על חלמאות של עורך משנה

צביקה גוטליב כתב בלוג בנושא הר הבית כאן.

הנה תגובתי:

ע"מ צביקה:-
הנה הנוסח של סעיף 9 להסכם השלום עם ירדן –
"סעיף 9 – מקומות בעלי משמעות היסטורית ודתית ויחסים בין-דתיים
1. כל צד יאפשר חירות גישה למקומות בעלי משמעות דתית והיסטורית.

2. בהקשר זה, בהתאם להצהרת וושינגטון, ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המשא-ומתן על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה.

3. הצדדים יפעלו יחד לקדם יחסים בין-דתיים בין שלוש הדתות המונותאיסטיות במטרה לפעול למען הבנה דתית, מחויבות מוסרית, חירות הפולחן הדתי, וסובלנות ושלום."

ראשית כל, אתה מוזמן לסייע לתרגם את העקרונות האלה למדיניות של שלום וקודם כל, לשכנע את בני הנוער המוסלמי המוסת אשר רוגם ומיידה ומשליך גם בקבוקי תבערה ולפעמים, גם מעבר לחומה על ראשיהם של מתפללים יהודים בכותל (עדיין לא פגעו באחת מ"נשות הכותל" אבל ברוך השם, לא כי אחרת תקום צעקה גדולה בתקשורת הבינלאומית נכון?

שנית, "תפקידה המיוחד" אינו אומר שיש לירדן ריבונות בהר, על ההר או מתחת להר. הוואקף הירדני ימשיך לנהל את הבניינים. לא כל הר הבית חייב להיות מתחם סגור בפני החוק הישראלי (החילוני) המבטיח זכות גישה ופולחן.

שלישית, אחרי הפסקת יידוי האבנים – ואולי גם צעקותיהם של אחמד טיבי וחבר מרעיו – האם תוכל לסייע בידינו לבצע חפירות ארכיאולוגיות שם? הרי עיתון "הארץ" תמך בחפירות בשטח G אולי אתה זוכר ואין כל סיבה להפלות בין קיצוני מוסלמי לקיצוני חרדי, נכון?

יש עוד כמה בקשות לי אבל בינתיים, אני רוצה לראות אם גישתך המתקדמת תעלה את כולנו על הדרך לשלום אמיתי, דו-קיום בין דתות ועוד.

^

מודעות פרסומת

הר הבית בימי המנדט לפי עגנון וחסיד ברסלב

מתוך
לפנים מן החומה (1960) עמוד 8
ואף אני מכיר מקצת מן המקומות שבעיר לפנים מן החומה…שכבר לפני שבע שמיטות עליתי לירושלים וקבעתי את דירתי בירושלים וראיתי את ירושלים באבלה ובמשושה בחום ובקור ובגשם ובסופה, בשבתות ובימים טובים, בימות החמסינים שהכל מתחבאים בבתיהם מפני הרוח האטומה ובלילות האפלים שהכל מבקשים בהם שינה. לא היה יום שלא הייתי בעיר ולא היה מקום שלא הייתי שם, חוץ מאותם המקומות שאין אדם מישראל נכנס לשם. מקום אחד משום שגזרנו על עצמנו שלא ליכנס לשם ומקום אחד שגזרו עלינו אחרים שלא לבוא לשם עד לאותו היום שנתנבא עליו יחזקאל בסימן לו פסוק כה.
בספר ימי שמואל (שהוא סיפור אוטוביוגרפי שכתב חסיד ברסלב בשם הרב שמואל
הורוביץ) מופיע תיאור על חג הסוכות תרפ"ה (1924)
חלק ב פרק קמד (עמודים עו-עח): "ובבוקר השכם הלכתי למקוה והייתי אצל כותל
המערבי קודם התפילה כנהוג, ואחר כך התפללתי בין אנשי שלומנו שהתקבצו
והתאספו בבית מדרשנו שם… והלכנו כולנו בחיות ובחשק גדול והתעוררות רב,
להתפלל מוסף אצל הכותל המערבי… ואחר כך הלכנו לעלות לרגל עד הר הבית,
עד למקום המקדש עד המקום שמותר לטמאי מתים לילך בו, ואמרנו ומפני חטאנו
ומלך רחמן, אבל הכל בעל פה, כי להביט בסידור לא היו מניחים הגויים והשמש
הערבי של מקום המקדש בשום אופן, וכן אצל שאר מקומות הקדושים כמו קברי
מלכות בית דוד, הגויים לא נותנים להביט בסידור, כי יראים שלא יפעלו
בתפילה להגאל, ואף על פי כן עשינו שם איזה פעמים בעלותנו לרגל ריקוד גדול
במעגל בניגון, והשמש הגוי הנזכר לעיל ראה ובערה בו חמתו אבל לא יכול
לעשות כלום. ואחר כך נכנסנו למקום לשכת הגזית, ששם ישבו הסנהדרין אשר
חציו בקודש וחציו בחול, וכהיום בעוונותינו הרבים זה רבות בשנים, שקבעו
שמה הערבים את מקום בית משפטם והקאדי (השופט) בראשם, אבל אחר איזה שנים,
אחר שחזרתי מחוץ לארץ כבר היו סוגרים את לשכת הגזית, ולא מניחים את
היהודים להיכנס. וכן אחר כך התחילו גם למנוע מלגשת עד מקום המקדש לעלות
לרגל, והיו מניחים רק לעמוד מרחוק, ואחר כך מנעו גם את זאת, ומאז התחילו
להפסיק לילך לעלות לרגל למקום המקדש, וזה כמה שנים שלא הולכים יהודים לשם
כלל, רק היו הולכים לכותל המערבי להתפלל מוסף…".
^

דיוקן של אומץ

 

דיוקן של אומץ

ישראל מידד ואלי פולק
בספרו "דיוקנאות של אומץ" (1957) מונה הנשיא האמריקני ג'ון פ. קנדי שלושה מכבשי לחץ ש"מונעים מעשים של אומץ פוליטי" וש"דוחפים (פוליטיקאי) לנטוש או לכבוש את מצפונו". הראשון הוא העדר עקרונות. השני נובע מן השאיפה להיבחר מחדש "המשמשת מעצור חזק מפני גילוי אומץ עצמאי", והשלישי הוא "הלחץ של בוחריו, קבוצות אינטרסנטיות, מארגני עצומות, גושים כלכליים ואפילו הבוחר הממוצע". בספרו דן קנדי בשמונה מדינאים שחשו שמה שהם עושים הוא נכון, ושילמו מחיר פוליטי גבוה על מעשיהם.

יש מומחים בתקשורת בישראל שלמדו את ספרו של קנדי וקוראים לראש הממשלה בנימין נתניהו להיות "אמיץ". הם מבקשים ממנו להתרחק משורשיו האידיאולוגיים, מהבטחותיו לבוחריו, ולעשות את "הדבר הנכון" – לקבל את תכתיבי הממשלה האמריקנית. "אומץ" זה פירושו לחלק את ירושלים ולעקור אלפי אזרחים מבתיהם. פסגת האומץ היא נטילת סיכון למען "השלום".

אך יש פירושים אחרים למילה אומץ שמשום מה נעדרים מן השיח התקשורתי, כמו למשל העדר פחד. לדוגמה, העדר פחד מאיומי החרם של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ושל מדינות אירופיות. אומץ יכול להיות לא לפחד מלחץ בינלאומי שמטרתו למנוע את החלתו של החוק הישראלי על האזורים שבמחלוקת. אומץ יכול להיות הנכונות להתמודד עם האתגר של מיעוט ערבי גדול בתוך מדינת ישראל.

התקשורת שלנו נקטה עמדה לא רק במה שנוגע למשא ומתן בין ישראל לארה"ב. חוסר הבנתה את המושג אומץ ניתן לאמוד על פי גישתה לאנשים חסרי מורא, המוכנים לשאת בתוצאות של דבקותם באמונותיהם, גם נוכח לחץ תקשורתי.

להם "אומץ" היא מילה זרה

דוגמה הולמת ל"דיוקן של אומץ" היא ספיר סבח בת ה-17, תלמידת בית הספר אורט בקרית טבעון. סבח התלוננה במכתב לשר החינוך הרב שי פירון על המורה שלה אדם ורטה. לדבריה: "במהלך רוב השיעורים בשנה אני נתקלת בהמון קשיים. אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מידי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים ושאנו (היהודים) לא צריכים להיות כאן. בהמשך לדבריו הוא מדגיש שצה"ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה בשונה מיתר הצבאות. הוא מסביר שצה"ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו". בהמשך התלוננה סבח כי הוא לועג לה לעיני הכיתה.

סבח היא לוחמת ואמיצה. היא התלוננה בפני הנהלת בית הספר, אך זה לא עזר. שימו לב עם איזה לחצים עליה להתמודד. בחינות הבגרות לפניה, היא נתונה לחסדי מוריה ובכל זאת מעזה להשמיע את דעתה ולמתוח בגלוי ביקורת.

למרות זאת, התקשורת התייחסה אליה בנבזות. בן כספית וחגי גולן "ראיינו" אותה ברדיו 103FM. לא, זה לא היה ראיון, אלא שיעור הדומה לאלה שסבח נאלצת לשמוע מורטה. כספית לא נתן לה לבטא את דעותיה, אלא ניסה להחדיר אצלה את ערכיו המעווותים. לדבריו, "הוא (ורטה) זה שנמצא במצוקה, את אלימה!". זה היה כל כך גרוע, שסבח עשתה את הבלתי ייתכן בעיניו של כספית והפסיקה את הראיון.

כספית לא היה היחיד. ב-20.1.12014 ראיין אותה עודד בן עמי בתוכניתו בערוץ 2 בשעה שש בערב, לצד חברו של ורטה – רם כהן, מנהל ביה"ס התיכון "אלתרמן" בתל-אביב. בעת הראיון, עדיין נראה שורטה יפוטר, ולכן שאל בן עמי את סבח: "את לא חוזרת בך מזה שבעקבות המכתב שלך הוא פוטר מתפקידו?". בסיימו את הראיון עם סבח, וכפתיח לראיון הלבבי שערך עם כהן, הוא ציטט ממכתבם של חברים לכיתה של סבח שכתבו כי האווירה בשיעוריו של ורטה הייתה נעימה, ובכך מיד נתן את הרושם שסבח בודדה במערכה. הוא אפילו לא מצא לנכון לתת לה להגיב על ההאשמה, אף על פי שהיא עדיין הייתה בשידור. בדיון הידידותי שערך עם כהן, הבהיר בן עמי שה"קלות" שבה יפוטר ורטה פשוט אינה צודקת. בסוף הוא שוב פנה לסבח ושאל: "אחרי ששמעת את הדברים הללו של רם כהן, את לא חושבת שהלכת שניים-שלושה צעדים יותר מדי?" בקור רוח השיבה סבח בשלילה, וגם הסבירה שרבים עודדו אותה על מעשיה. נכון לעכשיו, נראה כי סבח אינה מקבלת את החלטתה של רשת אורט לאפשר לורטה להמשיך ללמד מתבגרים איך לשנוא את צה"ל, והיא ערערה עליה.

זה לא מוכרח להיות כך. ואכן, ראיון מסוג שונה נערך בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10. המנחים – אורלי וילנאי וגיא מרוז – השתדלו לגרום לסבח להרגיש בנוח, שאלו אותה שאלות ונתנו לה לענות עליהן. אורחם האחר היה פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם ב"סמינר הקיבוצים" שאינו מסתיר את דעותיו השמאליות. הדיון שנערך היה תרבותי כפי שהודגם בשאלה הראשונה שהופנתה אליו: "אם היינו רואים מכתב כזה בו היה כתוב שמורה אמר שצריך לכבוש מחר מחדש את כל שטח A ולכבוש את עזה, היינו שלושתנו מזדעקים – 'איך יכול להיות שמורה מדבר ככה'". בן עמי יכול ללמוד דבר או שניים מאורלי וגיא ומאחרים שעשו עבודה ראויה בראיונותיהם עם סבח.

שיא האבסורד בתגובתה של התקשורת לאתגר שהציבה סבח בא דווקא מתחנת הרדיו הצבאית. ב-30.1.2014 ביומן החדשות של השעה חמש בערב ראיין ירון וילנסקי את עורך דינו של ורטה מיכאל ספרד ואחר כך את ספיר סבח. ספרד הוא עו"ד מנוסה, וניתן היה לצפות שיוצגו לו שאלות קשות. הראיון עמו ארך ארבע דקות, שבמהלכן הוא נשאל ארבע שאלות סתמיות.

בניגוד לכך, את סבח בת ה-17 צלבו. ה"ראיון" עמה נערך שלוש דקות ורבע, שבמהלכן היא נשאלה שמונה שאלות, חלקן ארוכות. וילנסקי לא היה מעוניין במיוחד בתשובותיה. נראה שמטרתו הייתה להביך אותה – נערה שבעוד שנה תתגייס לצה"ל. האם הצבא מעודד, באמצעות גלי צה"ל, אנשים כמו ורטה?

נמשיך להציג "דיוקנאות של אומץ" – אנשים רבים אחרים שגילו התנהגות אמיצה, ונאלצו להתמודד עם תקשורת בלתי הוגנת ואפילו מרושעת, המגוייסת להבטיח כי דעות שהן בעיניה בלתי תקינות פוליטית – ידוכאו. להם "אומץ" היא מילה זרה.

* המאמר באנגלית מתפרסם ב"ג'רוזלם פוסט".

^

אז מי מגן ומשגיח על הר-הבית?

דברי הכנסת
חוברת י"ז
ישיבה ק"י
הישיבה המאה-ואחת-עשרה של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ד' באדר א' התשע"ד (4 בפברואר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

אני מזמין את חברת הכנסת אורית סטרוק להפנות שאלה לשרה לבנת.

אורית סטרוק (הבית היהודי):

תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, כשרת התרבות את משמשת יושבת-ראש הוועדה המיוחדת לנושא הר-הבית. שאלותי:

1. כמה פעמים התכנסה ועדה זו ברשות, בראשות – בראשותך – – –

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

חסרה אל"ף, בגלל זה התבלבלת.

אורית סטרוק (הבית היהודי):

סליחה, נכון, בדיוק. אולי אני צריכה לציין גם, אגב, שאני שואלת כאן במקום חבר הכנסת פייגלין, שנעדר וביקש ממני והיושב-ראש הסכים שאני אשאל במקומו.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

אישרתי. אישרתי את – – –

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

זה בסדר, אין בעיה, רק חסרה אל"ף במילה, יש פה טעות כתיב.

אורית סטרוק (הבית היהודי):

חסרה אל"ף, נכון, בדיוק.
אז כמה פעמים התכנסה הוועדה זו בראשותך מאז את משמשת בתפקיד זה?
2. מה עושה הוועדה בראשותך כדי להגן על זכויות היסוד של היהודים בהר-הבית בהתייחס לזכות חופש התנועה והכניסה מכל שערי ההר בכל שעות היום, כפי שניתן למוסלמים, ובהתייחס לזכות התפילה?

3. האם הוועדה שבראשותך דנה בפגיעה הבוטה בשרידים הארכיאולוגיים בהר, וכיצד פועלת ועדת השרים כדי לאפשר טיפול ראוי בשרידים יקרים אלו?

4. כיצד מאפשרת ועדת השרים בראשותך קיום נציגות של ריבונות זרה – ממלכת ירדן – על ההר בניגוד לחוק-יסוד: ירושלים?

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

תודה. גברתי השרה, בבקשה.

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

כן. תודה לך, חברת הכנסת סטרוק.

מייחסים לי כוחות בלתי רגילים שאין לי. אני מייד אבהיר. אני אינני משמשת יושבת-ראש ועדה מיוחדת לנושא הר-הבית כפי שכתוב בשאילתה. אני מייד אסביר מה תפקידי ומה גדר תפקידי ומה גדר סמכויותי, כי כאן מייחסים לי איזה כוחות עצומים ובלתי רגילים שהם לא באמת בידי.

ובכן, אני כשרה, מתוקף תפקידי כשרה הממונה על ביצוע חוק העתיקות, התשל"ח–1978, הטיל עלי המחוקק בסעיף 29(ג) לחוק לעמוד בראש ועדת שרים לעניין מתן היתר לביצוע עבודות באתר עתיקות המשמש לצורך דתי, כלומר מה שנקרא ועדת השרים, ובסמכותה לאשר למנהל רשות העתיקות לבצע פעולות המנויות בסעיף 29(א) בחוק באתר עתיקות המשמש לצורך דתי או מוקדש לתכלית דתית. אלה סמכויותי. בהתאם לחוק חברים בוועדה מלבדי כיושבת-ראש הוועדה השר לשירותי דת ושר המשפטים. זו ועדה בת שלושה שרים, המונה שלושה שרים בלבד, וכל זה כאמור כתוב בחוק, פרק ז' – אתרי עתיקות; כאמור סעיף 29(א) וסעיף 29(ג) אלה הסעיפים הרלוונטיים. סליחה, סעיף 29(ג) זה הסעיף הרלוונטי לעניין זה.

ולכן, לייחס לי כאן שאני אחראית לשאלות הכל-כך רגישות, מורכבות וחשובות האלה של מי נכנס וכמה נכנס ולמה נכנסים וקיום נציגות של ריבונות זרה בהר-הבית וחופש תנועה והגנה על זכויות היהודים – כל הדברים הללו, צריך להבין, הם כמובן לא בסמכותי ולא באחריותי, ויהיה זה נאיבי לחשוב שכך הדבר.

ובכן, בכל זאת, על השאלות אני רוצה לענות. ועדת השרים בראשותי, סליחה, התכנסה עד עתה ארבע פעמים במהלך הקדנציה הקודמת. בקדנציה הזאת היא לא התכנסה אף לא פעם אחת. במהלך הקדנציה הקודמת, בארבע הפעמים שבהן התכנסה, היא אישרה למנהל רשות העתיקות לאשר ביצוע עבודות תחזוקה במתחם הר-הבית, בהסתמך על חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, מנהל רשות העתיקות, גורמי התכנון בעיריית ירושלים ומשטרת ישראל. עבודות התחזוקה הנעשות הן בכפוף להגבלות הנדרשות של מנהל רשות העתיקות ובפיקוח של רשות העתיקות.

כפי שאמרתי קודם, כל ענייני זכויות היסוד וחופש התנועה של היהודים בהר-הבית והסדרי התפילה שנקבעו למוסלמים אינם בתחום הסמכויות המוקנות לי ולוועדת השרים בראשותי.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

האם יש שאלה נוספת? כן.

אורית סטרוק (הבית היהודי):

גברתי השרה, בכל זאת, אני מבינה שאת אחראית רק לעבודות עפר וכאלה שמתבצעות בהר-הבית, ולא על הגנת העתיקות שנמצאות כבר בהר-הבית. זה לא בתחום אחריותך? תקני אותי.

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

עוד פעם?

אורית סטרוק (הבית היהודי):

לעתיקות שנמצאות בהר-הבית ומצבן את כן אחראית?

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

גם לא. לא.

אורית סטרוק (הבית היהודי):

לא אחראית.

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

אני קוראת את הסעיף בחוק, לנוחות – –

אורית סטרוק (הבית היהודי):

לא, לא לפי הוועדה הזאת אלא בתוקף סמכותך כשרת התרבות.

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

אני ממונה על רשות העתיקות כשרת התרבות. רשות העתיקות היא תחת אחריות שר – שרת, במקרה הזה – התרבות.

אורית סטרוק (הבית היהודי):

יופי, אז אשאל אותך בתוקף התפקיד הזה, בסדר?

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

בבקשה.

אורית סטרוק (הבית היהודי):

מה שראינו, בדיון האחרון שהיה בוועדת הפנים ראינו שני דברים: א. קורות עץ עתיקות, שמתוארכות לתקופת בית ראשון – הן כנראה קורות העץ של בית-המקדש – מוטלות שם כבר שנים רבות תחת איזשהו ברזנט שלא לגמרי מכסה אותן והולכות וניזוקות מפגעי מזג האוויר, וב. ערמות גדולות של עפר, שגם בתוכן נמצאים שרידים ארכיאולוגיים רבים. אנחנו יודעים את זה כי חלק מערמות העפר הוצאו מהר-הבית והובלו, כפי שאת ודאי יודעת ומכירה, לעמק-צורים, ושם סיננו אותן ומצאו ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים, וחלק נשארו בתוך ההר ואף אחד לא עושה אתן כלום, והן פשוט מוטלות שם כערמות כבר שנים רבות.

אני רוצה לשאול אותך איך כשרת התרבות, שממונה על רשות העתיקות, את חושבת לטפל בממצאים הארכיאולוגיים האלה, שהם בעצם שרידי עברנו המפואר ביותר, של העם היהודי, ומוטלים בביזיון כזה? תודה.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

תודה. גברתי השרה.

שרת התרבות והספורט לימור לבנת:

תודה לך, חברת הכנסת סטרוק. אני לא יכולה לענות על שאלות ספציפיות באופן הזה. אילו הייתי נשאלת מראש, הייתי מבקשת ממנהל רשות העתיקות – שכולנו מאחלים לו בריאות – שוקה דורפמן, שהוא איש בקי, מנוסה, אחראי, רציני, ונדמה לי שאין פה אף אחד שחושב שהוא אינו עושה את עבודתו, מלאכתו, נאמנה.

ערמות העפר שהוצאו בשעתו מהר-הבית הן לא נושא חדש; זה שזה נדון בוועדת הפנים של הכנסת, בכל הכבוד, לפני כשבועיים, זה לא אומר שזה חדש. לכן החידוש בכך הוא לא – יש באופן קבוע פיקוח של רשות העתיקות. אני לא אכנס לפרטים, כמובן, מעבר לכך, גם לא לפרטים הידועים לי, אבל יש פיקוח של רשות העתיקות על הנעשה בהר-הבית בתחום הזה שנוגע לרשות העתיקות, שבו היא צריכה ואמורה לעסוק.

אני לא יודעת לענות על שתי קורות שמונחות שם. אני לא יכולה לענות על שאלה מהסוג הזה. היא לא בתחום האחריות שלי. אני גם לא חושבת שזה נכון לעסוק בזה פה, מעל דוכן הכנסת, בפרטי-פרטים שקשורים למה שנעשה בתחום של הפיקוח הספציפי על הנעשה בהר-הבית. אבל אם תרצי – נדמה לי שפנתה אלי יושבת-ראש הוועדה בכמה שאלות, אני גם עניתי לה בתחילה בטעות שלא הוקמה ועדת שרים, כי לא ידעתי שזו ועדה סטטוטורית בהתחלה, בקדנציה הזאת. מכל מקום, זה לא אומר שעל כל השאלות הפרטניות מאוד על קורה כזאת או קורה אחרת אנחנו ניתן תשובה במסגרות הללו.

היו"ר יולי יואל אדלשטיין:

תודה, גברתי השרה. אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה, אדוני.

^

דרך תקשורת בהעלמה

דרך תקשורת בהעלמה

ישראל מידד ואלי פולק


התקשורת בישראל העדיפה שלא להתעמת עם אשטון על יחסה המפלה כלפי ישראל, שרבים רואים אותו כיחס אנטישמי. אחרי ככלות הכל, האיחוד האירופי תומך ב"התנחלויות בלתי חוקיות" בקפריסין ובמרוקו

גב' קתרין אשטון אינה מאוד אהודה בישראל. לפני שנתיים, אחרי הטבח בטולוז, אמרה אשטון: "כשאנו חושבים על מה שקרה היום בטולוז, כשאנו זוכרים מה קרה בנורווגיה לפני שנה, כשאנו יודעים מה קורה בסוריה, כשאנו רואים מה קורה בעזה ובשדרות ובמקומות שונים בעולם – אנו זוכרים צעירים המאבדים את חייהם". בזמנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמו רבים בתקשורת הישראלית, הוקיע אותה נמרצות על השוואתה בין הזוועה בטולוז לאירועים בעזה.

אך אשטון היא הנציגה העליונה לענייני חוץ ומדיניות ביטחון של האיחוד האירופי, או בקיצור: שרת החוץ של האיחוד האירופי. היא נושאת בהתלהבות יתירה את לפיד זכויות-הפלסטינים בעולם. בלחץ שהיא מפעילה להחרמת מוצרים ישראליים המיוצרים ביהודה, שומרון ורמת הגולן, היא מרטיטה לבבות של כתבים ישראליים רבים. הצלחתה האחרונה – להחרים את אוניברסיטת אריאל מן התוכנית המדעית "אופק 2020" – התקבלה בחלקים מן התקשורת הישראלית כשלב מבורך בבידוד ההולך וגובר שחווה ישראל בגלל ה"התנחלויות" שהתקשורת מתעבת.

לפני כשבועיים, בעקבות הסערה שהתחוללה סביב הכרזתה של ישראל כי תתיר את בנייתם של 1,400 יחידות דיור מזרחה ל"קו הירוק", הביעה שוב אשטון את דעתה, כי "ההתנחלויות הן בלתי חוקיות על פי המשפט הבינלאומי, הן מהוות מכשול לשלום ומאיימות להפוך את 'פתרון שתי המדינות' לבלתי אפשרי".

התקשורת בישראל העדיפה שלא להתעמת עם אשטון על יחסה המפלה כלפי ישראל, שרבים רואים אותו כיחס אנטישמי. אחרי ככלות הכל, האיחוד האירופי תומך ב"התנחלויות בלתי חוקיות" בקפריסין ובמרוקו. במקום זאת, מעדיפה התקשורת, במקרה הטוב, להתעלם מיחס האיפה ואיפה של אשטון, ובמקרה הגרוע, כמו עיתון "הארץ" – לשבח אותה על ראיית הנולד שלה. רק לפני ימים אחדים הפגינה אשטון שוב את הטייתה.

ביום השואה הבינלאומי, בהודעתה לתקשורת אמרה אשטון בין השאר כי "היום הקהילה הבינלאומית זוכרת את קורבנות השואה. אנו מכבדים כל אחד מאלה שנרצחו בעת החשוכה ביותר בהיסטוריה של אירופה". בהודעה היא לא מצאה לנכון לציין את המילה המפורשת "יהודים". כפי שדיווח אולריך סאם – כתב גרמני המגן נמרצות על ישראל, למגינת ליבה של התקשורת המרכזית בארצו – שינתה אשטון את הודעתה והוסיפה את המילים "ששה מליון", אך לא הצליחה להביא את עצמה לבטא את המילה "יהודים". גם נוסיף כי אם מדובר בסך הכולל של קורבנות המלחמה, הרי שמספרם היה גבוה בהרבה משישה מיליון. האומנם אשטון מצדדת במכחישי השואה?

על הצהרותיה של אשטון דיווחו ב"ישראל היום", באתר "ערוץ 7" ובאתר "הארץ". זהו. לעומת זאת היה די זמן לראיין בגלי צה"ל (29.1.14) את כספר וולקאמפ, שגריר הולנד בישראל. השגריר ניצל את ההזדמנות לנסות שוב לשכנע את הישראלים כי עליהם להחליט החלטות קשות על מנת להגיע למה שהוא כינה הסכם שלום עם הפלסטינים. כתב גל"צ עדו בנבג'י לא ניסה כלל לקבל מנציג האיחוד האירופי בישראל תגובה על דבריה של אשטון, והוא גם לא שאל את השגריר שום שאלות בדבר הגל הגואה של האנטישמיות בארצו.

לא "קונים" את הנרטיב הפלסטיני

בינואר השנה אירחה ישראל אורח חשוב – את ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר. גישתה ה"מאופקת" של התקשורת בישראל הייתה מאוד שקופה. כפי שדווח ב"ג'רוזלם פוסט", כשנשאל על ההתנחלויות הישראליות, לא יכול היה הרפר להשיב באופן ברור יותר: "כשאני בישראל, מבקשים ממני להפלות את ישראל; כשאני ברשות הפלסטינית, מבקשים ממני להפלות את ישראל, ובמחצית המקומות ברחבי העולם מבקשים ממני להפלות את ישראל". "איש אינו מבקש ממני שם (ברמאללה) להפלות את הרש"פ בביקורת על נושאים של ממשל, זכויות אדם או כל עניין אחר".

ברק רביד מ"הארץ" (20114) זעם על הרפר על עמדתו הנאורה. במקום להדגיש כי מנהיג חשוב במערב מגן על ישראל, הכותרת לדיווחיו הייתה: "סטיבן הרפר בשירות ההדחקה הישראלית". רביד התלונן על כי נאומו של הרפר "היה חף מכל ביקורת על מדיניות ממשלת נתניהו" וכן כי "הרושם שהשאיר אתמול הרפר היה שהוא חבר של בנימין נתניהו יותר משהוא ידיד אמת של ישראל". השוו גישה טיפוסית זו עם התלהבותה המשתפכת של התקשורת בישראל מכל שיהוק הנפלט מפיו של הכתב החביב עליה תומס פרידמן מה"ניו-יורק טיימס". ארגון "בצלם", עם דיווחיו השערורייתיים בהטעייתם, זוכה ליותר תשומת לב של התקשורת הישראלית מזו שקיבל הרפר.

והרפר אינו לבד. שרת החוץ של אוסטרליה ג'ולי בישופ הגיעה לישראל ללווייתו של אריאל שרון. בראיון שנתנה לרפאל אהרן מ"טיימס אוף ישראל" (15.1.2014), נשאלה בישופ אם היא מסכימה עם הדעה הכמעט אוניברסלית, שעל פי החוק הבינלאומי, ההתנחלויות הישראליות מעבר לקו הירוק הן בלתי חוקיות. "אני רוצה לראות איזה חוק בינלאומי הכריז עליהן כבלתי חוקיות", השיבה והוסיפה: "נושא ההתנחלויות הוא עקרוני ושייך באופן מוחלט ומובהק למשא ומתן המתנהל, ואני סבורה שמן הראוי לתת למו"מ זה את מרב הסיכויים להצליח". עמדתה החיובית כלפי ישראל ושלילתה המוחלטת את החרמות והצעדים האנטישמיים האחרים נגד ישראל זוהרים באור יקרות לעומת גישתה של אשטון.

אלא שהציבור בישראל נותר באפילה. שרת החוץ האוסטרלית לא רואיינה לא על ידי בנבג'י מגל"צ, או על ידי אריה גולן מקול ישראל או על ידי יתר ערוצי הטלוויזיה המרכזיים. נראה כי יש עורכי חדשות הסוברים כי אין זה בריא לציבור הישראלי לדעת כי יש מדינות שאינן "קונות" את הנרטיב הפלסטיני.

מסתירים מה שלא נוח

סיפור נוסף נוגע ל"תג מחיר". על פי דיווח של חדשות "ערוץ 7" (24.1.14), צולמו ערבים "על חם" על ידי סוכנות הידיעות "תצפית", כשהם משמידים עצי זית ומותירים בשטח "ראיות" מפוברקות הקושרות כביכול את מעשיהם ל"תג מחיר". מעשים דומים אירעו גם באוקטובר. אך כלי התקשורת המרכזיים בארץ שמרו על שתיקה בעניין. במקום להבין כי את הפעילות של "תג מחיר" יכולים לנצל לרעה לא רק ישראלים אלא גם אויביה של ישראל, מגנה התקשורת בישראל בחריפות פעולות של "תג מחיר" שמבצעים יהודים, אך מסרבת לנקוט יחס דומה כלפי אלה מן הצד השני המנסים ללבות את העוינות בין יהודים וערבים.

ההעלמה מזיקה כשזו נעשית מכל צד שהוא. מחנה הימין בישראל גם הוא אינו נקי ממנה. רק לאחרונה סירב השבועון "בשבע" לפרסם מאמר ביקורת של העיתונאי ידידיה מאיר על זאב חבר, הידוע בכינויו זמביש, על דברים שאמר בלווייתו של שרון. זמביש לא מתח במפורש ביקורת על שרון בעניין גירוש יהודים מבתיהם, וכך התקבל הרושם אצל חלק משומעיו כי מעשיו של שרון הם נסלחים בעיניו.

הסתרה יכולה להיות הנורמה בערוצי חדשות רבים שאינם כותבים על מפרסם "כבד". הם נוטים לא לפרסם מאמרי דעה שאינם עולים בקנה אחד עם עמדת המערכת. אך בישראל החדשנית, ההשתקה קיבלה ממדים משל עצמה. במיוחד מעלימים חדשות טובות ומחמיאות, בעוד שביקורת בלתי מוצדקת על ישראל, ולפעמים אפילו אנטישמית – זוכה להבלטה.

^