הצצה על תל שילה

אל תסתפקו בסרטון, בואו לבקר

^

מודעות פרסומת

אין יותר שדכנים אבל יש מקשרות נישואין

ומה יגידו באקדמיה ללשון העברית?

_______________________

עדכון מיום 30.9:

שלום וברכה,

האקדמיה לא עסקה בסוגיה זו. אם מישהו רוצה להשתמש בצירוף 'מקשרת נישואין' אין בכך כמובן פסול. זה יצטרף למילים נוספות שנוצרו כדי "לשדרג" מקצוע או מוסד, כגון "מרכז רפואי" במקום בית חולים, "ראש לשכה" במקום מזכירה.

בברכת חג שמח
רונית גדיש

רשמית:

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 512 מיום 27.9.2012

בלי אידיאולוגיה

בין אנשי התרבות אשר זוכים לתהילה ובכל זאת זקוקים לתשובה, המפיצים דעות עקומות ושנאות על ישראל, על הציונות ועל היהדות, אני כולל יצחק לאור. לא רק ב'הארץ' הוא מפרסם, אלא גם בבמות כגון 'כתב העת לספרות הלונדוני'. לפני שלושה עשורים כתב את שירו "המנון לגוש (אמונים)", ובו השורות: "ואנחנו מתגמלים על כל מה שעשו לנו כאן / בארץ גלותנו… והרגו בנו… ואת חג חרותנו יום חג המצות הזה… נחוג בהתכוונות ובמצוֹתינו דם נערים פלסטיניים" ומאז לא הסתכל אחורה. ביום שישי שעבר הוא הפנה את עטו לביקורת התקשורת, במאמר ב'הארץ' שכותרו "תענוגות חינם". ויש בהגיגיו, לפלא, דבר טוב: "דמוקרטיה צריכה עיתונות, ומצד אחר, ערוץ 10 – העתק חיוור של ערוץ 2 – מעולם לא הרוויח, הוא נושא את שם 'הביקורתיות' לשווא, ואין סיבה שהציבור יממן את ה'טאלנטים' שלו". וגם אבחון חכם זה: "מידע ופרשנות נדחקים, בשם העינוג". וגם אם זעמו יוצא על הסתרת הכיבוש ועוולותיו, כביכול, הרי לאור בכל זאת מצביע על בעיה יסודית הקיימת בתקשורת שלנו.

אם בעבר העיתונות הישראלית היתה ברובה כלי בידי אנשי אידיאולוגיה ופוליטיקה, היום המוטו הוא איך להרוויח ואיך להתחבר לגורמי עוצמה שלטוניים. הסכנה לדמוקרטיה והפגיעה בזכות הציבור לדעת גדולה וגוברת. בספר חדש טוען מיק היוום הבריטי שהתקשורת הליברלית בכלל איננה כה חופשית כפי שמתיימרים לייצג. לדעתו, אם לא נעמוד על המשמר ונרשה לתקשורת לפרסם מבלי לאתגר אותה, לדרוש הוכחות וגם ולבקר אותה, היא תשתולל ללא רסן.

אם יש חטא שחטאנו כצרכני תקשורת ושעליו יש להתכפר, הוא להיות מעורבים יותר בשמירה על אתיקה מקצועית, בהגשת תלונות ובהעברת תגובות.

ישראל מידד
^

מה עשו יהודים באיסתונא ובתורמוס-עיא בתחילת המאה ה- 18?

זמן רב חיפשתי את החומר הזה.

פעם קראתי מאמר אני חושב אולי ב"קתדרה" ודבר רצח שני יהודים הוזכר אך לא הצלחתי למצוא אותו שוב והנה זאב ארליך (ז'בו) ירצה על הנושא בכנס מחקרי בנושאי ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה-היסטורית של הרי שומרון, אפרים ובנימין וחקר מערות וחללים תת-קרקעיים באזור ההר ע"ש פרופ' חנן אשל ז"ל  אשר יתקיים אי"ה, יום חמישי, כה תשרי התשע"ג (11.10.2012) באולם 'גלנווד' ביישוב חשמונאים הסמוך למודיעין

והנה תקציר ההרצאה:

מירושלים לדרום השומרון: שו"ת זרע אברהם וח'רבת כפר אסתונא
שבעמק שילה
זאב ח. ארליך (ז'אבו), עפרה ד"ר איתן קליין, היחידה למניעת שוד עתיקות, רשות העתיקות

באחת מן הסוגיות הנידונות בספר שו"ת שנדפס בשנת 1731 באיזמיר מוצג דיון בדבר התרת שתי נשים ירושלמיות מעגינותן. במהלך שנת 1714 הובאו בפני בית הדין עדויותיהם של ששה עדים אשר יצאו לחפש את בעליהם של נשים אלו. מתברר כי הבעלים יצאו מירושלים לצורכי מסחר לכפרי דרום השומרון ולא שבו. מהעדויות עולה כי הגופות נמצאו בכפר אסתונא, בסמוך לכפרים תורמוס עיא ומזרעה. אחת מן העדויות המובאת בערבית מציינת את מקום מציאת הגופות: "פי כירבית כופר איסטונה פי באד", כלומר הגופות נמצאו מוטלות בבית הבד שבח'רבת כפר אסתונא.
בעקבות מקור זה יצאנו לח'רבת כפר אסתונא במטרה לאתר את
שרידי בית הבד בו נמצאו גופות הנרצחים. החורבה שוכנת בראש גבעה
בחלקו המזרחי של עמק שילה ובמרחק של כ 3.5- ק"מ ממזרח לכפר
תורמוס עיא וכ 6- ק"מ מצפון-מזרח לכפר מזרעת אל-שרקיה. מרבית
השרידים שתועדו ובהם בית בד אשר הותקן במערה מרמזים על קיומו של יישוב חקלאי גדול )מנזר?( שהתקיים באתר במהלך התקופה הביזנטית ובמרכזו מבנה ציבורי מפואר. בהרצאה יוצג דיון בסוגיית הנשים העגונות המופיעה בספר השו"ת ובערכה הרב לשחזור הגיאוגרפי-היסטורי של אזור דרום השומרון במהלך המאה ה 18- . כן יובאו תוצאות פעולות התיעוד שנערכו בחורבה תוך ניסיון לאתר את מקום מציאת גופות הנרצחים.

השו"ת מכאן

מספר שהודפס בקושטא השנץ תצ"ב (1732):-

ותודה רבה לאורה שלו.

הנה שער הספר:

זרע אברהם חלק א-ב – אברהם בן דוד יצחקי

עמק שילה

איסתונא

^

הטור שלי במדור 'מיקרוסקופ' שב"בשבע" גליון 511 מיום 20.9.2012

שותפות גורלית

המועמד הרפובליקני למשרת נשיא ארצות הברית, מיט רומני, יכול להזדהות עם בנימין נתניהו בנושאים רבים. אחד מהם הוא המתקפה האכזרית, המוקצנת והבלתי-הוגנת של התקשורת עליו, אחרי שהוא התייחס למהלכי הבית הלבן בתגובה לאירועי הדמים בלוב ובמצרים. במקום להתרכז בנושא ולבדוק לעומק את האסטרטגיה של הנשיא אובמה ושל מחלקת המדינה ובראשה הילרי קלינטון – מהנאום בקהיר עד לההתנצלות שלו לקישור בין הסרטון הילדותי לבין ההרוגים, הכל היה הפוך. בדיוק כמו אצלנו. ובצאת ראש השנה התבשרנו על אמירתו של רומני בפלורידה לפני ארבעה חדשים כי "לדחוף את ישראל שהיא תוותר על דבר-מה על מנת לגרום לכך שהפלשתינים יפעלו הוא הרעיון הגרוע ביותר". ההתאמה ההשקפתית כמעט מושלמת.

האפיונים השליליים שמתלווים לדיווח הלא-מספיק מקצועי קשורים גם לכך שהכתבים אינם מתרכזים בתהליכים אלא באנשים. האנשת החדשות אולי מוכרת, אבל גם מסיטה את תשומת הלב ללא-חשוב.  פרשנים נזהרים מלהרגיז את הערבי והמוסלמי ומתחשבים בהם בגלל שהם מסכנים בגלל שהם מיעוט, בגלל שהם נדכאים ומה לא.

בישראל יש גם נופך נוסף: הפרשנים יוצאים מגדרם להוכיח כמה קרובים הם לצד האויב, והם מוצאים ידידים.  חלק מקבלים כמובן מאליו שהנרטיב של העולם האסלמי – ואצלנו, הנרטיב הפלשתיני – הוא הוא הנכון, ותמיד הצד שלנו טועה. ברור להם שאנחנו פישלנו ולא הם.

המקבילות התקשורתיות הללו כל כך ברורות, עד שאולי סוף סוף מתבהר אף הקשר ההדוק בין אחדים מן התקשורתנים המרכזיים בישראל לעמיתיהם בחו"ל, התחברות המורכבת מריקוד מה יפית של הישראלים ומשיתוף רעיוני.

עוד מתברר הטיפול הקלוקל של התקשורת בישראל נוכח האיום האיראני, כשצרכני התקשורת המקומיים כבר יודעים מזמן שלתקשורת הישראלית אין קווים אדומים כדי לסכל ולחבל. לא בכדי כשלו עיתונים מובילים בסקר מידת הציונות שהתפרסם מטעם מכון סמית בשבוע שעבר.

אין סתירה בין עיתונות טובה, אתית ומקצועית לבין עיתונות ציונית ויהודית. אדרבה, אלה המבקשים להפריד בין השתיים הם הגורמים לעיתונות מוטית ובלתי הוגנת. הבה נקווה לשנת תקשורת טובה יותר.

ישראל מידד