אלימות, כפי שקרה ב-1996 כאשר פתיחתה של מנהרת החשמונאים הובילה למהומות, או ב-2000 כאשר ביקורו של אריאל שרון הוצג שלא בצדק כגורם לאינתיפאדה השנייה, אנו נותרים כסומים באפילה. כפי שציין ד"ר דורי גולד במחקרו, לצרכני התקשורת אין מושג אמיתי וידע על הקנאות המוסלמית המונחת בבסיס הגישה המכחישה את קיום המקדש.

   התוצאה השנייה היא שהצד היהודי מתואר בתקשורת , במקרה הטוב, כמוזר ומשונה, והאירוע – כחסר חשיבות. אך כאשר הנושא מעורר גלים, האשמה תמיד נופלת על היהודים.

   אלא שבמציאות, אין הדברים כך. כפי שציין ג'וליו מאוטי, מאז 1929 נהפך הר הבית חזית חשובה במאבקם של הפלסטינים והערבים למחיקת הזהות היהודית בהיסטוריה של ארץ ישראל. אך התקשורת שלנו ממעיטה בחשיבות האירועים כהשתקפות המאבק הלאומי בין יהודים לערבים. מיכאל פרוינד בג'רוסלם פוסט היה ספציפי יותר בהאשמותיו, בטענו כי: "על האירועים היה לעורר זעם ברחבי העולם היהודי, אך במקום זאת הם נתקלו בשתיקה גמורה… מעשי אנטישמיות נתעבים לא עוררו…כל מחאה ציבורית מצד ארגונים ומנהיגים יהודיים ברחבי העולם". אין ספק כי חוסר התגובה נובע לפחות בחלקו מכך, שהתקשורת הישראלית ממעיטה בערכן של התקריות בהר הבית המופנות נגד יהודים. אבל אותה תקשורת מתגאה וטוענת שהיא כלב השמירה של המדינה, ואף תובעת לעצמה זכויות יתר בשל כך.  אם כך, מדוע היא מגיבה באיטיות שכזו לאפליה אמיתית ולדה-לגיטימציה של היהודים כולם בשטח הר הבית?

   באותה עת ממש שבה התרחשו האירועים סביב הר הבית, נוכחנו לראות כי העורכים, כשהם מעוניינים בכך, יכולים בקלות להציב נושאים פחותי ערך מזה על סדר היום הציבורי, כגון שידוריה של קרן נויבך או פיטוריו של אדר כהן כמפקח על לימודי האזרחות. העדר הסיקור התקשורתי של אירועי הקיץ בנוגע להר הבית, וחוסר העניין של כוכבי תקשורת כמו אמנון אברמוביץ', אילנה דיין או מוטי קרישנבאום, וכן של ארגונים שמינו את עצמם כ"שומרי הדמוקרטיה", כמו "המכון הישראלי לדמוקרטיה", "האגודה לזכויות האזרח" ו"בצלם", מעידים על התעלמות מכוונת מהסוגייה הבסיסית של חופש הדת, ליהודים ונוצרים, בהר הבית.

* המאמר באנגלית התפרסם בג'רוסלם פוסט.

^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s