פסטיבל העוני

פסטיבל העוני

ללפני ימים אחדים כמה כלי תקשורת, כמו "קול ישראל", ניסו לייצר סדר יום ציבורי המבוסס על הדו"ח השנתי של הארגון הבלתי ממשלתי "מרכז אדוה". הדו"ח שחיברו ד"ר שלמה סבירסקי וגב' אתי קונור-אטיאס הוא סנסציוני. כך, למשל, הכותרת של אתר nrg הכריזה כי דו"ח אדוה חושף כי הפער החברתי בישראל גדל. לפי הדו"ח, בין השנים 2003 ו-2010 גדלה ההכנסה של האחוזון העליון ב-27 אחוז בהשוואה ל-8 אחוזים בלבד של העשירון הששי. באתרים "וואלה" ו"סרוגים" התנוססו כותרות דומות.

מהן החדשות האמיתיות המצויות בדו"ח זה? המחברים טוענים כי ב-2011 הכנסתם של בתי האב בעשירון העליון ירדה ב-7.4 אחוזים. מרבית הירידה שנרשמה הייתה בהכנסתם של המאון העליון, שירדה ב-20 אחוז. חדשות טובות? לא ממש. המחברים טוענים כי הסיבה המרכזית לירידה היא ההפסדים בשוקי ההון. להוכחת דבריהם כי הפער הוא א-חברתי, הם לועסים מחדש את הסטטיסטיקות לשנים 2003 – 2007, אף על פי שאלו חדשות ישנות שאינן באמת ראויה לדיווח.

ל"אדוה" יש תובנות חשובות נוספות. לדוגמה, הם טוענים כי פוטנציאל הצמיחה של ישראל לאורך זמן נפגע קשות בשל העדר הסכם מדיני עם הפלסטינים. מבחינתם, יש היגיון בקביעה זו. האג'נדה של "אדוה" היא לקדם "חלוקה צודקת יותר של המשאבים בחברה הישראלית", והיא גם ממומנת בין היתר על ידי "הקרן החדשה לישראל". סבירסקי מתואר בויקיפדיה כ"פעיל חברתי" ומי ש"היה בין מובילי הגישה המעמדית הנאו-מרקסיסטית שהתפתחה באוניברסיטת חיפה". התזה המרכזית שלו היא כי האשכנזים שולטים במקורות הכסף, בעוד שהקהילה הספרדית מורחקת ממרכזי השליטה הפיננסיים. מנהיג נוסף של "אדוה" הוא פרופ' יוסי יונה הממוקם במקום ה-20 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. יונה היה גם מעורב ב"מחאה החברתית" של 2011.

גם לעמותות יש אג'נדה

"אדוה" מגדיר את עצמו באתרו כ"מכון בלתי תלוי לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי". ולמרות זאת, אפילו "קול ישראל" מתייחס ברצינות לנתוניהם. אחרי שדיווחו את "החדשות הרעות", הם ראיינו את ח"כ עמיר פרץ שהשתמש כמובן בנתונים כדי להצליף בליכוד ובממשלה הנוכחית. העובדה שבאותו יום מקור מוסמך – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – דיווח על ירידה בשיעור האבטלה ל-6.7 אחוזים, לא ממש גרמה לשינוי המסר.

דיווח עיתונאי מקצועי הוא אף פעם אינו עניין קל, ובתקופת בחירות נדרשת בו זהירות יתר.. כך למשל, חוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959 (סעיף 16ה) הוא ברור מאוד, כשמדובר בפרסום סקרי דעת קהל במשך 60 יום הקודמים ליום הבחירות. החוק מחוייב כל כלי תקשורת המפרסם סקר לספק את נתוני הרקע שלו כגון מי הזמין את הסקר, האוכלוסייה שמתוכה נלקח מדגם המשיבים, מספר האנשים שהתבקשו להשתתף בסקר ומספר האנשים שהשתתפו בו בפועל. כך יכול הציבור להחליט בעצמו האם הסקר הוא מקצועי או מוטה. העמותה (הנוטה לשמאל) "קשב" ביקשה מוועדת הבחירות המרכזית להוציא צו מניעה לפרסום סקרים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". אלה הודו שעברו על החוק והבטיחו "להשתפר".

אותו עיקרון יש לישם על כל ארגון המפרסם דו"חות. ברור כי דו"ח "אדוה" סיפק דלק לפוליטיקאים מהשמאל. לו הייתה התקשורת שלנו מקצועית, הדו"ח לא היה זוכה כלל להתייחסות מצדה. למעשה, גם שלא בתקופת בחירות, על התקשורת לנהוג זהירות יתר כשמדובר ב"מחקר" מטעם ארגונים בלתי ממשלתיים.

"לתת" הוא סוג שונה לגמרי של ארגון בלתי ממשלתי. מטרתו היא להילחם בעוני. עבודת השטח שלהם היא מופתית, והארגון סייע לאנשים רבים. ולמרות זה, על התקשורת להיות יותר זהירה גם בפרסום דיווחיו. בפתחו של "כנס שדרות", פרסם "לתת" את "דו"ח העוני האלטרנטיבי" שלו. אלטרנטיבי, היות שמטרתו לספק נקודת מבט משלימה ורחבה יותר בהשוואה לדו"ח שמפרסם המוסד לביטוח לאומי. בתמצית הדו"ח טוענים ב"לתת" כי 10 אחוזים מן הילדים של משפחות נתמכות קיבצו נדבות בשנה האחרונה בשל המשבר הכספי בבתיהם. זוהי עלייה מדאיגה בהשוואה ל-3 אחוזים ב-2011. ל-27 אחוזים מילדים אלה היו ימים שבהם לא בא כלל אוכל לפיהם.

דו"ח כזה מוליד כמובן כותרות בערוצי התקשורת המרכזיים ומהווה ירייית פתיחה להטחת ביקורת חריפה נגד הממשלה "האכזרית" המאפשרת את קיומו של מצב כזה. אלא שמבחינה מדעית, הנתונים הללו והמסקנות הנובעות מהם – בעייתיים. כפי שציין ערן בר-טל מ"מקור ראשון", הדו"ח אינו מבוסס על סקר יסודי של האוכלוסייה בישראל. במקום זאת, הוא ביקש ממשפחות הנתמכות על ידי "לתת" להשיב על שאלונים. הוא אינו מספק מידע על הרכבן האמיתי של המשפחות. כך למשל לא ברור אם בני משפחות עובדות המצויות מתחת לקו העוני מועסקים במשרה מלאה או חלקית, או אם יש כלל בסיס להאשמות הארגון כי מצב העוני בישראל הוא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית ניאו-ליברלית.

אומנם לעמותת "לתת" יש מטרה להילחם בעוני, וברור כי על התקשורת לדווח על פעילויותיה, אם אכן יש להן ערך חדשותי. אך אין זה אומר שה"מחקר" שלה הוא "תורה למשה מסיני", בבחינת "זה ראה וקדש". למעשה, הדברים נכונים גם לגבי המידע שמספקת כל עמותה, ובכלל זה גם עמותת "זכות הציבור לדעת". גם יש לזכור כי הרצון של "לתת" להציב את העוני על סדר היום הציבורי אינו רק אלטרואיסטי. העמותה מעסיקה אנשים, שעליה לשלם את משכורותיהם, ויש לה תורמים שעליה להניח את דעתם. אם הממשלה מקטינה את ממדי העוני, הרי שלעמותות שהעוני הוא סיבת קיומן יש צידוק מופחת לבקש תרומות מן הציבור. זהו ניגוד אינטרסים מובנה שעל התקשורת להיות ערה לו.

אלא שהתקשורת שלנו היא עצלה למדי וכותרות שליליות תמיד מכרו היטב. לגלות שהן חסרות בסיס מקשה על חייהם של עיתונאים. כשהעוני הופך נושא בזירת ההתגוששות הפוליטית, על התקשורת לגלות בתקופת בחירות יותר אחריות. במקרים רבים היא אינה עושה זאת, ויש מקום לתהות אם מחדל זה אינו מונע ממניעים פוליטיים.

^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s