הטור שלי במדור "מיקרוסקופ" ב"בשבע" גליון 532 מיום 21.2.2013

אתרוגים בפורים /ישראל מידד

אין בידינו את מלוא התמונה בפרשת זיגייר, אבל ברור שרוב הדיווחים שכן קיבלנו לא היו מדויקים. יתר על כן, האמצעי שהיה מקובל על התקשורת, אותה ועדת עורכים, אמנם תפקדה, אבל העיתונאים הפנו את גבם אליה. ואנו, צרכני התקשורת, נשארנו עם השאלה הגדולה: האם המטרה היתה באמת רק לדווח לנו ואפילו לתקן כמה עוולות, או שאולי היתה כאן כוונה לקעקע ולחתור תחת הסמכויות החוקיות של המדינה להגן עלינו ועל קיומנו, ועל הדרך גם לעורר קצת סנסציה (ואף תהילה לתקשורתנינו אמיצי הלב).

השבוע נודע על עוד ידיעה שהוסתרה מן הציבור. איש תקשורת אחד פרסם, דחף והתריע שיש מכתב ובו האשמות חמורות כלפי פוליטיקאי בכיר. אך במקרה שלו, מי שכביכול מנע את הפריצה לתוך הכותרות היו, לטענתו, דווקא אנשי התקשורת. לדבריו, הם הגנו על האישיות פוליטית מתוך רצון לשמור עליו. זה מזכיר קצת את מדיניות האִתרוּג מימי שרון ואברמוביץ'. אבל קיימת גם אפשרות אחרת: שהעיתונאים אכן בדקו את העניין, אך הגיעו למסקנה שאין כאן סיפור. הם לא ויתרו על הצד המקצועי בעבודתם, להפך – מתוך שיקולים ענייניים הם נמנעו מפרסום. עובדה שכאשר הסיפור הגיע לעמודים הראשונים בעיתונים התלוותה אליו הודאה מפי ה'מתלוננת' שהמסמך בעצם מזויף.

אינני יכול להכריע בין שתי האפשרויות, אך אני כלל לא בטוח שהציבור וזכויותיו הם שעמדו במרכז דאגת התקשורת בשתי הפרשיות.
^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s