מי צריך תקנות כדי להתפלל בהר-הבית?

אחד הטיעונים כנגד האפשרות של קיום תפילה יהודית מסודרת בהר-הבית, מעבר לבעיות הלכתיות, הוא שפשוט החוק הנוגע בדבר, חוק השמירה על המקומות הקדושים 1967 מחייב, בעצם, את השר הממונה להתקין תקנות. ובמיוחד נוכח העובדה שהר-הבית אינו נכלל ברשימת המקומות הקדושים שעבורם כן הותקנו בזמנו תקנות כאלה בשנת 1981,

התקנות יקבעו איפה, מתי, וכמה.

לדוגמא, לא ביום ששי. או רק בחלק הדרום-מזרחי של ההר. או במנה שייבנה צמוד לכניסה דרך שער המוגרבים מתחת לבניין המחכמה כך שהכניסה תהיה דרך המבנה ובחזית של העמודים יותקן קיר פרספקס שיהיה חד-כיווני. ורק עד 30 איש ונגיד, עם או בלי ספר תורה (נשות הכותל, אמרנו?).

אבל מצאתי תימוכין לגישה שבכלל מי צריך תקנות?

הנה קראו-נא:

לאחר ששמענו טיעוני הצדדים, וקראנו את כתבי הטענות, שוכנענו כי התקנת תקנות לפי חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967, אינה תנאי חיוני לשם הבטחת השמירה והכיבוד של המקומות הקדושים. למסקנה זו הגענו הן על יסוד הרקע ההיסטורי של החוק, נסיבות חקיקתו, לשון החוק ותכליתו. הגדרת רשימה של מקומות קדושים היא עניין מורכב וטעון לא רק כאשר מדובר במקומות הקדושים למוסלמים, אלא גם כאשר יש להכריז על פי החוק על מקומות קדושים לכל הדתות ואף ליהודים. התוספת הקובעת מקומות קדושים ליהודים היא חלקית ומסיבות רבות נמסר לנו כי הופסקה מלאכת קביעת המקומות שראוי להכלילם בתקנות גם ביחס למקומות הקדושים ליהודים, שהלכה למעשה רשימתם ארוכה מזו המופיעה בתוספת שבתקנות.[דומני שכאן אולי יש רמז לרצון להימנע מהסבך של הר-הבת – י.מ.]

הסעד הבלעדי המבוקש בעתירה הינו כי יותקנו תקנות לשמירה על המקומות הקדושים למוסלמים, ובעניין זה שוכנענו כי שמירת המקומות הקדושים, שיקומם וכיבודם אינו מותנה בהתקנת התקנות ולכן ניתן לקבוע כי דין העתירה להידחות בהיעדר חובה להתקין תקנות ובהתחשב בכך שהתקנת תקנות לביצוע היא עניין של שיקול דעת ואינה תנאי לקיום העיקרון החשוב שלשמו נחקק החוק והוא בא לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק הנ"ל.

מתוך: בג"ץ 10532/04

^

מודעות פרסומת

הרב אלחנן בן-נון מתנגד לכניסה להר-הבית

לתושבי שילה שלום וברכה,

כיון שרוב הצבור לא נכח בשעור קצר שנתתי על הענין בביהכנ"ס נעם יונתן, וכיון שאין בידי הזמן כרגע לכתוב משהו תמציתי וערוך, אני כותב מה שאפשר לי בנסבות אלה, כדי שהשתיקה לא תתפרש באופן לא נכון, וכדי שלא יוצר הרושם, כאילו זה ענין שכל אחד יכול לפעול בו לפי נטיתו האישית.

בעקבות הפרסום אני מרגיש צרך דחוף לקרוא לצבור לא לעלות להר הבית.

ענין העליה להר הבית נעשה נושא שמפיצים אותו כאילו הוא נושא מוסכם, או ויכוח קטן מבחינה רוחנית. יש גם רואים בו ענין פוליטי לאומי, שהצד הרוחני טפל בו.

ברצוני להזכיר כי רוב הרבנים בצבור הדתי לאומי אינם מסכימים לענין זה הן מבחינה הלכתית והן מבחינה רוחנית. בהתנגדות לעליה באופן חריף ביותר נקטו גם הרב קוק זצ"ל וגם בנו הרב צב"י זצ"ל (גם שנים אחרי מלחמת ששת הימים). המצב לא השתנה מבחינה רוחנית מאז, וגם המצב הלאומי והבטחוני לא נעשה קשה יותר מאז, ולכן אינני חושב שזה נכון להפיץ ענין זה. למרות העובדה שישנם לא מעט רבנים התומכים בזה, אין זו דרכם של רוב הפוסקים גם לא בצבור שלנו. חלק גדול מהצבור אינו מודע לעומק המחלוקת ולחומרה הגדולה לדעת האוסרים. גם הרבנות הראשית בכל תקופותיה כולל בתקופת הרב שפירא זצ"ל והרב אליהו זצ"ל התנגדו לעליה זאת. מפני שזהו ענין כלל ישראלי ולא פרטי.

עליה במדרגות רוחניות אינה ענין טכני בודאי לא בצבור כולו, וגם לא ענין של הרגשה אישית גרידא. רבים הם הסוברים שזו פגיעה בקדושת הר הבית, או לכל הפחות מביאה צבור גדול לפגיעה כזאת, מאחר ואינם מבינים כלל את קדושת ההר ובית המקדש, והדברים רחוקים מהם. הכותרת של הקריאה 'מי יעלה בהר השם' יש לה תשובה מפורשת במזמור ממנו היא לקוחה 'נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה'. אין העליה דבר של מה בכך, אינה ענין מעשי בלבד של טבילה ולמוד הלכות. גם דוד המלך חכה 40 שנה בהם רצה להגיע להר ולבנות את המקדש, אבל ד' עצר אותו. הוא לא נענש על כך שלא דרש את המקדש. מכאן שאפשרות טכנית לעליה אינה ערובה להתאמת המצב.

ארגון המוני של עליה להר הבית הוא לדעתי ולדעת רוב הרבנים טעות. כיון שיש רבנים שתומכים בזה, הסכמתי שיפרסמו מודעות להרשמה בבתי הכנסת, אבל לא שיעשו פרסומת לכל הצבור כאילו זה ענין הלכתי מוסכם.

אינני חושב שבידי למנוע ממי שרוצה לעלות, אבל אינני חושב שנכון לעשות לזה נפשות. לא כל אחד יודע לשקול את השקולים ההלכתיים והרוחניים בענין, ולהחליט אם זה נכון או לא. יש מאמר ברור האומר 'עשה לך רב' ולא 'חפש לך תשובה'. מי שיש לו רב ישאל את רבו, ואם זו דעתו בודאי שהוא יכול לעלות. אינני מתיימר להיות רבו של כל אדם בישוב, בינתים אני צריך להנחות את המערכת הצבורית, ואת אלה החפצים ביותר מזה. חשוב מאד שכל אחד יעשה לו רב ממנו יקבל את ההדרכה המתאימה לו. פרסומת איננה דרך של בירור והעמקה, והיא עלולה להשפיע כמו סחף צבורי. האם כל העולים להר הבית ביררו את דעות הרבנים המתירים והאוסרים באופן רציני? אולי הסתפקו בקריאה של מאמרים קצרים ואולי שטחיים? אולי הם נמשכים לאיזו אפנה של חדוש מרענן?

גם המחשבה כי זו שמירה על רבונות היא דעה המבוססת על תחזיות פוליטיות ומדיניות מסוימות שלא בהכרח יתממשו. רבים הסוברים כי את שמירת הרבונות צריך לעשות באופן אחר, ויש הרבה לעשות. היו תקופות שהתפרצות אל הקדש גרמה נזקים רבים מבחינה רוחנית. בבית ראשון היתה תופעה המונית של עליה, אבל אצל צבור גדול היא היתה מרוקנת מתוכן רוחני אמיתי, ועל זה צעקו הנביאים. אינני חושב שכל מי שעולה נכשל בזה, אבל כשמארגנים נסיעה צבורית, זה דבר אחר. גם אם אדם אחראי לעצמו, אינו יכול להיות אחראי על הצבור. המחשבה, שכל אחד ישקול ויחליט אינה נכונה בדבר גדול כל כך. דוקא מי שחושב על עליה המונית, צריך לקחת בחשבון, שכשיבואו המונים, במצב הרוחני של היום הם לא ישאלו על הלכות או על מדרגה רוחנית. נניח אפילו שתהיה לזה השפעה מדינית, אולי עלול להיות לזה מחיר רוחני כבד? גם בדברים קטנים יותר מבחינה צבורית, למדנו שלא כל אחד שמחליט להתיישב במקום או בשדה שבחר לו בא"י בלי התיעצות עם מורי ההוראה הרוחנית האחראים על ההנהגה הרוחנית של הצבור, עושה פעולה נכונה. פעולות פרטיות יכולות גם לגרום לנזק צבורי. בשביל להביא את עם ישראל להכיר בחשיבות הר הבית, צריך לעבוד קשה על יסודות רוחניים קודמים. כמו אחדות ישראל ומלכות ישראל. שני אלה הם הבסיס שבלעדיהם אי אפשר לגשת אל ההר.

בע"ה, אשתדל לפרוש יריעה רחבה יותר למי שירצה בכך גם בשעורים וגם בכתב. יהי רצון שנזכה לעלות לבית ד' באחדות שלמה במלכות שלמה ובקדושה ובטהרה.

בברכת חג שמח

אלחנן בן נון

הראיון עמי ב"מקור ראשון"

יום שישי, 30 באוגוסט 2013

מידד בעקבות אלדד

ארנון סגל

היסטוריה של מאבק על הר הבית.   ישראל מידד היום

הוא שינה את שם משפחתו עוד בגולה הניו-יורקית כשהגיע אליו שמעו של ישראל אלדד המנוח * לצד אלדד מצא עצמו ישראל מידד (66) מוביל את מאבקי הר הבית, נזרק ממנו ושב ונזרק, חבר בתנועה חסומה ודחויה (כהגדרתו שלו עצמו בעבודה אקדמית שהגיש בעניין) שגם אחרי 46 שנים לא הצליחה להגשים את יעדיה * "ההר קודם לבית", הוא קורא לפעילים הצעירים של תנועות המקדש, ומייחל שיצליחו במקום שבו שני דורות של פעילים כשלו

גליונותיו האחרונים של כתב העת 'הסולם', מיסודו של חבר הנהגת הלח"י לשעבר, ישראל אלדד המנוח, היו נשלחים להנהלת בית"ר הניו-יורקית בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת והותירו שם רושם גדול. ראש הנהגת בית"ר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ישראל וינקלמן, הושפע עמוקות מדמות העורך והחליט לשנות את שם משפחתו למידד, הצמד של אלדד מימי המדבר. על אלדד ומידד נחה שם לפתע רוח נבואה ככתוב בספר במדבר.

על הר הבית ישראל מידד (כיום 66) כמעט לא שמע באותה עת. בארצות הברית התרכזו הבית"רים בשנים ההן באירגון מחאות למען יהודי ברית המועצות ובתגובות נגד לתעמולה האנטי-ישראלית שם. יחד עם אשתו הטריה הוא עלה ארצה באוניה שהביאה לכאן בספטמבר 70' 400 מיהודי צפון אמריקה. מנחם בן יש"ר, מוותיקי פעילי הר הבית, קרא אז כתבה שהתפרסמה בעיתון על מידד ועל עברו האקטיביסטי באמריקה, והחליט לגייס אותו למאבקי המקום הקדוש בעולם. לשם כך הטריח עצמו להגיע למשרדו החדש של מידד בארץ הקודש – מעון הסטודנטים של בית"ר בעיר העתיקה בירושלים שאותו החל מידד לנהל. מלאכת השיכנוע לא היתה קשה, והמעון הפך בשנים ההן לבסיס יציאה של כל הפעילויות היהודיות בהר.

המעון הוקם בבית שבו שכנה בימי המנדט פלוגת הכותל הבית"רית (ברחוב המכונה כיום 'פלוגת הכותל'). הפלוגה הוקמה בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (36'-39') במטרה לאבטח את היהודים הצועדים בלילי שבת לכותל המערבי. רחובות הרובע היו רחוקים מלהיות שלווים בימים הרחוקים ההם. המשימה גבתה גם נפגעים ואפילו קרבנות בנפש. גוטה רבינוביץ', למשל, אביו של פרופ' איתמר רבינוביץ', איבד את רגלו באחד מלילות השבת ההם בסמטאות העיר העתיקה, לאחר שכדור ערבי חדר לירכו. הערבים נהגו לארוב למתפללי הכותל בעיקר בסימטה מסויימת במורד רחוב היהודים.

אבל כשמידד הגיע למעון הרובע שלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים השלווה כבר שבה למקום. סביב המעון החלה להתגבש קבוצת הפעילים הראשונית שעסקה בהר הבית. הרב משה צבי סגל, התוקע המפורסם בשופר ברחבת הכותל בימי המנדט, קבע את דירתו ממש מול המעון. למרות גילו המבוגר הוא היה רוח חיה בקרב תנועות ההר. ראש תנועת נאמני הר הבית, גרשון סלומון, היה באותה תקופה חבר מועצת העיר, וכן גם פעיל מקדש אחר – הרב לוי יצחק רבינוביץ' – בעברו קצין דת בצבא הבריטי שעוד זכה להכיר אישית את זאב ז'בוטינסקי.

מידד: "סביב המעון התקבצה קבוצה תומכת ומובילה בעניין ההר. היינו מגובשים מאוד. הקמנו אז את ארגון 'אל הר ה", והרב משה צבי סגל היה נשיא האירגון. אני עצמי נזרקתי מהר הבית פעמים רבות מספור או נסחבתי ממנו בידי שוטרים. בהזדמנות מסויימת הרימו אותי ארבעה שוטרים וסחבו אותי עד שער ההר, וכמו במערבונים זרקו אותי החוצה בתנופה". מכנסיו של מידד נקרעו באותה הזדמנות בשל מפתחות שהיו בכיסו, אך פעולותיו בהר לא פסקו גם לאחר מקרה אחר שבו נפצע כששער המג'לס במערב ההר נסגר על כף ידו. שוב ושוב ערכו הוא וחבריו תפילות בהר או אזקו עצמם למעקה המדרגות היורדות לאל אקצה הקדומה. שוב ושוב נעצרו.

כיום אחראי מידד על תחום תכנים ומידע במרכז מורשת בגין, משמש כסגן יו"ר אגודת 'זכות הציבור לדעת' וממשיך לרכז את תנועת 'אל הר ה".

יחס המשטרה לעולים היהודים להר היה נוקשה אז יותר מאשר היום?

"אין ספק. ועדת רוזוליו המשטרתית הכריעה אז שלא יורשו לעלות להר יותר משבעה יהודים בקבוצה אחת, על מנת למנוע תפילה במניין בהר. היום, כידוע, עולות להר קבוצות יהודיות גדולות בהרבה. הוואקף עקב גם אז אחרי השפתיים היהודיות כדי למנוע תפילה. מהבחינה הזו המצב לא השתנה".

מאוחר יותר, באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, שימש מידד כעוזר פרלמנטרי של ח"כ דאז גאולה כהן. במסגרת הזו ליווה מידד את עליית ועדת הפנים להר הבית בשנת 86'. עליה סוערת. "זו הפעם הראשונה שבה ראיתי את גאולה כהן רצה", נזכר מידד. הוואקף הביא אז להתססת ההר כולו. מאות מוסלמים התקבצו ואילצו את המשטרה להבריח את הח"כים בריצה דרך שער השבטים. "אבל לפחות ביקרנו בשערי חולדה התת-קרקעיים, אז היה כדאי", מסכם מידד כיום את החוויה.

היום המשטרה איננה מניחה לוועדת הפנים לעלות להר הבית בכלל.   "זו בעיה של יושבת-ראש הוועדה. הרי יש תקדים לעליית ועדת הפנים להר והיא צריכה לנצל אותו. אינני מבין מדוע ח"כ מירי רגב איננה מתעקשת על כך".

"אף אחת ממטרותינו לא הושגה"

נדמה ששינית את סגנון הפעולה. היום כבר אינך נעצר בהר. זה רק עניין של גיל?

"לא, אבל אני מודה שהיום מסוכן יותר לאזוק את עצמי למעקה המדרגות של אל אקצה הקדומה. ברור שהמשטרה איננה נחושה כלפי הוואקף ומאפשרת למוסלמים להתנהג בהר בצורה שבעבר לא איפשרה. היום קיימות קבוצות-צעקות מוסלמיות ברחבי ההר. בעבר המשטרה לא היתה מאפשרת זאת. מהבחינה הזו התרחשה הידרדרות.

"וחוץ מזה, הפגנה או כל פעילות מחאתית אחרת מחייבת קיום קבוצה מגובשת. חייבים משמעת בעניינים הללו, על מנת שמשתתף בודד לא יהרוס לכולם את התוכניות. אני מודה שבשנים האחרונות כבר אינני רואה קבוצות כאלו. בזמני היו. יש דרך לערוך מחאות, יש שיטה ויש הגיון לעשות זאת בצורה אחידה. בעניין הזה דרושות גם הכנה והכשרה. לא מספיק לשלוח הודעת דוא"ל למאתיים איש 'בואו עכשיו לחסום את שערי הר הבית'. פעולות כאלו צריך לתכנן היטב, לחלק לקבוצות, לתת הוראות מדוייקות ולתרגל תרחישים שונים".

בעבודה סמינריונית לתואר שני שכתבת בשנת 2007 אתה טוען שאף מטרה של תנועות הר הבית ב-46 השנים האחרונות לא הושגה. אכן כך?

"בהחלט. הרי אסור להתפלל בהר, ולא עומד לרשות היהודים אפילו מבנה אחד בכל המתחם. חוק השמירה על המקומות הקדושים שאמור לאפשר לנו גישה חופשית למקום שריר וקיים, אבל איננו ממומש. גם חפירות ארכיאולוגיות אינן מתקיימות במתחם. תקנות של משרד הדתות המסדירות תפילה גם הן אינן, ובכל פעם שהשב"כ מעוניין להסב את תשומת הלב הציבורית ממחדל כלשהו הוא מזהיר את הציבור מסכנת פיצוץ בהר הבית. התובנה שפעילי הר הבית הם קיצונים ומטורפים חילחלה היטב בתקשורת. היא משודרת, מוכתבת ומודפסת שוב ושוב, וכל הכתבים מפרסמים זאת מבלי לבדוק. וחוץ מהכל, גם בית המשפט איננו מוכן להעניק לנו סעד משפטי".

אבל בכל זאת יש רושם שמבחינה ציבורית יש הרבה יותר אהדה לעיסוק בהר הבית.

"אין ספק. מבחינת התמיכה הציבורית מצבנו הרבה יותר טוב מאשר בשנות ה-70. העבודה הסמינריונית בדקה את יחס זרועות הממשל, המשטרה והתקשורת לעולים להר, ומהבחינה הזו מדובר בתנועה חסומה ודחויה – כלומר תנועה שאיננה מצליחה לממש את הזכויות שהוענקו לה בחוק. בעבודה תיארתי איך למרות כל הקשיים תנועות הר הבית הצליחו ליצור תודעה ציבורית יותר מכל תנועת מחאה אחרת. ערכתי הקבלות למקומות אחרים בעולם שבהם שתי דתות נאבקות על אותו המקום, מסגד אדיודה בהודו, למשל, או הכנסיה בקורדובה. במקרה דנן, אגב, קיימת בעיה ייחודית – דווקא יהודים בתפקידי מפתח ברשויות השלטון הם שמדכאים את הפעילות היהודית סביב ההר.

"יש לדעת שהיו כבר תקופות שבהן זכה העיסוק היהודי בהר לאהדה גדולה בציבור לא פחות מאשר היום. כזה היה המצב בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, עד לחשיפת המחתרת היהודית והנסיונות לפוצץ את כיפת הסלע. נושא העליה להר וחשיבות הנוכחות בו חילחל אז לתוך הישיבות וכבש רבנים רבים. ואולם כשנחשפה המחתרת בשנת 84' כל התשתית האירגונית שנבנתה בעניין חדלה מלהתקיים למשך כמעט עשור. אנשים פשוט פחדו. אנשי המחתרת לא הצליחו לפוצץ את כיפת הסלע, אבל הצליחו לפוצץ את כל המאמץ היהודי להשבת הר הבית לידיים יהודיות.

"זו הסיבה שההר קודם לבית, לבית המקדש. מי שידבר רק על קדושה ומקדש לא יצליח לגייס תמיכה רחבה. עיקר הצורך הוא להבליט את ההר כמרכז לאומי היסטורי. לצערי רוב פעילי ההר המרכזיים נעולים כיום על תפיסה של מקדש וקדושה, ולא משקיעים מאמץ בהבלטת הר הבית כאתר מרכזי לאומי. בעבר, גם הדתיים ביותר מקרב הפעילים היו בעלי תפיסה לאומית רחבה. בתנועות המקדש לא יודעים לדבר עם רבדים רחבים של הציבור. לא מספיק לדבר על קידוש החודש, ניסוך המים וחידוש המעמדות כדי להביא את ההמונים. אם זה כל מה שנוכל לדבר עליו נישאר עם 250 אוהדים וחמישים פעילים".

^

הנה, האנוסים החדשים

זאת הייתה תגובתי לקריאת ידיעה זו ב"מעריב":-

אנשי שמאל קידמו "הציונות החדשה" בהתאם לתפיסת הפוסט-מודרניזם.

והנה, אנו עדים לתופעת ה"רטרו" – חידוש העבר בכך שיש לנו היום "האנוסים החדשים".  יהודים בפנים ואסור להזדהות כאלה ובוודאי תפילותיהם חייבות להיות בהיחבא.

^