הסופרת מספרת סיפורי תנ"ך

באתר מראה:-

הסופרת מספרת סיפורי תנ"ך

ביום שלישי ה-25 ביולי, הסופרים צרויה שלו, אייל מגד, סייד קשוע ואלונה קמחי סיירו בכפר ג'ינבה שבדרום הר חברון – כפר שהוכרז כ"שטח אש 918" ושעל התושבים להתנתק ממנו. בערבו של אותו יום בכתבת "מבט" דיברו אייל מגד, שחזר לשורשיו במחנה השמאל אם כי דומני שלמורשת הבית, יותר במרכז, וגם אשתו צרויה שלו שדיברה באופן ספרותי ממש.

היא תיארה את ההתיישבות הערבית במקום כ"עתיקה". כמה היא באמת "עתיקה" איני יודע. אומנם מוכרת לנו השמועה שלפחות חלק מאותם תושבי אזור יאטה הם ממקור יהודי, אבל לכך אין קשר להשתוממותי. השתוממות על שום מה? כי לפי הדיווח בעיתונות שמצאתי כדי לוודא שאכן אוזנַי שמעו מה שחשבתי ששמעתי, למדתי שהיא הוסיפה ואמרה כי "אין כמו מראה עיניים לראות את גודל העוול…על רקע הנוף התנ"כי הזה וצורת החיים התנ"כית הזאת, אני נזכרת בשני סיפורי עוולות מפורסמים, של כרם נבות היזרעאלי וכבשת הרש…".

אני מודה שמעולם לא כתבתי ספר ובוודאי לא אחד שתורגם לשפה אירופית, אבל מעניין אותי השימוש של שלו בתנ"ך. הרי אם היא רואה "נוף תנ"כי", מי הם אנשי התנ"ך אם לא ה…יהודים? ואם צורת חיים תנ"כית היא הצדקה לפחות לרגש של סימפטיה, אז כמה ערכיים יותר הם, למשל, אותם נערים יהודיים מגודלי שיער שמתהלכים בגבעות של יהודה ושומרון עם עדרי צאן? נדמה כי אותה תובנה חשיבתית תנ"כית יש ליישם על כל אדם, יהודי כערבי, לפחות על בסיס המוסר התנ"כי ששלו ודאי מודעת לו. איך קרה אפוא שבקלות כזאת הופך התנ"ך לחיובי כשהוא מגוייס לטובת ערביי המקום, אך רבים המשתייכים למחנה של "שלום" בזים לשימוש בתנ"ך כתמיכה כשיהודים הם הנזקקים לו? אולי נקרא על כך ברומן החדש של צרויה שלו או של בעלה.

ישראל מידד

^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s