המדריך האמוני בג'ונגל הפוליטי 2013
מתוך
עדכוןן מיוחד:-
י"ח טבת, תשע"ג (31 דצמבר 2012)
הבית היהודי (המפד"ל החדשה) – נפתלי בנט
זהו ללא ספק הסיפור המרתק של הבחירות האחרונות. כעשרים שנה "נסחרת" מניית המפד"ל הרחק מתחת לשוויה האמיתי העומד להערכתי על כשמונה עד עשרה מנדטים.
הסיבה למפולת הפוליטית של הציונות הדתית נובעת משילוב של אידיאולוגיה לא רלוונטית ומנהיגות מזדקנת שלא השכילה לערב את הציבור בבחירת הדרך וההנהגה. מתוך ששת הרכיבים הבונים מפלגה, הראשון )הבשורה), החמישי (המנגנון) והשישי (המנהיגות) היו בעייתיים מאוד. בשורתה של המפד"ל אינה מגזרית אלא כלל ישראלית. אולם הציבור שבשנות השבעים ציפה לנטילת אחריות והנהגה מצד " דור הכיפות הסרוגות " – התייאש מהסרוגים ופנה אל האלטרנטיבות האחרות. מי שייצג את התקווה הישראלית הפך ברבות השנים לסוג של 'נודניק'. המפד"ל שבבחירות 77 קיבלה 12 מנדטים, הסתכסכה בתוך עצמה – התפצלה שוב ושוב וכמעט ונמוגה. הציונות הדתית – אותו פלח אוכלוסיה ייחודי, היחיד העונה ציבורית להגדרה "בעל אחריות כוללת לגורלו של עם ישראל" – הציבור התורם ומתגייס יותר מכל ציבור אחר, מצא עצמו רדוף ומגורש ממעמדו ולעיתים גם מביתו ממש. דווקא המפלגות החרדיות שאינן שותפות למפעל הציוני, מפלגות בהן נטו הסרוגים לזלזל, עקפו את המפד"ל ובגדול. הסרוגים, הגדולים כמותית ואיכותית, צפו במשך שנות דור כיצד החברה הישראלית מפנה להם עורף, מפסיקה "לספור" אותם, מתנכרת לתרומתם הרבה ומתייחסת פוליטית דווקא לפוליטיקה המגזרית של מתחריהם החרדיים.
האידיאולוגיה הכלל ישראלית של הסרוגים יצרה ציפיות עומק להנהגה מצד כלל החברה הישראלית, ציפיות – שמשלא התממשו, הפכו לניכור. אבל הסרוגים בחרו בפוליטיקה המגזרית וזו לא יכלה להביא תוצאות של ממש משום שהאידיאולוגיה הלאומית/ימנית שלהם – לא מאפשרת לסרוגים לדלג כמו החרדים בין המפלגות הגדולות. כך באופן מובנה יוצאים הסרוגים מבחינה פוליטית – קרחים מכאן ומכאן. אין להם באמת את הפריבילגיה לפנות אל כלל הציבור – פריבילגיה השמורה למפלגות שבאמת אינן מגזריות, אבל גם אין להם את היתרון האמיתי של הפוליטיקה המגזרית – הרי "הבית היהודי" לעולם לא ימליץ על שלי לנשיא …
אם ימשיך הליכוד לרדת לרמה שתסכן את שלטונו – יאוצו בוחרי ה'בית היהודי' להצביע ליכוד משום ש"הבית היהודי" לא מספק באמת – לא אלטרנטיבה שלטונית ולא ייתרונות מגזריים אלא צורך פסיכולוגי בלבד.
מה שהביא לכך שערך ה"מניה" הסרוגה קפץ פתאום מתת הערך הריאלי, לכמעט כפול ממנו, לא היה פתרון בעיית היסוד הזו (הדיסוננס שבין האידיאולוגיה הכללית לכלי הפוליטי המגזרי) אלא ההזדמנות להשבת הכבוד האבוד של דור שלם. שוב "סופרים" אותנו, שורה של נציגים איכותיים מאוד – משלנו – עתידה להיכנס כמפלגה השלישית בגודלה – הנה אנו תופסים שוב את מקומנו הראוי בחברה הישראלית.
המפקד המוצלח והפריימריס בעקבותיו החזירו למפלגה את המנגנון הראוי (המרכיב החמישי) שחיבר מחדש בין המפלגה לחבריה הטבעיים ותומכיה האידיאולוגיים ( מרכיבים ב' ג' ד') והעמיד בראשה מנהיג חדש וכריזמטי (המרכיב השישי).
אישיותו של המנהיג הנבחר, בנט, אינה מגזרית ואפשרה לפתוח את המפלגה גם לציבור שעד היום לא היתה לו יכולת להתחבר אליה.
מניית הבית היהודי נסחרת כיום בשווי של כ 13 מנדטים והיא עשויה בהחלט עוד לעלות עד לבחירות הקרובות. אולם היא עתידה לשוב בעתיד לשוויה האמיתי. הסיבה לכך היא שהמנהיג הכריזמטי אינו נושא בשורה של ממש ואינו פותר באמת את הדיסוננס שתיארנו.
לא בכדי התגלגלה לפתחו של בנט סוגיית אי הציות המצפוני מיד עם ראשית דרכו המנהיגותית. סוגיה זו יורדת לנקודת הבירור הבסיסית ביותר באידיאולוגיה הדתית לאומית. סוגיית היחס הנכון שבין האמונה והממלכה. סוגיית אי הציות המצפוני היא השפה האזרחית לשאלה האמונית מי המלך? הא-ל הקורא לאדם מקירות ליבו או מהבנתו הדתית – או המדינה? הזגזוג של בנט והתייצבות רשימתו כולה ככלי ריק מאחורי התשובה השנייה, העמיד למעשה את כל ההישג המדהים של איחודה מחדש של הציונות הדתית, על גבי תשתית אידיאולוגית חמורה ביותר, ושלל ממנה את היכולת לבשר את הבשורה שהיא מתיימרת לבשר. מצביעי הבית היהודי יכולים כיום לדעת בוודאות (!) כי מפלגתם לא תפנה יהודים מביתם – בשבת…
מלבד בנט ואיילת שקד – מבטאת הרשימה כולה מגזריות ברורה.
אם קודם לבחירות מצליחה הרשימה לשתוק, ליישר קו נוכח אתגרים תיאורטיים ולהתייצב מאחורי המנהיג העולה שמתחמק מאמירה אידיאולוגית, צפוי כי נוכח אתגרי המציאות ייווצרו מהר מאוד חילוקי דעות ופיצולים שיציפו את מגזריותה של המפלגה, יבריחו את הקולות שאינם מן המגזר וישיבוה לגודלה הטבעי.
