יש רע אחר שיש לבער

מודעה זו עלתה בצמתים באזור:

waller2

יש הרבה דברים כל-כך לא נכונים ולא צודקים ואפילו מסוכנים במודעה זו.

ראשית, אני מכיר אישית את טומי וואלר לפחות 6 או 7 שנים כבר. הרציתי בפני המתנדבים. אני מיודד עם בני משפחתו והעוזרים לו. מעולם לא נתקלתי בשום בעיה או עניין של "מסיון". שום נפש לא נחטפה. הדבר לא היה ויש הנחיות ברורות שטומי מעביר ומבהיר בכל הנוגע ליחסים בין המתנדבים לבין התושבים היהודיים.

שנית, לרוב, אין כל קשר בין המתנדבים לבין תושבי האזור. ובוודאי לא בכרמים חוץ מכמה בעלי כרמים והם גם כן יודעים שאין אמת "בסכנה האורבת" כביכול. זאת סתם תעמולה ארסית מגמתית כדי להצדיק פעילות אנטי-נוצרית או, גרוע, ראיה של יחידים הנובעת מתסכול אישי או עיוות השקפתי.

יש גם דוגמאות של עיוותים מגמתיים מצד גורמים לא-אחראים.

שלישית, השפה כאן עוברת כל גבול והייתי אפילו חושש שיש כאן הסתה לפגיעה בנפש. זו שפה משתלחת ומתלהמת והיא היא הסכנה לתושבים היהודים באזור אם, חלילה, חמום-מוח אחד ירים יד. הרי אנו נסבול כולנו ולא רק בתדמית.

רביעית, הנושא הזה מטופל בידי רבנים וקיימים חילוקי-דעות. אלא שהנושא לא הוכרע ויש רבנים גדולים המצדדים בעבודות ההתנדבות ואינם רואים בכך באופן כה חמור כפי שרבנים אחרים.  ובוודאי אל להם לסתם עמך להתערב בעניין. מי שחושב שהוא ייפגע, שלא יתקרב.

הקריאה במודעה היא סוג של פשע והלוואי ורועינו יזידרזו לכבות את אש הזרה שבמודעה.

__________

עדכון:

יש דיסכוס ברוטר.

ויש גם הסיפור על המשפחה היהודית בשומרון שעל המקרר שלהם בקארוון יש סטיקר "אם יש נוצרים, אין שמחה" אבל בשבת, כשנשרף הפיוז, הזעיקו לא-יהודי למלא אחרי מצוות "שעבס גוי" ואז אמרו עליהם, "אם אין נוצרים, אז אין עונג שבת".

ואם הגעת עד הנה, תחשבו טוב על הפסוקים הללו ממלכים א' ח'

מא  וְגַם, אֶל-הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, הוּא; וּבָא
מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, לְמַעַן שְׁמֶךָ.  מב  כִּי יִשְׁמְעוּן, אֶת-שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה,
וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה; וּבָא וְהִתְפַּלֵּל, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה.  מג  אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ, כְּכֹל
אֲשֶׁר-יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי–לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ
אֶת-שְׁמֶךָ, לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת, כִּי-שִׁמְךָ
נִקְרָא עַל-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

 

 

 

^

דודו ויצטום "מחנך" אותנו

הגשתי תלונה:

הערב, יום שלישי, 27 באוגוסט, בפתיח של "המוסף", דוד ויצטום התייחס ב"טור דעה אישי" לפיגוע "תג מחיר" נוסף והאשים את "החינוך" שהנערים הללו מקבלים. אך ההאשמה שלו, מכיוון שהוא לא נקט ב"אשם" נקודמי-פרטני, הייתה בלתי-ממוקדת, ללא תימוכין, כוללנית וגורפת. אני מניח שלא היה לו כל ראיה להאשים רב מסוים, מחנך מסוים, מורה מסוים, מוסד חינוכי מסויםך אבל מה שיצא לו הייתה הבעת דעה אישית, דעה פוליטית ללא ביסוס.

עובד רשות השידור מנוע מלעשות זאת. פשוט, חד וחלק.

אודה לך באם תברר תלונתי זו ותודיעני דבר.

^

על השימוש בניידים בשבת

בע”ה יז’ באב תשע”ג

מכשיר סלולארי לאזעקה בשבת

1. על פי הוראות אנשי הבטחון באזור יש להשאיר מכשיר טלפון נייד בבית פתוח לכל השבת לשם קבלת הודעות חירום.

2. יש להשאיר את המכשיר פתוח ומכוון להשמעת התראה לקבלת הודעות. בעת השמע אות קבלת הודעה, יש ללחוץ על הכפתור המיועד לקריאת ההודעה.

3. יש לפעול כמובן על פי ההוראות גם אם יש ספקות ושאלות ביחס אליהן.

4. לאחר קריאת הודעה יש להשאיר את הטלפון באותו מצב כדי להמנע מפעולות מיותרות (אין לנקות את המסך). עם השמע התראה נוספת יש ללחוץ על הכפתורים כדי לקרוא את ההודעה החדשה, ושוב להשאיר את הכתוב על המסך.

5. יש להשאיר את המכשיר במקום מרכזי בבית. עדיף להשאיר מכשיר פתוח נוסף במקום מרכזי הסמוך לחדרי השינה. אם ישנו מכשיר אחד בלבד, אפשר לטלטל אותו לפני השינה.

6. במקרה של ספק הנוגע לפקוח נפש, מותר להתקשר כדי להודיע או לקבל הודעות או הסברים חיוניים. מבחינת ההלכה עדיפה התקשרות בשיחה על כתיבת הודעה, אלא אם זה מפריע מבחינה בטחונית.

7. הכרח להודיע לתושבים גם על חזרה לשיגרה כדי למנוע פעולות מיותרות.

בברכת שבת שלום
וצפיה לגאולה
אלחנן

^

מכתב למערכת "הארץ" שלא התפרסם

מצד אחד, יש כל כך הרבה אנשים שכותבים ומפרסמים שם אלא מעט שמגיבים ואז, כנראה, לפרסם מכתב שני שלי בתוך שבוע לא מקובל.  לפרסם עיוותים של המחנה הלאומי ובמיוחד זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין פעמים אחדות בשבוע, אין כל בעיה.

הנה:-

בתגובה למאמר "למען ההוד הנסתר" מאת קובי ריכטר ("הארץ", 18.8)
 
כמה באופנה היא ההיזדקקות של אנשי שמאל התובעים לאמץ גישה של וותרנות על שטחי ארץ-ישראל וכניעה מדינית לארצות מערב לים תוך סיכון בטחונה של המדינה וחיי תושביה למשנתו של זאב ז'בוטינסקי.  עד כדי כך, שיש בקרבנו אלה, כגון ריכטר ועוד לפניו, פרופ' אבי שליים בספרו "קיר הברזל", הטוענים שדוד בן-גוריון הוא האיש אשר יישם את האידואלוגיה הז'בוטינסקאית בשאלת היחס לערביי הארץ ולקביעת גבולותיה של המדינה יותר או כמו אלה שהיו תלמידיו של ראש בית"ר וסבלו שנים של הטלת כתם וחרפות וגידופים בשל כך.
 
ואבקש להעיר אך הערה אחת לאחר הקריאה ברשימתו של ריכטר.  הוא מציע לראש הממשלה בנימין נתניהו ללמוד "דבר מהותי" מז'בוטינסקי ומסתמך על הרומן "שמשון".  הוא מציין את פנייתו של הדמות יורם בן-כלב שלא ללכת בקו של לוחמות ועוצמה אלא ששמשון יקריב את עצמו "למען קיומו הנצחי של העם" כמופת עכשווי.  אלא מה לעשות שגם אם שמשון כביכול מוסר את עצמו – ובסיפר המקראי האירוע התרחש קצת אחרת, הודות לעצת דלילה – הרי סופו של דבר, הוא מפיל את מקדש דגון גם על עצמו וגם על סרני הפלשתים וכהניהם.  כך מבקש ריכטר שנתניהו או כל ראש ממשלה יעשה?  ובנוסף, הרי מקום מגוריו של היורם הזה, תקוע, הוא נמצא ב"שטחים" של היום ואיך רוצה ריכטר שנאמץ את דבר המתנחלים?
 
אם יש מסר ברומן "שמשון" הוא דברי הפרידה של שמשון מחרמש: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק.
^

משאל-עם ובגין. מנחם בגין

ב- 2009, הביע בני בגין התנגדות לעריכת משאל-עם.

אז הנושא היה חוק משאל העם הכולל חובה להעלות כל ויתור על שטח ברמת הגולן ובירושלים להגיע להצבעה היום בכנסת, וככל הנראה החוק יעבור לאחר שהושגה תמיכת הממשלה.

בגין אחר, אביו מנחם ז"ל, דווקא כן תמך במשאל-עם, לפחות בזמן אחר ובנושא אחר:

משאל עם

ומהם ההבדלים בין שני המקרים?

יש משהו עקרוני המפריד ביניהם?

^

דבר תורה ב"שבע ברכות"

בננו אביה גניאל התחתן לאחרונה בב' אלול עם בחירת ליבו אהובה-בתיה בן-חיים ובסעודת ה"שבע ברכות" שנערכה בשילה בה' באלול אמרתי את הדברים הבאים:

בפרשה של השבת הקודמת קראנו בפסוק יט' ב על "שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך" ובהקבלה, גם בחיי נישואים כל אחד מבני הזוג זקוק וראוי שיהיה לו מין 'מקלט' משלו ומשלה שבו הוא והיא יכולים לטפח את האישיות הפרטית בו בזמן שהזוגיות מתפתחת ומתמודדת עם החיים החדשים של ה'ביחד'.

אז אציע תובנות לשלשה מקלטים כאלה.

הראשון, בפרשתנו כתוב "ראה אנכי נותן לפניכם" והמפרשים מצביעים, בצדק, על חוסר התאמה בין הציווי ליחיד, "ראה", לבין ה"לפניכם" שהוא ברבים.  ואני רואה בכך, בהסתמך על קריאה בספר "בת-עין" לרבי אברהם-דב מאווריטש, ההצדקה להמשך היחיד גם בתוך הזוג, שהשניים מורכבים מאחד ועוד אחד, וגם אם האדם עוזב את הוריו לדבוק באשתו הם אינם מתמזגים לגמרי.  השניים הם אחד ועוד אחד.  אם ההבנה היא של זוג וגם של שני פרטים, יש כאן מקלט תודעתי חשוב ומסייע.

השני מבוסס על דבריו של ה"קוצקר", רבי מנחם-מנדל מורגנשטרן מקוצק (והייתי בציונו), שמזכיר לנו שלמרות הכוח הטוב והחיובי של הטוהר והטהרה, הרי בכל המפגשים בין הטהור והטמא, משום מה תמיד הטמא כאילו גובר והדבר שנוגע בטמא הופך לטמא ואף לא פעם אחת להיפך, שהטמא יהפוך לטהור.  מוזר הדבר.  אלא שה'קוצקר' מסביר שהכוח של הטמא הוא חיצוני.ולכן, גם אם תצוצו בעיות ואי-הבנות, תמיד לדאוג שהן תשארנה בשכבה של החיצויננשאביות ושהפנימיות תמשיך להיות חזקה ואיתנה.

והמקלט השלישי הוא נשאב מדברי רבי צבי מרימאנוב שמאיר על המלים "שופטים ושורטרים תתן לך בכל שעריך" שמשמעות המושג "שערים" הוא אותם 'שבעה שערים' של הקבלה על פניו של האדם שהם שתי עיניים, שתי אזניים, שני נקבי החוטם והפה.  יש לשמור עליהם כי הם השערים לעולם הפיזי של האדם: מה שהוא רואה, שהוא מריח, ושמוע ומה שה וא אוצר.  אם שומרים עליהם ושולטים בם ומשגיחים עליהם כדי לדבר במקום הנכון ובצורה הנכונה ולא בזמן הלא-נכון וכגון אלה,.אז יצרתם עוד מקלט של התגברות הערך הרוחני, שהוא צנח, על הממשי, שהוא לרגע.

אני מאחל לכם, יחד עם בת-זוגתי, שתדעו לנצל את העצות הללו ועוד יותר שאפילו לא תצטרכו להגיע אליהם.

DSCF8590

DSCF8643

^

מ. בגין על חילול מקומות קדושים

מ. בגין:

ברשות היושב ראש, אפתח בשתי הערות שאינן קשורות

לדיון המדיני. קיבלתי אתמול מברק שבשבת, בזמן ביקור ליד הכותל המערבי, אנשים עישנו סיגריות ועשו צילומים. אני בעד שמירה קפדנית ביותר על המקומות הקדושים לנוצרים ולמוסלמים. בעוד אנחנו נותנים דעתנו למקומות האלה, אני תמה מדוע נותנים לחלל מקומות קדושים שלנו. אני סובר שצריך לאסור את העישון גם בימי חול ליד הכותל המערבי. צריך שתהיה כתובת שם שהעישון אסור. לא צריך לאפשר זריקת בדלי סיגריות שם, זה דבר שיעורר סלידה. באשר למצלמים, אי אפשר למנוע זאת, אבל ודאי שאפשר למנוע בשבת. אני מציע שתנתנה בענין זה הוראות באופן דחוף ביותר.

מתוך ישיבת ממשלה 19.6.67

^

מכתבי ב"הארץ", 15.8, על ז'בוטינסקי ושומסקי

תיאור שגוי

בתגובה על מכתב למערכת “תורת ז’בוטינסקי מחייבת” מאת דימיטרי שומסקי (“הארץ”, 9.8)

במכתב תגובה על המאמר “אין סיכוי שז’בוטינסקי היה מחלק את הארץ” מאת יוסי קיסטר (“הארץ”, 7.8) קובע דימיטרי שומסקי, כי ”צמחה בארץ ישראל השלמה המציאות של דיכוי לאומי, שעבוד ואפרטהייד”. הקביעה הזאת היא הבעת דעה ולא תיאור המציאות; כמו כן גם אין היא נכונה עובדתית. מכאן, שאין להסתמך על דימיטרי שומסקי להבנת ז’בוטינסקי.

ישראל מידד, שילה

המכתב לפני העריכה:-

במכתב תגובתו למאמר הדעות של יוסי קיסטר ("אין סיכוי שז'בוטינסקי היה מחלק את הארץ", הארץ, 7.8) קובע דימיטרי שומסקי ש"צמחה בארץ ישראל השלמה המציאות של דיכוי לאומי, שעבוד ואפרטהייד" ("תורת ז’בוטינסקי מחייבת", 9.8).
מכיוון שקביעה כזאת לא רק מהווה דעה, ולא מציאות עובדתית, אלא גם לא נכונה, סבורני שכל מי שסומך על שומסקי על מנת להבין את זאב ז'בוטינסקי, שלא לדבר על תולדות הארץ, הציונות וחוג פראג, מסתכן בליקוי בכך שהשקפתו של שומסקי תגבר על תורתו הוא.

^

 

יוסי קיסטר מגן על זאב ז'בוטינסקי

 אין סיכוי שז'בוטינסקי היה מחלק את הארץ

יוסף קיסטר

06.08.2013

 "ז'בוטינסקי היה מחלק את הארץ", קובע בפסקנות דימיטרי שומסקי ("הארץ",31.7 ), ומביא כראיה מאמר שכתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1903, עוד בטרם התחיל את דרכו הציונית, ולפני שביקר בארץ ישראל ועמד מקרוב על בעיית האוכלוסייה הערבית. אבל מי שטורח וקורא את מאמריו הרבים הנוספים של ז’בוטינסקי, דברים שנשא ואף בשירים שכתב, מגלה תמונה הפוכה לגמרי מזו שמצייר שומסקי.

באחד ממאמריו אלה, על “ההיגיון שבציונות” (פורסם ב-15 בינואר 1930 בבוקרשט בשפה הרומנית, בירחון "אדם", גיליון מספר 15), כתב, בין השאר, כי "העובדה שאוכלוסיית ילידי המקום מתנגדת להתיישבות, אין פירושה כי אותה התיישבות היא תמיד 'בלתי מוסרית'. יש שההפך הוא הנכון: במקרה המיוחד שלנו, התנגדותם של ילידי־המקום [קרי הערבים הפלסטינים, י"ק] היא בלתי מוסרית".

המובאה שהביא שומסקי מדברי ז'בוטינסקי ב-1930, ללא ציון המקור, כי "ערביי ארץ ישראל ייהנו תמיד מיתרון הגישה להשפעות ערביות מעבר לגבול", איננה קשורה כלל לקביעתו מה היה עושה, או לא היה עושה, במציאות הנתונה של ימינו. שלמות המולדת משני עברי הנהר (ולא רק ממערבו) גם משולבת אצל ז'בוטינסקי בזכות היהודים על ארץ ישראל כולה, וגם מעוגנת במוסר האנושי ובעקרונות הצדק. "לפיכך, ההתיישבות שלנו בארץ ישראל היא מעשה של צדק, ותהיה עמדת ילידי המקום [הערבים] כאשר תהיה". לכך גם נתן ביטוי בשירו “שמאל הירדן” (18 בנובמבר 1928): "שם ירוה לו משפע מאושר בן־ערב, בן־נצרת ובני: כי דגלי, דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני".

ומה ברור יותר בסוגיה זו ממאמרו המפורסם "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" (פורסם, לראשונה ברוסית, ב”ראזסוויט”, ברלין, 4 בנובמבר 1923). במאמר מכונן זה הוא טוען, כי כל תוכנה של מדיניותנו הערבית מתמקדת בכך שהמפעל הציוני יתקיים בלא להתחשב במצב רוחה של האוכלוסייה המקומית [הערבית] מאחורי קיר ברזל, "אשר לא יהיה לאל ידה של האוכלוסייה המקומית לשבור אותו".

לגבי השאלה, אם מדיניות זו של "קיר ברזל" מוסרית היא או לא, תשובתו ברורה: "ואם אמנם צודקת היא הציונות – יש למצות את הצדק, בלא להתחשב בהסכמתו, או באי הסכמתו של מישהו". ואכן, "זוהי כיום [1923, י"ק] עמדתנו האפשרית והיחידה ביחס להתנגדות הערבית; ועל דבר הסכם נשוחח, כאשר הם יהיו נכונים להסכם".

עיקרון "קיר הברזל" מעוגן על צדק ומוסר, וז'בוטינסקי מעריך מאוד את "הפרטנר", בלשון רודפי השלום שלנו. לדעתו, אין מדובר באספסוף, אלא בעם חי. עם חי לא יסכים לוויתורים, להבטחות שמנות, ולטובות הנאה. הם צריכים לדעת, ויותר מכך אנחנו צריכים לדעת, כי הדרך היחידה להגיע להסכם שלום היא קיר הברזל. משמע, "ויתור מוחלט על כל נסיונות להגיע להסכם בהווה".

כל ראייתו של ז'בוטינסקי את השאלה הטריטוריאלית של ארץ ישראל מעוגנת תמיד בכוח הזכות, ולא להיפך, ועל אדני המוסר והצדק. ואכן, בעדותו בפני הוועדה המלכותית, בבית הלורדים בלונדון ב–11 בפברואר 1937, הוא עמד גם ובעיקר על הצד המוסרי של תביעתנו לארץ ישראל, השוללת כל חלוקת הארץ לשתי מדינות.

"לפי השקפתנו", אמר ז'בוטינסקי, "אין קיימת כלל השאלה של דחיקת רגלי הערבים. להיפך, הכוונה היא, שארץ ישראל משני עברי הירדן תכיל את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים". והוסיף: "מה שאיני מכחיש הוא, שבתהליך זה יהיו הערבים, בהכרח, למיעוט בארץ ישראל. אבל אני שולל את הדעה כי דבר זה יש בו משום סבל. אין זה סבל בשביל שום גזע, שום אומה, אשר יש לה מדינות לאומיות כה רבות בהווה ועוד יתווספו לה מדינות לאומיות כה רבות בעתיד".

ובנאום מוקלט מאותה תקופה של מחלוקת ביישוב העברי על תוכנית אותה ועדה מלכותית, “ועדת פיל”, שהציעה לנו, כמו שאמרו ליצני אותו דור, "מדינת זבוב", השמיע ז'בוטינסקי מרחוק באוזני היישוב היהודי בארץ ישראל שנאסרה עליו הכניסה בשעריה: אל תגידו, מה בכך אם בעל־פה או בחתימה על נייר נוותר על חברון ושכם ועבר הירדן – הלא רק מלה ריקה הוויתור הזה. ואל תזלזלו בכוח הוויתור! כי מה שנותן לנו את זכותנו המדינית במישור הבינלאומי, בנוסף לזכויות הדתיות וההיסטוריות שלנו במרוצת הדורות הוא "שבמשך אלפיים שנה לא ויתרנו. וזה הכריע". ולכן, "אל תיגע יד נכריה בזכותנו – שהיא נצח והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קפנדריא לציון. וציון היא כולה שלנו!"

מה לא ברור ובהיר באמונתו המדינית זו של ז'בוטינסקי? התקליט הנמצא בארכיון מכון ז'בוטינסקי, ובו נאומו בעברית משנת 1937, אמנם שחוק, אבל האמת של משנתו בסוגיה זו ברורה וצלולה.

——————————–

הכותב הוא חוקר במכון ז’בוטינסקי, עורך הספר “תיגר ומגן – ז’בוטינסקי והאצ”ל

===========

שומסקי משיב:

תורת ז’בוטינסקי מחייבת

בתגובה על “ אין סיכוי שהיה מחלק את הארץ” מאת יוסף קיסטר (“הארץ”, 7.8)

“ז’בוטינסקי היה מחלק את הארץ, קובע בפסקנות דימיטרי שומסקי”, כותב יוסף קיסטר בתגובתו על מאמרי (“הארץ”, 31.7), ועל כך בונה את טיעוניו במאמרו. ואולם לא אני קבעתי זאת, אלא הכותרת שנתנו למאמרי העורכים, על פי פרשנותם הלגיטימית. הכותרת המקורית שנתתי למאמרי, ואשר משקפת, לדעתי, בצורה מחודדת יותר את הרעיון המרכזי שבו, היתה: “תורת ז’בוטינסקי מחייבת את חלוקת הארץ”.

עקרון היסוד של תורתו הלאומית היה נעוץ בהתנגדות נחרצת לדיכוי ה”אישיות” הלאומית של עם באשר הוא. בזמנו הוא סבר, שיהיה אפשר להיצמד לעיקרון זה בארץ ישראל השלמה, שתיבנה, על פי חזונו, כפדרציה דו־לאומית, המורכבת משתי “אוטונומיות” לאומיות: זו של הרוב היהודי וזו של המיעוט הערבי. לכן לא ראה סתירה בין התמיכה בשלמות הארץ לבין התנגדותו לדיכוי לאומיותו של האחר. ייתכן שגם היום, אף שבמקום החזון של פדרציה דו־לאומית צמחה בארץ ישראל השלמה המציאות של דיכוי לאומי, שעבוד ואפרטהייד, היה ז’בוטינסקי תומך בשלמות הארץ. ואולם אז היה עליו לוותר על עקרון היסוד של התנגדות לדיכוי לאומיותו של האחר, שעליו הושתתה תורתו הלאומית.

קיסטר במאמרו לא התייחס כלל לעקרון ההתנגדות של ז’בוטינסקי לשעבוד עם בעם, אף שזה הטיעון העומד במרכז מאמרי שלי. אין תימה בכך. חוקרים המזוהים כיום עם הלאומנות הימנית הפוסט־ז’בוטינסקאית מעוניינים להתעלם מעקרון יסוד זה של תורת ז’בוטינסקי משום שרצונם להמשיך לתמוך בדיכוי הפלסטינים, וגם להמשיך להיות ז’בוטינסקאים טובים בעיני עצמם.

דימיטרי שומסקי, ירושלים

================

על כך שלחתי מכתב זה לפרסום:

במכתב תגובתו למאמר הדעות של יוסי קיסטר ("אין סיכוי שז'בוטינסקי היה מחלק את הארץ", הארץ, 7.8) קובע דימיטרי שומסקי ש"צמחה בארץ ישראל השלמה המציאות של דיכוי לאומי, שעבוד ואפרטהייד" ("תורת ז’בוטינסקי מחייבת", 9.8).
מכיוון שקביעה כזאת לא רק מהווה דעה, ולא מציאות עובדתית, אלא גם לא נכונה, סבורני שכל מי שסומך על שומסקי על מנת להבין את זאב ז'בוטינסקי, שלא לדבר על תולדות הארץ, הציונות וחוג פראג, מסתכן בליקוי בכך שהשקפתו של שומסקי תגבר על תורתו הוא.
ישראל מידד
שילה

^

נתניהו מסביר את הר הבית

על כישוריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להסביר וגם קצת על הר-הבית:-

מסקרן היה השבוע לראות איך הוא מתמודד עם הקושי המוכר גם למורי דרך ותיקים, להסביר אתר שבו מימד הזמן מערים על השינויים שנוצרו בירושלים הקדומה. הקושי נובע בעיקר מכך שירושלים היתה תמיד עיר שגרו בה. לאורך הדורות נלחמו עליה, פגעו באנשיה, כבשו והרסו את בתיה, אך היא לא ננטשה.
המסורות הדתיות הקשורות לעיר הן אלה שהובילו לכך, וכשמבקשים להציג את יסודות הר הבית (פרויקט מנהרות הכותל שהחל לאחר מלחמת ששת הימים), קשה להבין מדוע אנו צועדים מתחת לקמרונות או במחילות, שהם למעשה מבנים מהתקופה האיובית, ושמעליהם בנוי הרובע המוסלמי של ימינו.
המשימה של נתניהו היתה הרבה יותר קשה, מאחר שהוא נדרש להעביר את אותו הסבר ומסר בשפה טלוויזיונית. לכן, כאשר הוא מדבר על מפעלי הבנייה של הורדוס, ועל אבן בעלת מימדים עצומים שמשקלה הוא 600 טונות, הוא מתרגם את הדברים באופן מוחשי ואומר: "קחו שני מטוסי ג'מבו על כל יושביהם, בסדר? עכשיו תניחו אותם כאן. זאת האבן הזאת. וזוהי רק אבן אחת, מבין האבנים שבקיר אחד, מבין ארבעת קירות התמך של הר הבית, עם שיפוצו של בית המקדש בתקופת הורדוס".
"מול קודש הקודשים"
 שלוש מצלמות לא מאפשרות לנתניהו להתחמק משום זווית. בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, הוא אישר את פריצת פתח היציאה למנהרות הכותל, כדי לקדמו כאתר תיירות מוביל ובטיחותי. אלא שאז יאסר ערפאת ניצל את ההזדמנות לעימות אלים בטענה כי ישראל מנסה לערער את יסודות מסגד אל־אקצא. אז טבע נתניהו את המונח "סלע קיומנו". בסיור הנוכחי במנהרות הכותל הוא שב ומסביר מדוע הר הבית כל כך חשוב ליהודים ומדוע מאז שגלה העם, הוא המשיך להתפלל אל ההר (שאליו הכניסה ליהודים נאסרה) והתנחם בתפילה מול קיר התמך המערבי.
אם תרצו, נתניהו כאן בתפקיד הפרזנטור של מדינת ישראל. בלי פוליטיקה וסיסמאות, הוא מציג על גבי דגם שולחני כיצד בית המקדש השני והצנוע משופץ בידי הורדוס, מרחיב את שטח במת הר המוריה ומקים בראשו את מבנה בית המקדש המפואר, זה שנחרב בשנת 70 לספירה.
מתחת לשולחן ראש הממשלה שולף דגם מעץ של בית המקדש ומניח אותו במרכז. ניכר שהוא לא שוכח מי קהל היעד של התוכנית והוא עושה את הקשר בין התנ"ך, הברית הישנה בפי הנוצרים, לבין סיפורי הברית החדשה: "ממש כאן, ברחוב הזה שאנחנו עומדים, ושבקצהו היה מחלף שממנו עלו להר הבית, סביר מאוד שצעד ישו".
ייתכן שעבור מאות מיליוני הצופים באמריקה לראות את הדברים האלה בעיניים, עם הסבר משכנע, זה יספיק לכך שיקומו ויבקרו בארץ הקודש. "זה הדבר האמיתי", מסכם נתניהו, כשהוא שב ומלטף את אבני הכותל, בנקודה ששמה "מול קודש הקודשים" – המקום הקרוב ביותר בכותל המערבי למקום שבו עמד קודש הקודשים כשבית המקדש פעל לפני אלפיים שנה. "חייבים לגעת באבנים", מסביר נתניהו, "חיים לבוא ולחוש את זה".

^