מודעות: על הגיוס ועל פורים

??????????

??????????

??????????

??????????

^

מודעות פרסומת

מרכז מנחם בגין ו… פולישוק

כשבאתי הבוקר לעבודה, מה אני רואה אלא אולפן צילומים שונים מוכנים לפרק הבא (מתישהו) של פולישוק.

"פולישוק?"

חשבתי לעצמי – רגע, איזה שוק?

ואז נזכרתי שלפני כחודש, היוצר של הסדרה, שמואל הספרי, בית"רי לשעבר והיום איש שמאל, ביקר במרכז וסיכם את העניין. אני, פשוט, לא ידעתי את היום.

רחלי המזכירה צילמה:

554946_10151457670369547_546607816_n

531150_10151457666754547_1661037432_n

ואני צילמתי את הצפוים:

DSCN0867

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 533 מיום 28.2.2013

מקצוענות אינסטנט / ישראל מידד

בשבוע שעבר היינו עדים לסיפור שאולי לא היה בו סיפור. אחרי שהתבשרנו על השידוך המתוקשר בין שר החינוך גדעון סער והעיתונאית גאולה אבן, צצה לה עוד אישה בחייו של השר. יותר נכון, כמה נשים. אחת מהן, על פי הפרסומים שעד הימים האחרונים היו מתחת לפני השטח, כתבה מכתב תלונה נגד השר. המכתב, משום מה, לא עניין את העורכים או הכתבים – חוץ מעיתונאי חרוץ אחד שהציע תיאוריה שמסבירה מדוע אין פרסום (קשרי פוליטיקה-הון-תקשורת) ומדוע סער נהנה מגיבוי ואי-כיסוי.

יצא לי לקרוא את המהדורה המודפסת האנגלית של עיתון 'הארץ' בשבוע שעבר, וביום שלישי הייתה הכותרת הראשית שם שהמשטרה עוסקת בחקירה האם התנהלו יחסים בלתי-נאותים בין השר לבין פקידה בסביבתו. למחרת, ביום רביעי, בעמוד שני למטה, הופיעה ידיעה שהכותבת לכאורה של המכתב טוענת שאין דברים בגו. המכתב מזויף. וביום חמישי שעבר – כלום. הסיפור כאילו הועלם. מוזר שסיפור שהבטיח הרבה רעש על שר בכיר נעלם מהעמודים הראשונים תוך זמן כה קצר. רק ביומיים האחרונים התקשורת מדווחת על זיוף. אבל בתקשורת של ימינו, כמה ימים זה הרבה מאוד זמן.

וביום שלישי השבוע אותה התובנה. יש ידיעה, הפעם בעמודים הראשונים של כל העיתונים, על שחיתות לכאורה. נטען כי חבר כנסת מסיעת 'הבית היהודי' רכש את מקומו בכסף בצורה לא חוקית. יש פרטים, יש ציטטות, יש משטרה, יש חקירה. הכול במקביל לסיפור הקודם. ואפילו יש הכחשה מפי המאשים לכאורה. בשני המקרים הללו בשבוע האחרון אנו בעצם שומעים שלא היו דברים מעולם.

אבל מה קרה לתפקוד המקצועי של הכתבים? למה הם לא יכולים לחקור בעצמם קצת ולשאול עוד שאלה אחת או שתיים ולהצליב מידע? אם בעבר היה קשה לפעמים לסמוך על התקשורת, היום בעידן התחרות מול אתרי האינטרנט, והצורך לפרסם בכל מחיר כל בדל מידע, הרס המוניטין והמקצועיות של העיתונות כולה הוא רק עניין של זמן.

^

האם יואב יצחק רודף?

זה רק חלק ממה שפירסם יואב יצחק באתר שלו, מפרי עטו ומשל אחרים:

פרשת גדעון סער

סער יפול על חרבו שהשחיז 24/02/2013 | ירון זכאי

מאחורי המסכה 22/02/2013 | איתמר לוין

מסמך סער 1 או הרפז 221/02/2013 | אברהם פכטר

מנסים לטייח חקירת סער 21/02/2013 | יואב יצחק

אנונימיות התוקעת סכין בגבו של גדעון סער 20/02/2013 | איתן קלינסקי

למה גדעון סער לא מתלונן במשטרה? 19/02/2013 | יוסי דר

"מצעד הבָּנות" – המשטרה גובה עדויות 19/02/2013 | יואב יצחק

וינשטיין הורה לבדוק את "מכתב סער" 18/02/2013 | איתמר לוין

היועמ"ש הורה: בדיקה משטרתית בחשדות החמורים נגד גדעון סער 18/02/2013 | יואב יצחק

כלי התקשורת מסתירים מידע על חשדות נגד גדעון סער – יחסי מין תוך יחסי מרות 17/02/2013 | יואב יצחק

החשיפה: הקשרים של גדעון סער; המטרה: טרפוד מינויו לשר בממשלה 09/02/2013 | יואב יצחק

המבקר קבע: חריגות חמורות; השר גדעון סער נמנע מפעולה05/12/2011 | יואב יצחק

סער מעורב בשערוריית מין 15/07/2011 | עופר וולפסון

נגנזה כתבה בידיעות אחרונות על גדעון סער 18/06/2011 | יואב יצחק

גדעון סער – הוא השר הבכיר שעודכן על-ידי אינס 04/12/2010 | יואב יצחק

רדיפה אמרנו?

קצת מוגזם?

^

הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 532 מיום 21.2.2013

אתרוגים בפורים /ישראל מידד

אין בידינו את מלוא התמונה בפרשת זיגייר, אבל ברור שרוב הדיווחים שכן קיבלנו לא היו מדויקים. יתר על כן, האמצעי שהיה מקובל על התקשורת, אותה ועדת עורכים, אמנם תפקדה, אבל העיתונאים הפנו את גבם אליה. ואנו, צרכני התקשורת, נשארנו עם השאלה הגדולה: האם המטרה היתה באמת רק לדווח לנו ואפילו לתקן כמה עוולות, או שאולי היתה כאן כוונה לקעקע ולחתור תחת הסמכויות החוקיות של המדינה להגן עלינו ועל קיומנו, ועל הדרך גם לעורר קצת סנסציה (ואף תהילה לתקשורתנינו אמיצי הלב).

השבוע נודע על עוד ידיעה שהוסתרה מן הציבור. איש תקשורת אחד פרסם, דחף והתריע שיש מכתב ובו האשמות חמורות כלפי פוליטיקאי בכיר. אך במקרה שלו, מי שכביכול מנע את הפריצה לתוך הכותרות היו, לטענתו, דווקא אנשי התקשורת. לדבריו, הם הגנו על האישיות פוליטית מתוך רצון לשמור עליו. זה מזכיר קצת את מדיניות האִתרוּג מימי שרון ואברמוביץ'. אבל קיימת גם אפשרות אחרת: שהעיתונאים אכן בדקו את העניין, אך הגיעו למסקנה שאין כאן סיפור. הם לא ויתרו על הצד המקצועי בעבודתם, להפך – מתוך שיקולים ענייניים הם נמנעו מפרסום. עובדה שכאשר הסיפור הגיע לעמודים הראשונים בעיתונים התלוותה אליו הודאה מפי ה'מתלוננת' שהמסמך בעצם מזויף.

אינני יכול להכריע בין שתי האפשרויות, אך אני כלל לא בטוח שהציבור וזכויותיו הם שעמדו במרכז דאגת התקשורת בשתי הפרשיות.
^