הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 513 מיום 11.10.2012

איפה הגיוון

וכך היה כתוב בעיתון 'הארץ' ביום 4.9: "העיתונות המגויסת נעלמה כמעט לחלוטין, ואת מקומה תפסו ערוצי תקשורת מגוונים, המבטאים ביקורתיות ותוקפנות גדולות מבעבר". מילים אלה פורסמו במאמר דעות בשמם של שמואל סנדלר ואפרים ענבר, פרופסורים למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, וגם הופיעו בפרסום רשמי של מכון בס"א בחודש אוגוסט. מוזר, אין עיתונות מגויסת? התקשורת היא מגוונת? האם אקדמאים עדיין קוראים עיתונים וצופים בטלוויזיה?

מי שעוסק בתקשורת יודע שיש לה עוצמה משלושה מקורות. הראשון, יכולתם של אמצעי תקשורת לפרסם מה שהם רוצים, מתוך 'שיקולי עריכה', ולהוסיף קורטוב של הטיה. השני, האפשרות לא לפרסם, דהיינו להסתיר מידע. והשלישי, הכוח לאיים על אנשים וארגונים בהפעלת שני הכלים הקודמים. במידה זו או אחרת, כל כלי תקשורת עומד יום יום, ובעידן האינטרנט דקה דקה, בפני האתגר של שמירה על כללי האתיקה. האם התנהלות אתית משרתת את בעלי העיתון או הערוץ, או את צרכני התקשורת? התשובה, כמובן, צריכה להיות: את שניהם.

ויש עוד תנאי לתקשורת הוגנת והיא מערכת של ביקורת ציבורית, אם על ידי אומבודסמנים, פנימיים או חיצוניים, גופים ציבוריים, צרכנים וגם אנשי אקדמיה עם דעות עצמאיות.

ישראל מידד
________________________________

הגירסה הלא-ערוכה:

ערבות תקשורתיות חבוטות

וכך היה כתוב בעיתון "הארץ" ביום 4.9 השנה: "העיתונות המגויסת נעלמה כמעט לחלוטין, ואת מקומה תפסו ערוצי תקשורת מגוונים, המבטאים ביקורתיות ותוקפנות גדולות מבעבר." מלים אלה, ממש מילה במילה, פורסמו בשמם של שמואל סנדלר ואפרים ענבר, פרופסורים למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, במאמר דעות וגם הופיעו בפרסום רשמי של מכון בס"א בחודש אוגוסט. אין עיתונות מגויסת? התקשורת היא מגוונת? ואת מי בדיוק תוקפת התקשורת באופן לא-פרופורציונאלי? האם אקדמאים עדיין קוראים עיתונים ומאזינים לרדיו?

מי שעוסק בתקשורת יודע שיש לתקשורת עוצמה משלשה מקורות. הראשון, ביכולת של אמצעי תקשורת לפרסם מה שהם רוצים, מתוך "שיקולי עריכה", ולהוסיף קורטוב של הטייה. שנית, לא לפרסם, דהיינו, להסתיר מידע. ושלישית, הכוח לאיים על אנשים וארגונים או בהפעלת הראשון או בשני או שניהם יחד. במידה זו או אחרת, כל כלי תקשורת עומד יום-יום, ובעידן האינטרנט, דקה-דקה, בפני האתגר של שמירה על כללי האתיקה. האם התנהלות אתית משרתת את בעלי העיתון/הערוץ או את צרכני התקשורת? התשובה, כמובן, צריכה להיות: את שניהם. ויש עוד תנאי לתקשורת הוגנות והיא מערכת של ביקורת ציבורית אם על-ידי אומבודסמנים, פנימיים או חיצוניים, גופים ציבוריים, צרכנים וגם אנשי אקדמיה עם דעות עצמאיות.

ויש עוד צד בעניין זה. לפני חודש, שופט השלום בתל אביב, עידו דרויאן, חשף את פסק דינו בהסדר הטיעון של העיתונאי אורי בלאו אשר הורשע בהחזקת ידיעות סודיות. השופט דוריאן קבע, כפי שפורסם, שיש לעשות איזון בין האינטרס של המדינה לבין שמירה על חופש העיתונות ועל זכות הציבור לדעת. הוא כתב: "לא יכול להיות ספק בכך שאם מושווה ביטחון המדינה אל מול חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, כערכים מוחלטים, יגבר הערך של ביטחון המדינה ולו מהסיבה הפשוטה שללא קיום בטוח למדינה ולתושביה גם לא יתקיימו עיתונות וציבור. אלא שאין זו דרכו של משפט: גם כאשר מדובר בערך חשוב ביותר ואפילו עליון עדיין חובה לשקול ולאזן מול ערכים מתנגשים".

אם כל הכבוד לשופט, מי יכול לדרג ערך זה מול ערך אחר? השופט או החוק? ולמי שלא הבין את הרמז, ראה הנקודה השלישית לעיל לגבי מקורות עוצמת התקשורת.
————
^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s