האם התקשורת הישראלית דמוקרטית?

 
ישראל מידד ואלי פולק
 

לפני כשבוע בראיון עם כתב ספורט תחנת הרדיו KXNO של מדינת איוֹוָה, אמר פוליטיקאי אחד כי: "כתבים פוליטיים דומים לכתבי ספורט. יש להם דעות בנושא, גם אם הם עצמם מעולם לא שיחקו". הפוליטיקאי היה נשיא ארה"ב ברק אובמה. בישראל קוראים לזה "קיביצר". אך דבריו העוקצניים של אובמה ישימים גם על התקשורת שלנו ועל מי שעומד מאחוריה.

לפי הבנתנו, אובמה מודע היטב לכך שעיתונאים אינם אובייקטיבים. זה לא רק עניין של כמות המידע המוטעה שהם מחדירים ברשלנותם או בדרך אחרת, אלא גם של ההטייה, בין במחדל ובין במעשה. בנוסף לדעות שהם לפעמים משרבבים לדיווחי החדשות שלהם, קיים תמיד החשש שהכתבים אינם באמת בקיאים בעניין שהם מסקרים. כלומר, האם הם "שחקנים" די מנוסים המסוגלים לעלות למגרש ולהתחרות לא רק עם עיתונאים יריבים, אלא גם עם האנשים והאירועים שאותם הם מסקרים?

הנקודה האחרונה חשובה במיוחד נוכח הלמות תופי-הקרב, הנשמעת לאחרונה בעוצמה הולכת וגוברת, בגופי תקשורת מסוימים המסקרים את הייתכנות שממשלת ישראל תיאלץ, מכורח הנסיבות, לפנות לחלופות צבאיות על מנת לבלום את תוכנית הגרעין של איראן.

מנהיגה העליון של איראן, עלי חמינאי, הכריז לאחרונה כי ישראל "תימחה מהזירה הגיאוגרפית" ושהאדמה תשוב לידיים פלסטיניות. לאחר כמה ימים ביום אל-קודס הוא תיאר את המשטר בשטחים המצויים במחלוקת וגם, במדיה ניכרת, את "היווצרות" ישראל כשורש כל הרע במזרח התיכון וכחלק מ"מזימה של קולוניאליסטים ועריצים".

ביום שישי האחרון, בנאום לרגל יום-אלקודס ששודר בטלוויזיה הממלכתית של איראן, תיאר נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד את "המשטר הציוני והציונים" כ"גידול סרטני". הוא הוסיף כי בקרוב יחסלו אומות האזור את הציונים וכי "במזרח התיכון החדש לא יהיה זכר לאמריקנים ולציונים".

תגובתה של התקשורת הישראלית לאתגר האיראני לעיתים מפתיעה. בעיתון "הארץ" שאינו ידוע כתומך נלהב של ראש הממשלה או של שר הביטחון ברק, התעלו על עצמם בשבועות האחרונות בהציגם תמונה בהירה ואף מקיפה של הבעיה האיראנית שעימה על מנהיגי ישראל להתמודד. בדרך כלל הכותרות היו ענייניות. כך למשל ב-1.8.12 הכותרת הייתה: "נתניהו: הדרג המדיני בישראל הוא שיכריע על תקיפת איראן" ב-3.8.12: "ההערכות: תקיפה תעכב את איראן בשנה שנתיים". כותרת גדולה נוספת מה-7.8.12 "איראן בשלב מתקדם בתוכנית הגרעין הצבאית". ב-10.8.12 הודיע "הארץ" כי: " איראן בשלב מתקדם בתוכנית הגרעין הצבאית". לאחר יומיים הכותרת הייתה: " איראן התקדמה בפיתוח ראשי נפץ גרעיניים".

רוב מהומה על לא מאומה

השוו דיווח חדשותי זה לדיווח של "ידיעות אחרונות". כותרות העיתון באותה תקופה נראו כך: "שרי קבינט: לא מעדכנים אותנו"; "סעודיה: ניירט מטוסי ישראל בדרך לאיראן"; " נתניהו וברק נחושים לתקוף באיראן בסתיו"; "האם ישראל מוכנה לתקיפה באיראן – לא ערוכים למלחמה"; "הטעות האטומית של אהוד ברק"; "רמטכ"ל ארה"ב: ישראל לא יכולה לחסל הגרעין האיראני". האם "ידיעות" באמת יודעים מהן תוכניותיו של ראש הממשלה? האם הם הפכו לקוראי מחשבות? צרכני התקשורת בישראל צריכים לשאול, האם הביקורת של "ידיעות" מבוססת על עובדות וידע בתוספת של ניתוח נאות, או שמא היא רק תוצאה של התנגדות אידיאולוגית לכל החלטה של נתניהו – צבאית, כלכלית או חברתית – ועל כן יש להגיב עליה במאמרי מערכת, טורים ואף בדיווחי החדשות עצמם?

אחד המשיבים לכך היה שר הביטחון אהוד ברק בכנסת, כאשר – בהקשר לתקיפה באיראן – אמר כי: "את ההחלטה, כשתידרש, תקבל ממשלת ישראל ולא קבוצות אזרחים ואפילו לא מאמרי מערכת". סקר שערך "הגל החדש" עבור "ישראל היום" מצא כי 83 אחוז מהציבור חושב כי יש יותר מדי פטפטת בעניין האיראני. פרופ' שלמה אבינרי מהאוניברסיטה העברית, הממוקם שמאלה מן המרכז, ציין בכנות כי "הדברים, שהשמיעו בעניין כמה סופרים ועיתונאים, הם מקוממים ומתנוסס מעליהם דגל שחור. אין להם מקום במדינה דמוקרטית".

גם בתקשורת העולמית ניתן היה למצוא דיווחים שאינם עומדים באמות מידה מקצועיות. ריצ'רד סילברסטיין, בעל הבלוג "תיקון עולם", שבעבר חשף את שמה של ענת קם, הוגדר על ידי ג'ודית מילר מערוץ "פוקס" כ-"מקור יודע דבר מאוד מדויק". ה-BBC העניק לסילברסטיין ראיון שבו הוא מעלה אותו לרמה של קיביצר פלוס. זאת בעקבות טענותיו של סילברסטיין כי פרסם מסמך רשמי סודי, ממקור אמין, המפרט את תוכניתה של ישראל לתקוף את איראן. אך התברר לא רק כי אותו "מסמך סודי" התפרסם ארבעה ימים קודם באתר "פרש", אלא שאת המסמך חיבר משתמש האתר, שהבהיר כי תוכנית ההתקפה הינה פרי דמיונו בלבד.

אז מה יש לנו עד כה? "רוב מהומה על לא מאומה".

ב"ידיעות אחרונות" אין יודעים יותר ואולי אף פחות מ"הארץ" או "מישראל היום" או "מהג'רוזלם פוסט" על נושא איראן. ההבדל העיקרי הוא ש"ידיעות" אינו יודע כיצד להבדיל בין החדשות לדעות, או אולי אינו מעוניין לעשות זאת. הוא משתמש בנושא האיראני כקרש קפיצה לתקיפת ממשלת ישראל הנוכחית. נראה כי הנושא האיראני הביא עימו שינוי יסודי באיזונם של גופי התקשורת בישראל. לפחות במקרה הזה, "ידיעות" איגף את "הארץ" משמאל. הוא החליף את העיקרון של vox populi vox dei (קולו של העם הוא קולו של האל) ב- vocem nostram deus est vox(קולנו הוא קול האל), והוא מנסה לכפות על החברה הישראלית הפיכה מטעם המיעוט.

כפי שהודה אבנרי בגילוי לב: "מצער לראות, כי עתה מצטרפים למערערים על הסמכות הדמוקרטית דווקא אישים מן השמאל."

אלא שלמעשה, הדברים הנאמרים בתקשורת הם חסרי ערך. במקרה שהממשלה תתקוף באיראן ותצליח, אותם קנאים בתקשורת המבקרים את התקיפה כיום, יטענו כי בזכות אזהרותיהם פעלה הממשלה באחריות ונחלה הצלחה. ואם חלילה התקפה כזו תיכשל, אז בין כך ובין כך ממשלת נתניהו תתחלף, אבל זו תהיה האחרונה ברשימת דאגותינו. ואם הממשלה תחליט לא לעשות דבר, ויהיה עלינו להתמודד עם איראן גרעינית, אותם מבקרים יבקרו את הממשלה על שלא פעלה בזמן.

הצעתנו: תנו לחדשות לדבר בעד עצמן, וש"מומחי" התקשורת שלנו יתמקדו בדיווח העובדות. זוהי הדרך המקצועית, הדמוקרטית והחוקית. ואם הם לא יעשו זאת, אז עלינו, ציבור צרכני-התקשורת, להפסיק לצרוך אותם.

 

* המאמר במקור התפרסם ב"ג'רוזלם פוסט".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s