חיים גורי והר-הבית

מגילת העצמאות זועקת מכאב

חיים גורי
22.06.2013


 יום לאחר הכרזתו הלא נשכחת של מח"ט הצנחנים מוטה גור – "הר הבית בידינו!" הגעתי מרמאללה, בחברת מפקדי המחלקות בפלוגת המילואים שלי, אל המקום ההוא, וראיתי במו עיני את ההתרחשות הנמשכת. הייתי עד לטלטלה ההיא המכונה "מאורע היסטורי!" בין הנופלים על צוואר הגיח גם ד"ר ישראל אלדד, מנהיגם הרוחני של רבים מאנשי לח"י, "לוחמי חרות ישראל". לאחר שיחה קצרה ורוגשת, הסב את פניו וצפה ב"מסגד עומר" הסמוך, הבנוי לתפארה, בכיפתו המוזהבת, ושאל מופתע מאוד: "מה הדבר הזה עוד עושה פה?!" השבתי לו ש"'הדבר הזה' עושה פה כבר אלף שלוש מאות שנה". על כך הגיב האיש והכריז: "עוד הלילה צריך לעשות את זה!"



 ד"ר אלדד היה משוכנע, כנראה, בעומקי לבו שהניצחון הכביר של צה"ל, גם במקום הקדוש הזה, בלב ירושלים, חייב להתממש בהרס "אל־אקצה" ו"כיפת הסלע", שתפסו את מקום המקדשים שחרבו בידי בבל ורומא. לכן יש לפנות מיד את המקום שנועד להקמת בית המקדש השלישי. ומה שלא ייעשה מיד, בעין הסערה, לא ייעשה אחריה.



 כמה ימים אחר כך פגשתי ליד מלון "המלך דוד" במשורר אורי צבי גרינברג. אמרתי לו שדברי הנבואה שלו בשיר "יהודה היום, יהודה מחר", הנועל את ספרו "ספר הקטרוג והאמונה", שראה אור בשנת 1937, התקיימו במלחמת ששת הימים: "ואני רואה כבר סיעת־אווירוני במחוג/ על פני הר הבית חגה ביום חג/ …ודגל דוד – במגדלו של דוד".



 אצ"ג ניצב מולי וזעק – "לא! הר הבית אינו בידינו!" הוא לא סלח למשה דיין, שר הביטחון וגיבור ששת הימים, על כי הפקיד בידי הוואקף המוסלמי את השליטה בהר, וכן לא מחל לרבנות הראשית שאסרה על היהודים לעלות בהר. הוא הסביר לי: "מי ששולט בהר הבית, שולט בירושלים! מי ששולט בירושלים שולט בארץ־ישראל", ואחר כך סיכם כנביא החזות השחורה: "הר הבית אינו בידינו! ירושלים לא תהיה בידינו ואף ארץ ישראל לא תהיה בידינו… הכל אבוד". הוא אמר זאת בעיצומם של שבעת ימי המשתה.



 * * *



 הר הבית. הר הבית. אני תל אביבי לפי מוצאי. בן למשפחה חילונית מובהקת. הנער שלא ערכו לו טקס בר־מצוה, שגדל על שיר החנוכה הידוע של המשורר־המורה זאב: "נס לא קרה לנו/ פך שמן לא מצאנו/ לעמק הלכנו/ ההרה עלינו/ מעיינות האורות הגנוזים גילינו/ בסלע חצבנו עד דם/ ויהי אור!"



 הגאולה אינה מעשה משיחי־אלוהי אלא פרי מאמציו הכבירים של עם שחולל את שיבת־ציון באמונה נלהבת, בעבודה קשה, באהבה ללא קץ לארץ הזאת, לכל דורותיה, ובמלחמות שלא תמו. במעשים שעוררו בנו גאוות השתייכות ודבקות בצדקת הדרך אף באלה שחוללו בחלק מאתנו תחושות אשמה וחרטה. עיקר כוחה של שיבת־ציון נבע מהיותה תנועת עם השב אל ההיסטוריה והמעצב אותה, ללא תעתועים משיחיים.



 * * *



 אני זוכר את "המחתרת היהודית". זו קמה פה בראשית שנות ה-80, למעלה משלושים שנה לאחר כינון העצמאות, על כל כליה, מוסדותיה וזרועותיה, כמדינת חוק. חבריה פעלו נגד הפלסטינים כתגובה להתקפת מחבלים על תלמידי ישיבה בדרכם מקרית ארבע לחברון. שישה מהם נרצחו ו-16 נפצעו. השלטון הישראלי גזר גירוש לירדן על שלושה אישי ציבור פלסטינים. מתנחלים מחברון ומשאר חבלי הארץ התארגנו למחתרת שהחלה בהכנות לפגיעה במנהיגים פלסטינים. לאחר הפיגוע ב"בית הדסה", מולכדו מכוניותיהם של שלושה ראשי ערים ערביות, שכם, רמאללה ואל־בירה. רגלי שניים מהם נכרתו. פיגוע נוסף נערך שנה אחר כך במכללה האיסלאמית בחברון, לאחר רצח תלמיד ישיבה בחברון. פריו – שלושה הרוגים ושלושים פצועים. חברי המחתרת גם עמדו לפוצץ חמישה אוטובוסים ערביים על יושביהם. אך השב"כ מנע את הפעולה ופתח במאסרים. 29 נשפטו ונכלאו בכלא תל־מונד.



 חלק מחברי המחתרת לא הסתפקו בכך ותיכננו לפוצץ את מסגדי הר הבית. מעשה החורג מתגובת נקם וענישה ואמור להיות אירוע קטסטרופלי. הריב הממושך והמדמם בין שתי התנועות הלאומיות על הארץ הזאת עמד להיות למלחמה בין דתות, בין האיסלאם ברחבי תבל ליהודים המאיימים להחריב את "אל־אקצה" ו"כיפת הסלע".



 קיבלתי אז מכתב אישי מאחד האסירים, מהוגי הדעות של החבורה הזאת ומן הנאבקים על הקמת בית המקדש השלישי בהר הבית. מכתבו החריד אותי.



 * * *



 זמן קצר אחר כך פגשתי בירושלים ביהושע כהן, חבר קיבוץ שדה בוקר, מראשוני לח"י ומגיבוריה של המחתרת העברית ההיא שלחמה בבריטים. הוא גם היה האיש שירה למוות בירושלים ברוזן ברנדוט, שליח האו"ם. בשדה בוקר היה מקורבו של דוד בן־גוריון, הרועה, שעשה שם את שארית חייו.



 יהושע סיפר לי שבילה פעמיים עם אסירי "המחתרת היהודית", לפי בקשתם. הם ראו בלח"י דוגמה ומופת לדרכם, "השטרניסטים" לחמו כארגון פורש לפני עצמאות ישראל. יורשיהם, כביכול, הפרו את חוקיה של מדינת ישראל ואת הכתוב לדורות במגילת העצמאות.



 יהושע כהן סיפר לי, כי שאל אותם אם תוכנית פיצוץ המסגדים היתה תוכנית אופרטיבית, ממתינה לביצוע, או בגדר הרהורים בעלמא. מדבריהם למד, כי חלק מחברי המחתרת תיכננו לפוצץ את המסגדים כדי למנוע את הנסיגה מסיני וליצור חוויה דתית של גאולה! אחרים בה התנגדו לכך. הם לא זכו אז בהסכמה שלמה מהסמכויות הרבניות המקובלות עליהם. הוא שאל אותם אם חשבו מראש על תגובת האיסלאם כולו, ברחבי תבל, למעשה הזה אם ייעשה. והיה מי שהשיב לו כי זה אמור היה להיות רגע המבחן של הקדוש ברוך הוא.



 * * *



 בימי שלטון מנחם בגין, לאחר חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל, החל פינוי סיני מבסיסי צה"ל ומהיישובים שהוקמו. החלה תנועת התנגדות קשה ונחרצת למהלכי הנסיגה והפינוי. תמונות ההתנגשות בין החיילים לבין הנאחזים בציפורניים אינן מרפות מהזוכרים אותן.



 בעת ההיא נערכה שביתת רעב במבנה סמוך לרחבת הכותל בירושלים. בין הצמים היה גם יהושע כהן. ערב ערב ביקרתי אותו, במשך עשרה ימים. בסופו של דבר, בשל מצבו שהחמיר, ציווה עליו הרופא לחדול מהתענית.



 יהושע התנגד לנסיגה, אך לא השלים עם ההתנגדות האלימה לפינוי, עם ההתנגשות עם כוחות הביטחון.



 אני חושב גם עליו בהקשרים ההם. יהושע שלחם בבריטים למען עצמאות ישראל לא יכול היה לשאת את מעשי "המחתרת היהודית", כאילו אין שלטון ריבוני עברי בארץ הזאת ואיש הישר בעיניו יעשה!



 * * *



 במוצאי השבת שעברה צפיתי, בחברת רעייתי, בערוץ 2, בתוכנית העוסקת בהר הבית. נודע לנו כי קיימים בישראל 16 ארגונים המכינים את שוב ישראל אל ההר, החל בארכיטקטים העוסקים בצורתו כלילת השלמות של המקדש וכלה בנשים הצדקניות המתמחות בהכנת מנחת הסולת למשכן. והיו שם הפעילים העולים להתפלל על ההר וקוראים לאחיהם להצטרף אליהם למען בית המקדש האמור להתנוסס מחדש. אלה היו מלווים בשוטרי ישראל ובאנשי הוואקף, לבל יתפללו בפרהסיה. והיה שם איש ג'ינג'י אחד, שנהג כמנהיג, שפסק שאפשר להפוך את "אל־אקצה" לבית כנסת וקנאי אחר, שהבטיח שבבוא היום, בשובנו להר הבית, "נסלק ממנו את כל הזבל! הזה!", כלומר את המבנים המפוארים ההם. והיה שם, באותה תוכנית טלוויזיה, מי שהיה בשעתו מפקד המשטרה בירושלים, שהזהיר מפני התגרות של קיצונים יהודים בהר הבית, שקשה לחזות מראש את חומרת תוצאותיה, את הנורא מכל.



 בינתיים מסתפקים אנשי “תג מחיר” במסגדים אחרים, מציתים בהם אש ומטנפים בזפת את קירותיהם ומוסיפים “מגן־דוד” ו"מוחמד חזיר!", ואף בכנסיות שולחים ידם. שם אתה מוצא ליד הזוהמה או שחור כוויית האש את "ישו הקוף!"



 בימים אלה שבתי וראיתי, שבתי ושמעתי את מגילת העצמאות שלנו זועקת מעוצמת הכאב, ההלם והחרפה. וחשבתי שדי בגפרור אחד שיבעיר פה את הבערה שלא תכבה.



 ארץ, ארץ, הישמרי מפני השיגעון הנאחז בך. למחרת נסענו לאבו גוש, צפיתי בתועבה שהתרחשה שם ולא האמנתי למראה עיני.

^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s