משה פייגלין על הבית היהודי

המדריך האמוני בג'ונגל הפוליטי 2013

מתוך
עדכוןן מיוחד:-
י"ח טבת, תשע"ג (31 דצמבר 2012)

הבית היהודי (המפד"ל החדשה) – נפתלי בנט

זהו ללא ספק הסיפור המרתק של הבחירות האחרונות. כעשרים שנה "נסחרת" מניית המפד"ל הרחק מתחת לשוויה האמיתי העומד להערכתי על כשמונה עד עשרה מנדטים.

הסיבה למפולת הפוליטית של הציונות הדתית נובעת משילוב של אידיאולוגיה לא רלוונטית ומנהיגות מזדקנת שלא השכילה לערב את הציבור בבחירת הדרך וההנהגה. מתוך ששת הרכיבים הבונים מפלגה, הראשון )הבשורה), החמישי (המנגנון) והשישי (המנהיגות) היו בעייתיים מאוד. בשורתה של המפד"ל אינה מגזרית אלא כלל ישראלית. אולם הציבור שבשנות השבעים ציפה לנטילת אחריות והנהגה מצד " דור הכיפות הסרוגות " – התייאש מהסרוגים ופנה אל האלטרנטיבות האחרות. מי שייצג את התקווה הישראלית הפך ברבות השנים לסוג של 'נודניק'. המפד"ל שבבחירות 77 קיבלה 12 מנדטים, הסתכסכה בתוך עצמה – התפצלה שוב ושוב וכמעט ונמוגה. הציונות הדתית – אותו פלח אוכלוסיה ייחודי, היחיד העונה ציבורית להגדרה "בעל אחריות כוללת לגורלו של עם ישראל" – הציבור התורם ומתגייס יותר מכל ציבור אחר, מצא עצמו רדוף ומגורש ממעמדו ולעיתים גם מביתו ממש. דווקא המפלגות החרדיות שאינן שותפות למפעל הציוני, מפלגות בהן נטו הסרוגים לזלזל, עקפו את המפד"ל ובגדול. הסרוגים, הגדולים כמותית ואיכותית, צפו במשך שנות דור כיצד החברה הישראלית מפנה להם עורף, מפסיקה "לספור" אותם, מתנכרת לתרומתם הרבה ומתייחסת פוליטית דווקא לפוליטיקה המגזרית של מתחריהם החרדיים.

האידיאולוגיה הכלל ישראלית של הסרוגים יצרה ציפיות עומק להנהגה מצד כלל החברה הישראלית, ציפיות – שמשלא התממשו, הפכו לניכור. אבל הסרוגים בחרו בפוליטיקה המגזרית וזו לא יכלה להביא תוצאות של ממש משום שהאידיאולוגיה הלאומית/ימנית שלהם – לא מאפשרת לסרוגים לדלג כמו החרדים בין המפלגות הגדולות. כך באופן מובנה יוצאים הסרוגים מבחינה פוליטית – קרחים מכאן ומכאן. אין להם באמת את הפריבילגיה לפנות אל כלל הציבור – פריבילגיה השמורה למפלגות שבאמת אינן מגזריות, אבל גם אין להם את היתרון האמיתי של הפוליטיקה המגזרית – הרי "הבית היהודי" לעולם לא ימליץ על שלי לנשיא …

אם ימשיך הליכוד לרדת לרמה שתסכן את שלטונו – יאוצו בוחרי ה'בית היהודי' להצביע ליכוד משום ש"הבית היהודי" לא מספק באמת – לא אלטרנטיבה שלטונית ולא ייתרונות מגזריים אלא צורך פסיכולוגי בלבד.

מה שהביא לכך שערך ה"מניה" הסרוגה קפץ פתאום מתת הערך הריאלי, לכמעט כפול ממנו, לא היה פתרון בעיית היסוד הזו (הדיסוננס שבין האידיאולוגיה הכללית לכלי הפוליטי המגזרי) אלא ההזדמנות להשבת הכבוד האבוד של דור שלם. שוב "סופרים" אותנו, שורה של נציגים איכותיים מאוד – משלנו – עתידה להיכנס כמפלגה השלישית בגודלה – הנה אנו תופסים שוב את מקומנו הראוי בחברה הישראלית.

המפקד המוצלח והפריימריס בעקבותיו החזירו למפלגה את המנגנון הראוי (המרכיב החמישי) שחיבר מחדש בין המפלגה לחבריה הטבעיים ותומכיה האידיאולוגיים ( מרכיבים ב' ג' ד') והעמיד בראשה מנהיג חדש וכריזמטי (המרכיב השישי).

אישיותו של המנהיג הנבחר, בנט, אינה מגזרית ואפשרה לפתוח את המפלגה גם לציבור שעד היום לא היתה לו יכולת להתחבר אליה.

מניית הבית היהודי נסחרת כיום בשווי של כ 13 מנדטים והיא עשויה בהחלט עוד לעלות עד לבחירות הקרובות. אולם היא עתידה לשוב בעתיד לשוויה האמיתי. הסיבה לכך היא שהמנהיג הכריזמטי אינו נושא בשורה של ממש ואינו פותר באמת את הדיסוננס שתיארנו.

לא בכדי התגלגלה לפתחו של בנט סוגיית אי הציות המצפוני מיד עם ראשית דרכו המנהיגותית. סוגיה זו יורדת לנקודת הבירור הבסיסית ביותר באידיאולוגיה הדתית לאומית. סוגיית היחס הנכון שבין האמונה והממלכה. סוגיית אי הציות המצפוני היא השפה האזרחית לשאלה האמונית מי המלך? הא-ל הקורא לאדם מקירות ליבו או מהבנתו הדתית – או המדינה? הזגזוג של בנט והתייצבות רשימתו כולה ככלי ריק מאחורי התשובה השנייה, העמיד למעשה את כל ההישג המדהים של איחודה מחדש של הציונות הדתית, על גבי תשתית אידיאולוגית חמורה ביותר, ושלל ממנה את היכולת לבשר את הבשורה שהיא מתיימרת לבשר. מצביעי הבית היהודי יכולים כיום לדעת בוודאות (!) כי מפלגתם לא תפנה יהודים מביתם – בשבת…

מלבד בנט ואיילת שקד – מבטאת הרשימה כולה מגזריות ברורה.

אם קודם לבחירות מצליחה הרשימה לשתוק, ליישר קו נוכח אתגרים תיאורטיים ולהתייצב מאחורי המנהיג העולה שמתחמק מאמירה אידיאולוגית, צפוי כי נוכח אתגרי המציאות ייווצרו מהר מאוד חילוקי דעות ופיצולים שיציפו את מגזריותה של המפלגה, יבריחו את הקולות שאינם מן המגזר וישיבוה לגודלה הטבעי.

מודעות פרסומת

נפתולים נפתלתלו

קבלץי הודעה זו:

הערב (שני) בשעה 22:40 אחרי ארץ נהדרת תשודר תוכנית מיוחדת עם נפתלי בנט בערוץ 2.

יעקב אילון ליווה בתקופה האחרונה באופן צמוד את יו"ר הבית היהודי, ומביא ראיון אישי במיוחד.

האם זאת הסיבה להופעתו שלו בתוכנית "משעל חם"?

ולחיבוק שחיבק עם משעל בהופעה הפומבית בתל-אביב?

מין מחוייבות?

^

שילה – על המפה

שטייניץ אישר הנחות לרוכשי קרקעות באזורי עדיפות לאומית,
פחות מחודש לפני הבחירות. שר האוצר, יובל שטייניץ, חתם שלשום על מפת אזורי העדיפות הלאומית שגיבשה מועצת מינהל מקרקעי ישראל. במפה מסומנים אזורי עדיפות לאומית ‏(בשתי דרגות – אזור עדיפות לאומית א' ואזור עדיפות לאומית ב'‏) – ומי שירכשו קרקע באזורים אלה יזכו להנחה של מאות אלפי שקלים. ההטבות ייכנסו לתוקף כשהמפה החתומה תועבר אל המינהל…

..נכללו היישובים קרית ארבע, מעלה אפרים, אפרתה, אריאל יצהר, אלון מורה, תקוע, ביתר עלית, אפרתה, אריאל, בית אל, כפר תפוח, כרמי צור, מבוא דותן, פסגות, שבי שומרון ושילה שבגדה המערבית.

מקור

^

צלצול חרדי

^

החרדים יוצאים למלחמה

נגד גיוס לצבא ההגנה לישראל

ולחשוב שהיו ימים

^

בנט, התקשורת וסירוב לפקודה

תרגום מהג'רוזלם פוסט ל מאמר פרופ' אלי פולק וישראל מידד 27/12/12

לו היינו יועצי מערכת בחירות – ולא כותבי טורים המבקרים את התנהגות התקשורת כפי שאנו באמת, היינו מציעים לנפתלי בנט להיזהר מניסים משעל ותוכניתו, משעל חם, בערוץ 2.

היינו מתריעים על היות משעל מנחה לא הגון ולא שקול. עוד ביוני 2000, פרסמה דנה וינקלר, ב'עין השביעית', ביקורת על משעל, על שהוא הופך את האולפן "לזירת קרב שבה יש תמיד מנצח אחד, המנחה, וגם השופט, הרייטינג, לא ניטרלי….”. בנוסף, היא ציטטה את מבקר התקשורת של מעריב, מאיר שניצר, כמתריע מפני היות משעל בעל נטייה "ליצור פרובוקציות פיקטיביות ". מבקר Ynet, רענן שקד, כתב ביולי 2005אודות הבחילה שחש אחרי שצפה במשעל מטפל, יחד עם העורך שלו, ישראל סגל המנוח, בטקס הפולסא דנורא הידוע לשמצה. “מעט מהפרסטיז'ה העיתונאית של סגל ומשעל נזלה אמש, בדקות ספורות, מבין אצבעותיהם", כך פרסם בטורו. המוניטין של משעל כסנסציונר, ולא כמקצוען, כבר שנים מהווה בעיה אפילו בקרב עמיתיו העיתונאים.

התוכנית ביום חמישי עם בנט גרמה למבקר העיתונות הנוכחי של מעריב, אלקנה שור, לשים לב ש"משעל סובל ממצוקה. כשאין לך את יכולות הטיעון של לונדון וקירשנבאום, כשאתה חסר את העומק של אילנה דיין, את האומץ של רביב דרוקר ואת התחמנות של אמנון לוי, אתה במצוקה. כשאתה במצוקה, אתה צועק. ".

בתוכנית עם בנט, כמו שניתן להסיק גם היום מסרטון הווידאו של הריאיון, משעל היה כהרגלו, פזיז, אגרסיבי, מסית, וללא הפסק נכנס לדבריו של בנט. כתגובה, בנט היה יכול להכריז שאם לא יתקיים חופש הביטוי, אם תמנע ממנו הזכות הבסיסית להגיב לשאלות, בצורה בה יזכו הצופים להזדמנות לשמוע אותו סוף כל סוף- אזי הוא לא ישתתף בהצגת הקרקס שמשעל אחראי לה באולפן.

היינו ממליצים לו, שלו יישאל אודות הנושא של סירוב פקודה, שיגיב שבכוונתו להצטרף לממשלה הבאה כדי להבטיח שפינויים נוספים לא יתקיימו, ואז לא לדבר אודות סירוב פקודות אלא אודות הסירוב שלו להמשיך את הדיון.

היינו גם מעירים את תשומת לבו לעובדה שנושא זה כבר טופל לפני שנים ב1995בהצהרה הזו: “אני אומר שחייל מחוייב לציית לפקודות. ואם חייל חש שהפקודה הניתנת לו הינה בניגוד למצפונו, הוא באופן אישי, ואני מדגיש – באופן אישי, צריך להופיע לפני המפקד שלו, לומר לו כך ולהיות מוכן לישא בתוצאות…”

אלו היו דברי אריאל שרון, שלא רק שירת כאלוף, אלא כשר הביטחון ולימים רוה"מ. בנט, במסיבת העיתונאים שלו למחרת, בה הוא ניסה להגיב לעליהום שיצרו מתנגדיו הפוליטיים, ובמיוחד רוה"מ נתניהו, היה יכול לציין שבספטמבר 2004, איזה פרופ' בן-ציון נתניהו, אביו המנוח של רוה"מ, חתם על עצומה שקראה לסירוב פקודה במסגרת מאמצי ההתנתקות.

בעת כתיבת שורות אלו, אנו כמה ימים לאחר הראיון של יום חמישי בלילה שיצר הד תקשורתי כה גדול. האם הסיקור התקשורתי של הראיון והבלגן שלאחר מכן היו מקצועיים ומוסריים?

גם מירב מיכאלי, מועמדת של מפלגת העבודה, קראה לסירוב פקודה. הניגוד בין העליהום שיצרה התקשורת כשעסקה בבנט והגישה הסלחנית ואפילו האוהדת כלפי מיכאלי בולט. לה בעצם ניתן פטור, הודות לשתיקת העיתונות. שתיקה שנהפכה לרועמת כאשר היא מוכיחה שוב שהתקשורת שלנו חסרת אחריות, ובניגוד לרושם המקובל שהתקשורת הינה מרכיב עקרוני של הדמוקרטיה, היא מזיקה לה.

פוליטיקאים בעבר דברו בקול חזק בעד סירוב פקודה כשהם מאמינים שהאינטרסים האידיאולוגים שלהם בסכנה. דוגמה בולטת היא יוסי שריד, שלימים שימש כשר החינוך. שרת חינוך אחרת, שולמית אלוני, דיברה בהערצה לפני עשרות שנים אודות ה"נפש הגדולה" של אלה המסרבים לשרת. בכל זאת, התקשורת עשתה מעט מאד כדי להציג את עמדת בנט באור הנכון.

כדי להיות הוגנים, לא כל הכתבים הפוליטיים הצטרפו לקטטה נגד בנט. היו כאלה שציינו, אפילו כדבר פורמלי בלבד, שהליכוד מתעלם ממפלגות אחרות בהתקפתם על ראיון ה"סירוב פקודה" של בנט. גאולה אבן בערוץ הראשון ביום א' בערב הראתה קטע וידאו של סגן השר יעקב ליצמן מכריז בשבוע שעבר שאם הממשלה תיישם מדיניות של גיוס בכפייה של גברים חרדים, הוא יקרא להם לסרב לשתף פעולה עם המהלך. דנה וייס מערוץ 2 הייתה אובייקטיבית מספיק כדי לציין שבנט, באופן מעשי, נסוג מעמדתו תוך כדי שהוא מנצל את התעסקות התקשורת בו לטובתו.

בערוץ 2, עמית סג"ל מנה את המועמדים שלעת עתה מתמודדים בבחירות לכנסת במפלגות אחרות שקראו לסרב פקודה אך התפספסו על ידי כל שאר התקשורת. הוא הזכיר את עוזי לנדאו, ציפי חוטובלי, ומשה פייגלין מליכוד-ביתנו וציין שרק יש עתיד ומפלגת הפיראטים נטולים מועמדים התומכים בסירוב.

מדוע, אם כן, פרשת בנט כיכבה כל כך, כשרבים מתרכזים בהצהרה שלו? בהינתן תחושת האנטי-ביבי של התקשורת, לא מוזר קצת שיספקו לו תמיכה במערכת הבחירות שלו? האם סוגיית הסירוב היא מה שמפריעה להם, או שמא העובדה שהבית היהודי, יחד עם האיחוד הלאומי, יותר מהווה מראה עבור האליטות השמאלניות של התקשורת?

דבר ידוע הוא שמערכות בחירות הינן בעלות נפח וקולניות. זהו השיא של חגיגת הדמוקרטיה. מצופה שניתקל במידע יתר וברעש. תפקידה המרכזי של התקשורת כסוכנת של העברת מסרים פוליטיים הינו חיוני ולא ניתן להגזים בו.

ובכל זאת, אם התקשורת מחליטה דרך קנוניה, שיתוף פעולה או מניעת העברת מידע, לרמות את הציבור על ידי התנהגות בלתי מוסרית, בלתי מקצועית או אפילו בלתי חוקית- היא אינה משרתת אף אחד חוץ מעצמה.
^

כשגולדה נלחמה נגד בגין