לא ראוי לפרסום

 
ישראל מידד ואלי פולק
 
 

גירסת המאה ה-21 של "המשחק הגדול" (תקופת היריבות והעימות שלפני 150 שנה) מתרחשת כיום במלוא הדרמטיות  בחצי-האי קרים. הציבור בישראל נחשף עתה למתרחש מחוץ לאזורנו בכל מערומיו. הדרמה, קרב המוחות המתנהל בין המערב ובין הקרמלין, חולשתם של הנשיא האמריקני ברק אובמה וצוותו – הם הנושאים שבהם דנים מומחים ומביני דבר. אבל רק עיתון אחד, "ישראל היום", הקדיש כותרת לאחת ההשלכות הברורות של סיפור מדאיג זה.

   ב-1994, בהנהגתן של מעצמות המערב, חתם העולם על מסמך – "מזכר בודפשט" – המבטיח לרפובליקת אוקראינה שזה עתה נולדה, כי חצי-האי קרים יהיה חלק בלתי נפרד מאוקראינה. ההסכם לא עבר בקלות, ותמורת ההבטחה, נדרשה ממשלת אוקראינה להתפרק מכל הנשק הגרעיני שהיה ברשותה. על המזכר חתומים ביל קלינטון, גו'ן מייג'ור, בוריס ילצין ולאוניד קוצ'מה, והוא כולל ערובות בטחוניות לשמירה על שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, והראייה: הסעיף הראשון במזכר מאשר את "עצמאותה, ריבונותה וגבולותיה בני הקיימא של אוקראינה".

   כיום, 20 שנה אחר כך, נראה מסמך בינלאומי זה כמשולל כל ערך. שהרי הסכם בינלאומי שאינו נסמך על אינטרסים יציבים המהווים ערובה לקיומו שווה כקליפת השום. לכך יש כמובן השלכות חמורות על המשא ומתן המתנהל עתה בין ישראל ושכניה.

   האיומים על ישראל שהפנו לאחרונה על ידי נשיא האיחוד האירופי מרטין שולץ, מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ועתה גם אובמה, שאם לא תחתום על הסכם שלום היא תבודד – מתגמדים נוכח המתרחש לנגד עינינו עתה באוקראיינה. נראה כי חתימה על הסכם אינה ערובה לביטחון, במיוחד בשעת משבר. אך דברים כגון אלה אינם ראויים לראות אור, היות שאינם עולים בקנה אחד עם התפיסה התקינה פוליטית, כי רק הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל יכולים לערוב לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. 

UN Watch סילק את ריצ'רד פאלק

בבוקר שאחרי פגישתם של נתניהו ואובמה, הציג אריה גולן מ"קול ישראל" לשר יובל שטייניץ שאלות רבות. אבל גולן לא התייחס כלל לאירועים בחצי-האי קרים. האם השקפת עולמו של גולן מונעת ממנו להציג שאלות כמו: "השר שטייניץ, אינך סבור כי האירועים האחרונים בקרים אמורים לצנן את נכונותה של ישראל לחתום על הסכמים בינלאומיים?". גולן גם לא שאל אם ישראל תלמד מניסיון זה, שכמו באירועים שקדמו למלחמת ששת הימים, מראה שהסכמים בינלאומיים הם חסרי ערך, וכי על ישראל לבסס את מדיניותה על יכולתה להגן על הסכמים במו-ידיה ולא לצפות שמדינות אחרות תעשינה בשבילה את העבודה.

   יש נושאים רבים שאינם ראויים בעיני כלי התקשורת להידפס על ידה, וודאי אינם ראויים לדיון מעמיק. כך למשל הדאגה לזכויות אדם. כשארגון Human Rights Watch (HRW) מותח ביקורת על ישראל, כולנו מתבשרים על כך. אבל אם הארגון נחשף על ידי UN Watch כאנטישמי, איש אינו יודע על כך. לדוגמה, מרבית הציבור בישראל לא שמע על הילל ניואר, המנהל בפועל של ארגון UN Watch, שנאבק באומץ ובהצלחה לחשיפת האמת על ההתייחסות לזכויות האדם מצד האו"ם וארגונים בלתי ממשלתיים אחרים המכונים "ארגוני זכויות אדם".

   בדצמבר 2012 התעקש ניואר למתוח ביקורת על ארגון HRW על כך שריצ'רד פאלק, אנטישמי מוכח ומתועד, נמצא בוועד המנהל של הארגון. HRW הגיב בפיטוריו של פאלק. מאבקו של ניואר להבטיח כי מועצת זכויות האדם של האו"ם לא תישלט על ידי הדיקטטורות בעולם, שאין דבר הרחוק מסדר יומן מזכויות אדם, זוכה ללא מעט הצלחה, כפי שאומנם דוּוח ב"ג'רוזלם פוסט", אך כמעט לא בשום ערוץ תקשורת אחר בישראל.

   פאלק סוף סוף מסיים את תפקידו כ"שליח המיוחד של האו"ם לזכויות אדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים". לא מעט שונאי ישראל, מסוגה של פיליס בניס – שצוטטה כאומרת ש"הפלסטינים, הם לא היו נאצים, הם לא אחראים לשואה, אבל הם היו אלה ששילמו את מחירה" – קיוו לקבל את התפקיד הנחשק. אלא שכפי שדיווח ארגון UN Watch, ועדת המינויים פסלה חמישה מועמדים כאלה.

   ניתן היה לחשוב, שהתקשורת שלנו, שיודעת לשאול שאלות קשות, במיוחד כשעל ישראל נמתחת ביקורת בינלאומית, תראה הצלחה כמו זו של ניואר כראויה לכותרת או שתיים, ושהיא גם תשאל שאלות נוקבות, כמו למשל, איפה היה משרד החוץ של ישראל בכל זה ומדוע הוא נרדם בשמירה במשך כל השנים הללו, וכן מדוע רק ארגונים עצמאיים כמו UN Watch נאבקים נגד עוולות כאלה? 

הכחשת שואה לא מעניינת אותם

נושא "חם" נוסף כיום הוא האיום מצד גופים שונים בחו"ל בחרם, הסטת השקעות וסנקציות נגד ישראל (BDS). באיום זה מנפנפים בהתלהבות כנימוק לכך שעל ישראל לעזוב את יהודה ושומרון. אך כשארגון NGO-Monitor חושף את מקורות המימון של מאיימים אלה – מתעלמים מחשיפה זו ומן המסר החמור שנובע ממנה. אף אחד אינו שואל את השגרירים האירופיים השונים על תפקיד מדינותיהם בפעילות האנטישמית הזאת. יתר על כן, לנציגיהן של מדינות אירופיות אלה – המממנות את מה שניתן לתאר אך ורק כפעילות חתרנית שנועדה לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית – מתייחסים בכבוד מתרפס.

   עוד סוד שמור היטב הוא "המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון" – ממר"י – העוסק בענייני הערבים שבשכנותנו. איראן נמצאת בראש רשימת הנושאים הנדונים בתקשורת בישראל. אך האם מישהו אצלנו יודע שהאייתוללה עלי חמנאי הוא מכחיש שואה? שר החוץ האיראני ניסה להכחיש טענה זו, אך ממר"י תיעד כי חמנאי הכריז ב-7.2.2006 בפרסית: "נושא חשוב, המבייש את תרבות המערב המתגאה בחירות הביטוי…הוא שהם אינם מתירים לאיש מהם להטיל ספק באגדה של רצח יהודים, הידועה כשואה. בנושא זה אין חופש ביטוי".

   האומנם לציבור בישראל אין בזה עניין? האם אין זה מן הראוי שמידע כזה יפורסם בהבלטה בתקשורת שלנו? האם נוכח דברים אלה, אין הכתבים שלנו הממוקמים בוושינגטון, לונדון או ברלין אמורים להציג בפני מנהיגיהן של אותן מדינות הנושאות ונותנות עם איראן שאלות ותמיהות רציניות? האם כל זה לא אמור להיעשות באותה עוצמת לחץ שמפעילה התקשורת הזרה על שרים שלנו? היכן הכתבים המקומיים, כמו אילנה דיין, שיציגו לפקידים ולפוליטיקאים ישראליים שאלות קשות?

   איזון ופלורליזם בתקשורת אינם מוגבלים לשאלה את מי מראיינת התקשורת או למהו המרקם החברתי של המגישים. איזון ופלורליזם משתקפים לא פחות מזה גם באיזה שאלות נשאלות ואיזה לא, ובמה מוסתר למעשה מן הציבור. 

———————- 

 

 

^* המאמר מופיע במקור ב"ג'רוזלם פוסט".