חברה, תפסיקו עם ה"אם"

הנה שתי תגובות על הקטע על השואה ששודרה במוצ"ש:

מרשת נמסר בתגובה: "אנו מתנצלים אם מי מצופי 'מצב האומה' נפגע מהתבטאויות כאלה או אחרות שנאמרו בתוכנית. 'מצב האומה' היא תוכנית סאטירה, וככזו, לעתים היא עשויה לפגוע ברגשות הציבור, על אף שכמובן, אין זו מטרתה או כוונתה".

וגם

ממערכת "מצב האומה" נמסר בתגובה: "ראשית, חבל שמבקר המדינה לא קרא את מה שהוא עצמו כתב – עוד במהלך התכנית התנצלנו בפני מי שעלול להיפגע מהדברים. לגופו של עניין – מובן שלא נעשה כאן שימוש ציני באסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי, אלא סאטירה על ההבדל בין יהדות אשכנז ליהדות ספרד, בהקשר של השואה.

מה זה "אם"?

מה "אם"?

בוודאי הייתה פגיעה. בוודאי היו נפגעים, נעלבים. ידעתם את זה והתנצלתם. אז בפעם הבאה תגידו/תגיבו כך

"אנו מתנצלים בפני הנפגעים מדברינו-צחוקנו".

מה קשה להגיד.להגיב ככה ולא איזה 'כאילו'?

^

מודעות פרסומת

אני הייתי מבקש שקודם יתנצל ויחזור בו

הנה ההודעה שיצאה אבל לדעתי, היה מקום לתבוע שהניצב יתנצל ויחזור בו מדבריו ואם לאו, אז יש מקום לדרוש את הדחתו:

"התופעה שקצין משטרה מציג מידע כוזב לוועדה של הכנסת היא תופעה פסולה, ממש נורמה עבריינית ועומדת בסתירה מוחלטת לתפקידיה וסמכויותיה של המשטרה ולהוראות החוק. התנהלות זו מערערת את אחד מעמודי התווך של המשטר הדמקרטי שהוא הפיקוח של הכנסת על פעולות הרשות המבצעת, ובכללה משטרת ישראל".

יו"ר מטה ארגוני המקדש עו"ד אביעד ויסולי, פנה אל השר לבטחון פנים בדרישה שיורה על הדחתו של מפקד מחוז ירושלים במשטרה יוסי פריינטי, עקב מצגים כוזבים שהציג בפני וועד הפנים שדנה בעניין תפילות יהודים בהר הבית.

ביום 8.5.13, קיימה ועדת הפנים של הכנסת ישיבה בנושא עליית יהודים להר הבית. בישיבה השתתף ניצב יוסי פרינטי, ממ"ז ירושלים, אשר ייצג את משטרת ישראל. ולדברי ויסולי, "מפרוטוקול הישיבה עולה כי ניצב פרינטי הציג מספר מצגים כוזבים מהותית בפני ועדת הפנים".

פריינטי מצוטט בדבריו בוועדה כאומר ש"משנת 67' עד היום כל ממשלות ישראל אסרו על תפילת יהודים בהר הבית." בנוסף טען פריינטי ש"היו לאורך השנים הרבה בג"צים, שעתרו על הנושא הזה. בכולם בג"ץ קיבל את עמדת המשטרה." טענה אחרת של פריינטי שגם לגביה נטען שפריינטי שיקר, נוגעת למספר המבקרים היהודים שם ביום.

לדברי ויסולי, "דבריו של ניצב פרינטי על כך שכל ממשלות ישראל אסרו על תפילות יהודים בהר הבית הן שקר מוחלט. לא היה ולא נברא". " בכך הטעה ניצב פרינטי את ועדת הפנים של הכנסת והמציא עשרות החלטות ממשלה בנוגע לזכות התפילה של יהודים בהר הבית שלא היו ולא נבראו".

בקשר לדברי פריינטי אודות הכרעות בג"ץ בענין תפילת יהודים בהר הבית קובע ויסולי כי דבריו הם "שקר מפגיע". "עמדת המשטרה בכל הבג"צים בנושא תפילת יהודים בהר הבית היתה שיש לאסור על יהודים להתפלל בהר הבית באורח גורף, תמידי ולחלוטין. בג"ץ לא קיבל את עמדת המשטרה בנושא זה. מאז שנת 1993 פסק בג"ץ ביותר מעשרה (10!) פסקי דין סופיים וחלוטים את ההיפך הגמור: "לכל יהודי הזכות לעלות להר-הבית, להתפלל עליו, ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי".

בנוסף לכך גם דבריו של ניצב פרינטי כי "אין יותר מ-10, 15, 20 יהודים שמגיעים ביום להר הבית", הם בפשטות מצגים כוזבים לחלוטין לוועדת הפנים של הכנסת, וסותרים מפורשות את דבריך כשר הממונה עליו". לדברי ויסולי, "מספר היהודים העולה להר הבית גדול פי כמה וכמה מהמספרים שננקבו על ידי ניצב פרינטי בועדת הפנים של הכנסת. יתרה מכך – רק בשבוע האחרון מנעה המשטרה ממאות יהודים לעלות להר הבית, ובחול המועד פסח וסוכות, עלו מאות יהודים מידי יום להר הבית. בכך הטעה ניצב פרינטי את ועדת הפנים של הכנסת בדבר מספר היהודים העולים להר הבית".

ויסולי מציין בחומרה את "התופעה שקצין משטרה מציג מידע כוזב לוועדה של הכנסת היא תופעה פסולה, ממש נורמה עבריינית ועומדת בסתירה מוחלטת לתפקידיה וסמכויותיה של המשטרה ולהוראות החוק. התנהלות זו מערערת את אחד מעמודי התווך של המשטר הדמקרטי שהוא הפיקוח של הכנסת על פעולות הרשות המבצעת, ובכללה משטרת ישראל".

"שלטון החוק מחייב שהמשטרה תדיח כל קצין אשר נתפס בהצגת מידע כוזב לכנסת". מסיים ויסולי ודורש ש"לאור האמור לעיל, הינך מתבקש בזאת להדיח לאלתר את ניצב יוסי פרינטי על שהציג מצגים כוזבים ביודעין ובאופן חמור, והטעה את ועדת הפנים של הכנסת".

מצורפת פניית עו"ד ויסולי לשר הבט"פ. (במספר פורמטים, לנוחיותכם).

לפרטים וראיונות:
עו"ד אביעד ויסולי, 050-5791746

^

על ט"ו באב וכרמי שילה

הגיגיו של תושב שילה, עמיאל דוידסון:

המקור התנ"כי למחולות בכרמים הינו בספר שופטים. "הנה חג לה' בשילה מימים ימימה".
מקור נוסף למחלולות וכרמים מופיע בירמיהו פרק ל"א פסוקים ג-ד. שני פסוקים סמוכים, האחד מדבר על תפים ומחולות, והפסוק שלאחריו מדבר על נטיעת כרמים, שמסתיים, אגב, בפועל עם שרש ח.ל.ל.
"עוד תעדי תפיך, ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים, בהרי שמרון; נטעו נטעים, וחללו"

במשנה בסוף מסכת תענית יש את המשנה הידועה "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. וכל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים".

בתחילה חג זה בשילה ומאוחר יותר בירושלים. מה יש בתאריך זה שבסביבת המשכן / מקדש עושים חג?
בניגוד למה שקראתי במעייני הישועה, לא נראה לי שזה חג סיום הבציר, אלא להיפך. חג תחילת הבציר. בספר במדבר, בפרשת המרגלים, הם חוזרים בתשעה באב ועל זמן זה נאמר "והימים ימי בכורי ענבים".
מדובר על אזור הררי. חברון.

בהרים, הענבים מבשילים בדיוק בתאריך זה, לעומת הענבים בשפלה ובחבל לכיש מבשילים הרבה לפני כן.
בתחילת הבציר יש את… הבאת הביכורים!!!

במשנה במסכת ביכורים מובא כי הרחוקים מירושלים מביאים צימוקים וגרוגרות, ואילו בסביבת ירושלים מביאים ענבים.
הבאת הביכורים מתחילה בחג השבועות ומסתיימת בחג הסוכות. (אגב, הביכורים שמובאים בחג השבועות הם "ביכורי קציר חטים". אין אף פרי משבעת המינים המבשיל כה מוקדם)

מקור נוסף במשנה המזכיר את המחולות בכרמים הוא המשנה במסכת כלאיים פרק ד' משנה ב'. "איזהו מחול הכרם? בין כרם לגדר…"

התפארת ישראל מפרש "מחול הכרם – עשוי למחולות הנשים", גם תוספות אנשי שם (מופיע במהדורות מסויימות) כותב "ששם היו מרקדות הנשים וראיה מבנות שילה וכו'".

כאן אנחנו מוצאים שאפילו הכרמים היו נטועים בצורה כזו עם מקום לריקודי הנשים!

אני מצאתי מקור יותר קדום למחולות הנשים.

דברים פרק כ' פסוק ו' "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו"

רשי מפרש "לא פדאו בשנה הרביעית שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים"
מה שקשה עם פירוש זה הוא שלכתחילה צריך להעלות את הפירות לירושלים, ורק בדיעבד פודים את הפירות ומחללים אותם על כסף, אז כיצד זה התורה משתמשת בפועל שבדיעבד כמטבע לשון על לכתחילה?!

הרמב"ן כותב "שלא באה השנה הרביעית כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים", משלים את פירושו הוא האבן עזרא שכותב "ולא חללו – מגזירת חלילים. שכן היה מנהגם לחול בכרמים"

ובכן, אנחנו רואים שכבר בערבות מואב, לפי האבן עזרא והרמב"ן, התורה רומזת לנו על מחולות בכרמים – לכשיכנסו לארץ.

ואם ניקח את לשון האבן עזרא והרמב"ן שמשתמשים במילה "חלילים", נוכל לקשר את זה שוב להבאת הביכורים.
"החליל מכה לפניהם עד שיגיעו להר הבית". (בכורים פרק ג' משנה ד')

ואם אמנם חג ט"ו באב הינו חג הביכורים, נבין למה במשנה בתענית כתוב "כל הכלים טעונין טבילה". שהרי אסור להכנס להר הבית עם בגדים טמאים בטומאות מסויימות.

אסיים בתפילה שכשם שזכינו לקיום נבואות ירמיה הנביא: "עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל: עוד תעדי תפיך, ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים, בהרי שמרון; נטעו נטעים, וחללו", כך נזכה להגשמת המשך הנבואה: "כי יש-יום, קראו נצרים בהר אפרים; קומו ונעלה ציון, אל ה' אלקינו".

^

עליבות הימין

עליבות הימין

ישראל מידד ואלי פולק

במידה ניכרת, מצטיירת התקשורת הישראלית העכשווית כממוקמת שמאלה למרכז. מישהו התלוצץ פעם שלו נערכה הצבעה רק בקרב עיתונאים, מרצ הייתה המנצחת הגדולה ואחריה הקומוניסטים במקום השני. וזוהי אינה הגזמה. ההטיה הרעיונית שממנה נהגו להתעלם או לפטור אותה כסקרנות טבעית שיש לליברלים וחסרה לאנשי הימין, כפי שהסביר בעבר לכתבים ראש רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום, היא כעת ברורה ושקופה בעליל.

ח"כ שלי יחימוביץ', כיום יו"ר מפלגת העבודה ולשעבר מגישה בקול ישראל ובטלוויזיה, הודתה כי הצביעה לחד"ש בבחירות של 1999. ה"פוסט-ציונות" שפותחה בשבועונו של אורי אבנרי "העולם הזה", באה לידי ביטוי שאינו מותיר מקום לספקות בעיתון "הארץ" במאמרו של גדעון לוי ב-4 ביולי: "יום אחד העם הפלסטיני יתקומם על כובשו; הלוואי שהיום הזה יגיע מהר… כמו במשטרי עוולה ורוע אחרים, שסופם תמיד ליפול, גם סופו של המשטר הזה ליפול…לעתים המשטרים הללו נופלים בעקבות שפך דם נורא, כמו בסוריה, לפעמים הם נופלים מעצמם, כעץ תמיר שגזעו נרקב, כמו שהיה בברית המועצות, בדרום אפריקה ובמזרח אירופה. יום אחד כל זה יקרה, אין דרך אחרת. מוטב שהיום הזה יבוא במהרה, חבל שטרם הגיע".

ואילו התיעוב של "ידיעות האחרונות" כלפי בנימין נתניהו היא כל כך לא רציונלית, שהעיתון פרסם סיפור פיקטיבי לחלוטין על קומיקאית בדואית. אולי החלקים "האנטי- ביביים" ברפרטואר הסטנדאפ שלה הם שפיתו אותו לפרסום הנלעג.

אבל זה לא תמיד היה כך. השמאל לא תמיד שלט בשיח התקשורתי, ולא היה לו הכוח לקבוע סדר יום אז כמו היום לעמוס שוקן או לנוני מוזס. הדמויות המרכזיות בציונות היו עיתונאים, רבים מהם ימינה למרכז, כמו בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו וזאב ז'בוטינסקי, וגם אנשים מן השמאל הלאומי דוגמת ברל כצנלסון. "מעריב" עד 1970 היה ביתם של ותיקי התנועה הרוויזיוניסטית. הרצל רוזנבלום, עורכו של "ידיעות אחרונות" במשך שלושה עשורים עד 1980, היה עמיתו של ז'בוטינסקי וחתם על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל כנציגם של הרוויזיוניסטים.

האירוע המציין את שליטת השמאל בתקשורת נשלל משמואל שניצר, בעל טור בכיר ועורך ב"מעריב", פרס ישראל לעיתונות בשנת 1997 בזכות על עשרות שנים של עיסוק במקצוע ועל כתיבת אלפים רבים של מאמרים, בגלל מאמר אחד על יהודי אתיופיה.

זה היה סופו של עידן.

הממשלה מממנת רק את הצד "הנכון" של מלחמת התרבות

מדוע אפוא נראה כי המחנה הלאומי, הדתי והחילוני, למרות כשרונותיו והמספר ההולך וגדל של הנמנים עליו, עדיין מוכיח כי לא הצליח לאתגר את האגף הפוסט-ציוני השמאלי, כשזה מגיע לעיתונאות ותרבות התקשורת? משבר זה אפילו ברור יותר במהלך השבוע האחרון. לפני כשנה קנה איש ימין וציוני נלהב, שלמה בן-צבי, את הזכויות על העיתון "מעריב". אבל נראה כי אין לו מימון מספיק, או לא חזה נכונה את עלות החזקתו של עיתון, וספק אם ישרוד את המשבר הנוכחי שבו הוא נתון. זאת ועוד, דווח כי עיתון ציוני יומי נוסף, "מקור ראשון", גם הוא בבעלותו של בן-צבי, נמצא במצוקה כלכלית, וחלק מכותביו אינם מקבלים את שכרם זה חודשים.

האתר הסאטירי "לאטמה" (בערבית – "סטירת לחי"), שנוסד על ידי סגנית העורך האחראי ב"ג'רוזלם פוסט" קרוליין גליק, ונערץ על ידי רבים בכל רחבי העולם בשל הצד הקומי שלו, נקלע למצוקה כספית חריפה. כפי שדווח בחדשות, כספו של אתר "לאטמה" הולך ואוזל, וסביר להניח כי ייסגר עד סוף החודש, אלא אם כן ניתן יהיה למצוא לו מקורות מימון חדשים.

בשנים האחרונות התנהל משא ומתן בין רשות השידור ובין "לאטמה", אולם רשות השידור, גם לאחר שנתיים, לא הצליחה להחליט האם לספק לציבור הישראלי תוכנית סאטירית שתציב אלטרנטיבה ותתמודד בהצלחה עם ערוץ 2 והתוכנית הסאטירית השמאלנית פוסט-ציונית שלו – "ארץ נהדרת".

בראש משרד התרבות של ישראל ניצבת בארבע השנים האחרונות ח"כ מהליכוד לימור לבנת, והיא ממשיכה למלא תפקיד זה גם בממשלה הנוכחית. ב-2012 חילק משרדה כ-100 מיליון ש"ח כתמיכה בעשרות תיאטראות ומוסדות תרבות אחרים, שמרביתם מתבוססים בסדר יום שמאלני. כפי שניתן למצוא באתר האינטרנט של המשרד, הנמענים הגדולים של המימון הינם תיאטרון "הבימה" (21 מיליון ש"ח), תיאטרון "הקאמרי" (12 מיליון ש"ח) ותיאטרון "בית ליסין" (11 מיליון ש"ח). גם שירות הסרטים הישראלי ממומן על ידי משרד התרבות. האם מוגזם לבקש שהגב' לבנת תמצא דרך לתמוך באתר "לאטמה" ולשמור אותו בחיים? האם אין הם סמל תרבותי חשוב דיו לישראל?

רק בדצמבר האחרון, ממשלת ישראל, הנשלטת על ידי הליכוד ומפלגת "ישראל ביתנו" הימניות, חילקו בנדיבות סכומים שהסתכמו ב-100 מיליון ש"ח לזכייני השמאל, ערוץ 10 וערוץ 2, ולתוכניות השולטות בטלוויזיה. ערוץ 10 איים בסגירה, וראש הממשלה נתניהו נבהל ונכנע ללחץ תקשורתי. אבל אין לחץ תקשורתי אמיתי כדי להציל את מקור ראשון ו"מעריב", או את "לאטמה". אחרי ככלות הכל, אין הם שייכים לצד "הנכון" של הסצנה התרבותית.

המחנה האנטי-ציוני של השמאל הקיצוני יודע להילחם. תחנת הרדיו "גלי ישראל", המשדרת בעיקר לאזור יהודה ושומרון, ספגה שלוש עתירות לבג"ץ שהגישה תנועת "גוש שלום" בדרישה לסוגרו. כל עתירותיה נדחו, אך ההוצאות הנדרשות כדי להפריך את העתירות הם נטל כלכלי על התחנה. "גוש שלום" יכול לרשום הצלחה נוספת במלחמת התרבות המתמשכת שלה נגד כל מה שנודף ממנו ריח של ציונות.

ההשתלטות הפוסט-ציונית על התרבות שלנו אינה רק תוצאה של אי-יעילות ממשלתית, אלא גם נעוצה עמוק בשורשים של מחנה הימין בארץ ובחו"ל. אין תמיכה יהודית מוסדית משמעותית בתרבות ציונית. העובדה שאפשר לציין רק אדם אחד, שלמה בן-צבי, שהיה מוכן לנסות ולהציל את הפרסומים השונים, החל מכתב העת "נקודה" שכבר אינו קיים, דרך "הצופה" שמוזג עם "מקור ראשון", ועכשיו "מעריב" – היא תעודת עניות לפילנתרופיה של המחנה הלאומי.

שלדון וד"ר מרים אדלסון עומדים מאחורי העיתון היומי הציוני המצליח "ישראל היום". הפוסט-ציונים היו מאוד יצירתיים בתגובתם. העיתון זכה לביקורת כמעט יומיומית על היותו "ביביתון", כלומר שופרו של ראש הממשלה. חקיקה כבר הונחה על שולחן הכנסת בניסיון לסגור את העיתון בטענה שבעליו אינו תושב קבע במדינת ישראל. כל הפעילות הזו אינה נחשבת בעיניהם פגיעה בחופש הביטוי. אדרבא, האשמה המוטחת בכל מי שמותח ביקורת על השמאל.

האמת העצובה היא שכשהדברים מגיעים לתקשורת, המחנה הציוני הוא עני, פניו התרבותיות חיוורות והתורמים לו כמעט שאינם בנמצא.

* המאמר פורסם באנגלית ב"ג'רוזלם פוסט".

לסיים תקופת הנמכת קומה וזהות של היהודי בהר הבית

רשימה משלי שהתפרסמה באתר מראה:-

ההר קודם לבית

ישראל מידד

יצאנו מתקופת "שלשת השבועות" שבין צום י"ז בתמוז לבין יום תשעה באב, שבה מתחדדים הזכרונות מן העבר הרחוק על כיבוש העיר ירושלים וחורבן המקדש, גלות ושלטון זר. חיילי רומי הכניעו את העיר, וכעבור כ-60 שנה שוב התגברו על לוחמיו של בר-כוכבא ומתחם המקדש נחרש. בתקופה זו עולה כמובן רף התודעה בדבר המקדש והחורבן.

במשך אלפיים שנה זכרון המקדש לא נשכח ולא נזנח. יתר על כן: כאשר ב-1917 זכה הלורד רוטשילד לקבל מידי הלורד בלפור את ההכרזה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הרי שבאוזני "עמך ישראל" היו הדברים הד לדברי כורש (עזרא א:ג): "… מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה", ובהמשך: "וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָם."

גם בדורות הבאים, בניין הבית מחדש נקבע כסמל לעצמאות ישראל. הספרות הרבנית וההלכתית קיבעה בתודעה מה שהוגדר כמנהגים של "זכר למקדש" שנועדו לשמר סמל זה. בשנת 364 לספירה החלו, באישור הקיסר יוליאן הכופר, לבנות מחדש את הבית, וכעבור 1500 שנה, כלל תיאודור הרצל בספרו "אלטנוילנד" תיאור של "בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פס; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים: זה בית המקדש" (ספר חמישי, I). בתקופת המנדט, מנעו הבריטים מן היהודים להתקרב להר הבית, בעוד שהערבים התבססו בחצר החראם ומשם יצאו למסעות רצחניים. היהודים נאלצו להסתפק בסמטת הכותל המערבי כשהם מחוסרי זכויות ומחוסרי מחיצות ושופרות.

בעקבות מלחמת ששת הימים שוב פרצה החוצה אותה שאיפה "לחדש ימינו כקדם", אבל "אפיק ההר" נחסם. ממשלות ישראל החליטו שיהודי לא יתפלל בהר הבית (ובמשך חודשים נאלצו יהודים אף לשלם, עד ששבתי בן-דב עתר לבג"ץ). זאת, למרות ההגנה על חופש הדת המעוגנת בחוק העונשין פרק ח' סימן ז' שהוא חוק "חילוני" לכאורה, ועל אף מה שנאמר בחוק השמירה על המקומות הקדושים כי "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני…כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה…או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". לכאורה, קיימת כאן סתירה שצפוי שכל שוחר זכויות אדם ליברלי יתקומם נגדה: על יהודים חל איסור לכבד בטקס דתי כלשהו את המקום המקודש להם ביותר מבחינה דתית. יתירה מכך, כל ההרכבים של שופטי הבג"ץ במשך ארבעה עשורים גיבו בפועל את הגישה שדווקא בגלל "רגישות" המקום, "מותר" לערבים לגרום פרובוקציות, לחולל מהומות ולהתנהג באלימות במטרה להצר את זכויותיהם של היהודים. מצב זה אינו רק מתסכל אבל גם מבלבל. למעשה, את קנאות המוסלמית "מבינים" ואף "סולחים" לה ובפועל – "מצדיקים" אותה.

לאחרונה, התפרסמה ידיעה שמדינת ישראל והוותיקן הגיעו להסכם היסטורי. הידיעה, המופיעה באתר הרשמי של מסדר הפנקיסטים, מבשרת כי "החדר העליון" במתחם הר ציון, הנחשב למקום קדוש נוצרי שבו על פי אמונתם נערכה "הסעודה האחרונה" של ישו, שהייתה בעצם "סדר פסח", ייפתח לטקסי פולחן ולתפילות. כמו בהר הבית, הריבונות היא בידי ישראל והניהול יהיה הפעם של הפנקיסטים. ביתר חלקי המבנה, יהודים ילמדו ויתפללו כרגיל.

מתברר כי בהר ציון מסתדרות ביניהן שתי דתות, וגם במערת המכפלה בחברון מסתדרות ביניהן שתי דתות. לעומת זאת בהר הבית, היהודי הוא עדיין ה"אחר", והוא חי את החורבן. הממשלה נגדו, בית המשפט העליון אינו כל כך מסייע, אגודות להגנה על זכויות אדם אינן תומכות, העיתונות צובעת כל ניסיון לממש זכויות דתיות של יהודים בצבעים של קיצוניות, בעוד שהמוסלמים מבצעים פרובוקציות בדרישה שהיהודי יישאר למטה, בכותל, ו"ינמיך" את זהותו האישית, הדתית והלאומית.

נוכח מצב זה, ובנתוני התודעה הציבורית של אזרחי מדינת ישראל כפי שמעידות תוצאות הסקר של "מאגר מוחות" מן ה-11.7.2013, המהלך הנכון למימוש זכויותינו כיהודים על הר הבית מורכב משניים. האחד, כשמו כן הוא: ההר קודם לבית. יש להבטיח שההר פיזית יהיה שלנו, וזה כולל ארכיאולוגיה, נוכחות של סיורים וביקורים, לחץ על גורמי הביטחון, והשתדלות אצל הנבחרים והממונים בכנסת ובמוסדות השלטון. והשני, על משקל "ההתנחלות בלבבות", יש לפעול כדי לקרב את הר הבית לעם על כל רבדיו, בחינוך, בהסברה, בתוכניות הכשרה, ובדחיית התעמולה של "הכחשת ירושלים והמקדש" שמנהלות תנועות איסלאמיות קיצוניות.

מתברר כי בהר ציון שתי דתות מסתדרות, וגם במערת המכפלה בחברון שתי דתות מסתדרות. אבל בהר הבית, היהודי הוא עדיין ה"אחר", והוא חי את החורבן.

הממשלה נגדו, בית המשפט העליון אינו כל כך מסייע, אגודות להגנה על זכויות אדם אינן תומכות, העיתונות צובעת כל ניסיון לממש זכויות דתיות של יהודים בצבעים של קיצוניות, בעוד שהמוסלמים מבצעים פרובוקציות בדרישה שהיהודי יישאר למטה, בכותל, ו"ינמיך" את זהותו האישית, הדתית והלאומית.

נוכח מצב זה, ובנתוני התודעה הציבורית של אזרחי מדינת ישראל כפי שמעידות תוצאות הסקר של "מאגר מוחות" מן ה-11.7.2013, המהלך הנכון למימוש זכויותינו כיהודים על הר הבית מורכב משניים. האחד, כשמו כן הוא: ההר קודם לבית. יש להבטיח שההר פיזית יהיה שלנו, וזה כולל ארכיאולוגיה, נוכחות של סיורים וביקורים, לחץ על גורמי הביטחון, והשתדלות אצל הנבחרים והממונים בכנסת ובמוסדות השלטון. והשני, על משקל "ההתנחלות בלבבות", יש לפעול כדי לקרב את הר הבית לעם על כל רבדיו, בחינוך, בהסברה, בתוכניות הכשרה, ובדחיית התעמולה של "הכחשת ירושלים והמקדש" שמנהלות תנועות איסלאמיות קיצוניות.

^

הכיוון הוא הפוך ויש לנו בעיה עם "גבולות 1967"

אם כל הכבוד לנסיונות להאשים את האיחוד האירופאי בדברים חמורים – ובאמת האיחוד כן אשם בכמה דברים יותר מחמורים, אני מפנה את תשומת לבכם, רבותיי, להסכמי אוסלו בקשר לתפיסה של "גבולות 67:-

Article IV
Jurisdiction
Jurisdiction of the Council will cover West Bank and Gaza Strip territory, except for issues that will be negotiated in the permanent status negotiations. The two sides view the West Bank and the Gaza Strip as a single territorial unit, whose integrity will be preserved during the interim period.

ובעברית:

סעיף 4
תחום שיפוט

תחום שיפוטה של המועצה יכסה שטחי הגדה המערבית ורצועת-עזה, מלבד הנושאים
שיידונו במסגרת המשא-ומתן על מעמד הקבע.
שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת-עזה כיחידה טריטוריאלית אחת,
ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים.

אז, נכון, יש מו"מ, והגבולות לא קובעו מאז ועד עולם, ואולם, מניסוח זה של השטח דלעיל, ודומני שיראל לא ביטלה את חתימתה על ההסכם הארור הזה, ברור שלערבים (ולידידיהם באיחוד האירופאי) יש יתרון פתיחה חזק ביותר בנוגע ל"קדושת גבולות 1967 למעט כמה תיקונים קלים ועוד, שכ"יחידה טריטוראלית אחת", היא תישמר בתקופת הביניים.

דהיינו, כיוון הקביעה של הגבולות הוא לא מהירדן מערבה,

אלא מהקו הירוק קצת מזרחה.

וזאת מדוע אנו מתנגדים לאוסלו, בין היתר. אבל צריך להיות מודעים לעניין זה, קודם כל, שלא להיות מופתעים ושנית, איך להתווכח חכם.

^