ראשית ההסתתנות

בשלושה-עשר בספטמבר 1948, רצחו מסתננים מהשומרון שניים מחברי מושב אודים (מדרום לנתניה. כיום – סמוך לצומת פולג, לא הרחק ממכון וינגייט בשרון), שזה עתה עלה על הקרקע. המסתננים כרתו את אוזני השניים ואת אפו של אחד מהם. בארבעה בנובמבר פשטה כנופיה בראשות חסן פאיד על בית מגורים במושב רשפון, מצפון להרצליה, רצחה את האיכר אליעזר וייס, וחטפה את אסתר, אשתו, שהוחזרה רק כעבור חודש על-ידי הצבא העירקי שנמצא בשומרון, תמורת שבוי עירקי. ב-19 באפריל 1949 הותקפה מהמארב מכונית ישראלית שנסעה לים המלח, והובילה מספוא לבהמות. שישה צעירים, שנסעו במכונית, נהרגו, וחמישה נפצעו קשה. התוקפים תעו ביעדם. הם התכוונו לתקוף שיירת מכוניות של חניכי "השומר הצעיר", ובה כמאה נערים ונערות, שהגיעה למקום מיד אחרי הפיגוע. למחרת הותקפה יחידת טירונים של צה"ל מהמארב. אחדים מהם נהרגו. התוקפים נסוגו ללא פגע.

הפיגועים לא היו חד-פעמיים. הם נשנו בכל רחבי הארץ, ויד מערכת הביטחון קצרה מלהושיע. בשנת 1949 הרגו מחבלים ערביים 22 ישראלים.

מתוך מילשטיין
בהסתמך על בני מוריס, "מלחמות הגבול של ישראל", עמ' 69.

^

מודעות פרסומת

במותא וממונא נפק מתחות ידיה

ספר הזוהר, פרשת ויקהל, עמ' ריד א:-

הָכָא אִית לָן לְאִסְתַּכְּלָא, וּלְמִנְדַּע רָזִין דַּאֲרוֹנָא, אִית אָרוֹן וְאִית אָרוֹן, דָּא לָקֳבֵל דָּא. פָּתַח וְאָמַר, (שמואל ב כד) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וְגוֹ'. וְכִי אֲרַוְנָה מֶלֶךְ הֲוָה וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא אוּקְמוּהָ, אֶלָּא דָּוִד, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (שמואל ב ה)כָּל מַכֵּה יְבוּסִי וְיִּגַּע בַּצִּנּוֹר וְגוֹ' וְאִיהוּ נָטַל וְתָּפִיס לִיְרוּשָׁלַ ם, וּמִדִּידֵיהּ הֲוָה, אֲמַאי קָנָה בְּכַסְפָּא. וְאִי תֵּימָא אַף עַל גַּב דַּהֲוַות יְרוּשָׁלַם דִּידֵיהּ דְּדָוִד, הַהוּא אֲתָר אַחֲסַנְתֵּיהּ דַּאֲרַוְנָה הֲוָה, כְּמָה דְּהֲוָה בְּנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, דְּאַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט אַחְאָב, וַהֲוָה מַלְכָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִתְבַּע לְנָבוֹת הַהוּא כֶּרֶם, אוּף הָכִי דָּוִד.

אֶלָּא וַדַּאי אֲרַוְנָה מַלְכָּא הֲוָה, וְהַהוּא אֲתָר בִּרְשׁוּתֵיהּ הֲוָה, וַהֲוָה שַׁלִּיט עֲלוֹי, וְכַד מָטָא זִמְנָא לְנָפְקָא מִתְּחוֹת יְדֵיהּ, לָא נָפִיק אֶלָּא בִּסְגִיאוּת דָּמָא וְקָטוֹלָא בְּיִשְׂרָאֵל. לְבָתַר קָאִים הַהוּא מַלְאָכָא מְחַבְּלָא עַל הַהוּא אֲתָר, וְתַמָּן כַּד הֲוָה קָטִיל, וְקָאִים בְּהַהוּא אֲתָר, לָא הֲוָה יָכִיל, וְתָשַׁשׁ חֵילֵיהּ.

וְהַהוּא אֲתָר, אֲתָר דְּאִתְעֲקַד בֵּיהּ יִצְחָק הֲוָה, דְּתַמָּן בָּנָה אַבְרָהָם מַדְבְּחָא, וְעָקַד לֵיהּ לְיִצְחָק בְּרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אֲתָר, אִתְמְלֵי רַחֲמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א כא) רָאָה יְיָ' וַיִּנָּחֵם וְגוֹ'. מַהוּ רָאָה יְיָ'. חָמָא עֲקֵידַת יִצְחָק בְּהַהוּא אֲתָר, וְתָב וְרִיחַם עֲלַיְיהוּ מִיַּד.

וַיֹּאמֶר לַמַּלְאַךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה וְגוֹ'. מַהוּ רַב. הָא אוּקְמוּהָ, טוֹל הָרַב. אֶלָּא הָכִי הוּא, כְּתִיב הָכָא רַב, וּכְתִיב הָתָם,(דברים א) רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. אוּף הָכִי נָמֵי רַב, רַב לָךְ לְמֶהֱוֵי הַאי אֲתָר תְּחוֹת יְדָךְ, שְׁנִין סַגִּיאִין הֲוָה תְּחוֹת יְדָךְ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה רַב, אָהֲדַר אַתְרָא לְמָארֵיהּ. וְעִם כָּל דָּא (בדמא) בְּמוֹתָא וּמָמוֹנָא נָפַק מִתְּחוֹת יְדֵיהּ.

הזוהר עוסק בקטע הזה, שהוא חלק מפירוש על הפסוק "ויעש בצלאל את הארון" (שמות לז:א) בו נטען שבעצם הארון מסמל שני כוחות נוגדים ויש גם סודות, של תורה שבכתב ושל הברית (ונזכור את דברי האגדה במסכת ברכות נה' א:-"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ").  ובהמשך, מוצע פירוש נוסף: שיש מלכות של קדושה ומלכות של הסטרא אחרא ויש למלכות של הסטרא אחרא כוח וסמכות והכרה והדבר בא לביטוי בסיפור של העברת הבעלות על השטח שבו ייבנה בית המקדש.  וזה התרגום של הקטע הנ"ל מתוכו:

כאן יש להסתכל ולדעת עניין הארון. כי יש ארון, ויש ארון, מלכות דקדושה ומלכות דס"א, זה לעומת זה. כמ"ש, הכול נתן אֲרַוְונָה המלך למלך. האם ארוונה היה מלך? דוד שכבש את ירושלים, ומקום המקדש שלו היה, למה קנה אותו בכסף מארוונה? האם אע"פ שירושלים הייתה של דוד, עכ"ז המקום היה נחלת ארוונה, והיה צריך לקנות אותו?

אלא ודאי ארוונה היה מלך, ומקום ההוא היה ברשותו, והיה שולט עליו. וכשהגיע הזמן לצאת מתחת ידיו, לא יצא אלא בהרבה דם והריגה בישראל, ע"י מלחמה. ואח"כ עמד מלאך המחבל על המקום, ושם, כשהיה הורג ועומד במקום ההוא, לא היה יכול להרוג ותש כוחו.

ומקום ההוא היה המקום שנעקד בו יצחק, ששם בנה אברהם את המזבח, ועקד את יצחק בנו. כיוון שראה הקב"ה את המקום ההוא, התמלא רחמים. כמ"ש, ראה ה' ויינחם. ראה ה' עקידת יצחק במקום ההוא, ושב וריחם עליהם מיד.

ויאמר למלאך המשחית, בעם רב עתה הֶרֶף ידךָ. רב פירושו די לך שיהיה המקום הזה תחת ידך, מכאן והלאה, החזיר המקום לבעליו. ועכ"ז, במוות ובכסף יצא מתחת ידו.

בעוד כששה שבועות נציין את "יום שחרור ירושלים".  בהדרכה שלי בהר-הבית אני מציין את העבודה שנעשתה במקום כולל קרבנות אך גם מציין את הקרבנות האחרים: של אנשי דוד שכבשו, של לוחמי יהודה החשמונאי ואחריו שהחזירו את מקום המקדש לבעליו וחנכו את המקום וגם את הקנאים והבריונים ואת לוחמי בר-כוכבא אשר הגנו על המקום ונפלו מול לגיונות רומי.  ובדורנו, חיילי צה"ל ששיחררו את המקום מחרפת גלות והחזירו לו לריבונותה של מדינת היהודים וכעת, אנו מתאמצים לבטל את גלות השכינה.

וכדברי המשורר אורי-צבי גרינברג בשיור "אמת אחת ולא שתיים" שבספר הקטרוג והאמונה:

רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית. קונים את הניר ותוקעים בו מעדר. ואנוכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית ובמעדר גם חופרים וקוברים את המת. ואנוכי אומר: ארץ נכבשת בדם. ורק הנכבשת בדם, מקודשת לעם קדושת הדם. ורק ההולך אחרי התותח בשדה, זוכה כן ללכת אחרי מחרשתו הטובה על זה השדה שנכבש.

רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות: דם תחת דם – ולא היא אמת יהודים. ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתים, כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים, כתובה בתורת הכיבוש של משה ויהושע ועד לאחרון מלכי ולביאי הפצוע, אמת ששיני גלויות ובוגדים אכלוה.

וזה יהי יום ומנחל מצרים עד פרת ומים עד מעבר מואב יעלו בחורי וקראו את אויבי ומשנאי אל הקרב האחרון. והדם הוא יכריע: מי השליט היחיד פה.

^

טור תקשורתי: בא חושך לגרש

בא חושך לגרש
ישראל מידד ואלי פולק
פסק הדין שהרשיע ראש ממשלה לשעבר באשמת לקיחת שוחד, מלמד כי ישראל היא דמוקרטיה, אבל לא מלאה. ההליך השיפוטי, שבמסגרתו הובאו בשנים האחרונות לדין נשיא לשעבר, ראש ממשלה לשעבר ושר אוצר לשעבר, מעיד על שחיתות מוסרית של אנשים רבים מדי הנמצאים בעמדות מפתח. אין זה מקור גאווה. במדינה שבה חופש הדיבור והמחשבה יותר חשובים מפוליטיקה קטנה, ייתכן כי התנהלות כזו לא הייתה מתרחשת. שכן תקשורת פתוחה באמת – מעמודי התווך של דמוקרטיה מלאה – המונחית על ידי רצון לגלות את האמת, הייתה מונעת זאת.

במקרה של אהוד אולמרט, עיתונאי אמיץ אחד, יואב יצחק, הזהיר במשך שנים מפני מעלליו והעלה אותם על הכתב. היה זה ב-10 במאי 2006, חודשיים אחרי הבחירות לכנסת, כשבמסיבת עיתונאים תקף יצחק את אולמרט, שהיה אז שר, על העיסקאות הפיננסיות שהיו מאחורי רכישת הבית המפואר ברח' כרמיה שבירושלים. אולמרט היה אז בעמדה פוליטית איתנה מאוד, אך את יואב יצחק זה לא הרתיע.

באשר לפרשת הולילנד, מעורבותו של יצחק בה החלה ב-1996. הוא חשף את העובדה שהלל צ'רני (שהורשע בשוחד), הבעלים של 120 דונם במתחם הולילנד, קיבל הערכה פיקטיבית של שווי המקרקעים שבבעלותו. צ'רני ביקש להעביר בעלות מ"חברת הולילנד" – חברה זרה שהייתה בשליטתו – לחברה ישראלית שגם היא בשליטתו. כזו הייתה כרוכה בתשלום מיסים – מס רכוש ומס רווחי הון – גבוהים, והערכה נמוכה של הנכס הייתה מפחיתה את נטל המס. שני שמאים העריכו את שווי הנכס בסביבות 10 מיליון דולר, בעוד שהשווי הריאלי היה גבוה בהרבה. מלון הולילנד הישן עדיין עמד אז על תילו.

נדרשו שש שנים נוספות עד שוועדת האתיקה של איגוד השמאים קבעה את אשמתם של שני השמאים בגין הערכותיהם הפיקטיביות.

ב-28 ביולי 2008 חשף יצחק לראשונה כי אולמרט, ראש הממשלה דאז, קיבל שוחד בקשר למיזם הולילנד. נדרשה שנה שלמה לפני שהמשטרה, שקיבלה מיואב יצחק מידע נוסף שתמך בעדותו של עד המדינה שמואל דכנר, החליטה לפתוח בחקירה. והשאר – ידוע.

האם יצחק היה לבד? לא. ב-2002 מתח המקומון הירושלמי "קול העיר" ביקורת חריפה על אולמרט, במיוחד על נסיעותיו התכופות לחו"ל. אך ביקורת זו לא אפיינה את התקשורת. אין זה סוד כי במשך שנים היה "ידיעות אחרונות" תומך נלהב של אולמרט. אין זה מפתיע, אפוא, אם כי עצוב, שמרדכי גילת, התחקירן הראשי של העיתון, לא דיווח דבר על מעלליו של אולמרט, למרות שאחר כך טען כי ידע עליהם כבר ב-2007. היה זה רק אחרי שגילת עבר לעבוד ב"ישראל היום" שהוא החל לתקוף את אולמרט. במאי 2008 הוא התייחס להאשמות שונות נגד אולמרט, אך לא הזכיר את פרוייקט הולילנד.

עיתונאי נוסף שנקט עמדה נגד אולמרט הוא דן מרגלית. כשאולמרט זוכה על חלקו בפרשות של ראשונטורס וטלנסקי, קרא מרגלית (11.7.12) ליועץ המשפטי לממשלה להגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון בציינו: "מי מאמין כי אהוד אולמרט לא ידע אלו מניפולציות עושות פקידותיו בכרטיסי הטיסה של ראשונטורס?".

אחרי הרשעתו של אולמרט, העמיד אותו מרגלית במקומו במאמר שכותרתו: "ראש חבורת פשע" ("ישראל היום" 1.4.14). אלא שחלקו של מרגלית בכל הפרשה כעיתונאי היה שולי ביותר, אם בכלל. מרגלית היה חבר קרוב מאוד של אולמרט במשך 35 שנה, אך בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שבה היה אולמרט ראש ממשלה, החליט מרגלית לנתק את יחסיו עמו. בראיון שערכה עמו דורית קרן-צבי ("הארץ" 16.2.07), הסביר מרגלית: "אז הבנתי שהמלחמה מתנהלת בצורה שגויה. ועוד לפני שכתבתי על זה בעיתון, האנשים שנמצאים בסביבתו הקרובה ביותר שמעו ממני שלהערכתי הוא צריך ללכת. זה לא התפקיד בשבילו. לא כל אחד יכול להיות ראש ממשלה. ואני חושב, לא בשנאה אלא להפך, עם הרבה אהבה, שאהוד אולמרט נכשל במלחמת לבנון השנייה".

 

"ידיעות אחרונות" עשה כל שביכולתו להגן על אולמרט

מרגלית לא היפנה עורף לאולמרט בשל דרכיו המושחתות. למעשה, באותו ראיון אמר מרגלית "אני כל כך מתגעגע אליו. אין מה לעשות. אני פשוט אוהב אותו. אין יום שאני לא מגיע הביתה, ולפני שאני מכניס את המפתח בדלת, אני חושב על השיחה שאני עומד לעשות עם אהוד. ואז אני נזכר. פתאום אני אומר לעצמי אה, אי אפשר. לזה אני הכי מתגעגע".

העיתוני מתי גולן טען ("גלובס" 12.3.13) כי מרגלית עזב את אולמרט היות שלא קיבל את משרת ראש הלשכה שבה מאוד רצה. איננו יודעים את האמת, אם כי דבר אחד ברור: מרגלית נכשל כעיתונאי חוקר. היה עליו לדעת, בהתחשב בעברו העשיר של אולמרט, שאולמרט קרוב לוודאי היה נוכל, והיה על מרגלית לנסות לחשוף זאת.

היום, מרגלית מדבר בגלוי על פשעיו של אולמרט ב"ישראל היום", העיתון שמגן בהתמדה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, יריבו המושבע של אולמרט. יש לשבח אותו על כך שהגיע להבנה, אומנם באיחור, מי האיש שהיה חברו הטוב. יואב יצחק כותב כי "דן מרגלית הוא אחד העיתונים הטובים בישראל. הוא מקצועי. הוא סקרן. הוא אמיץ. הוא מבין עניין. הוא יודע היטב מה תפקידו של עיתונאי ושל איש ציבור בחברה דמוקרטית". אנו לעומת זאת סבורים, כי עמדתו הנוכחית ביחס לאולמרט הייתה מתקבלת כהרבה יותר אותנטית, לוּ היה מביע אותה במהלך שנות עבודתו הארוכות ב"מעריב".

גילת ומרגלית הם קצה הקרחון של כשלונות הבכירים בתקשורת הישראלית בפרשת אולמרט. זה שנים ש"ידיעות אחרונות" עשה כל שביכולתו להגן על אולמרט. אך מאמציו הבלתי נלאים של יואב יצחק נשאו פרי, ולאחר שנים רבות, יתנו הפושעים את הדין על מעשיהם.

בסיפור זה היו שחקנים חשובים רבים אחרים, כמו פרקליט המדינה משה לדור, הפרקליטים שהכינו את התיק וחוקרי המשטרה. אך אם התקשורת הייתה עושה את מלאכתה מן ההתחלה, ייתכן כי אולמרט וחבר מרעיו היו מבינים כי הפשע אינו משתלם. וציבור מיודע היה יכול לפעול או להצביע אחרת.

ישראל אינה גאה בכך שמי שהיה ראש ממשלתה יישלח קרוב לוודאי לכלא. אך היא כן אמורה להתגאות באידיאליסטים כמו יואב יצחק. בנימוקי הפרס לביקורת התקשורת שהעניקה לו ב-10.10.2002 "האגודה לזכות הציבור לדעת" נכתב: "הפרס ניתן על היותו של יואב יצחק מוסד ייחודי בתקשורת, על עמידתו האיתנה מול ענקי התקשורת ועל תרומתו לדיון הציבורי בתחומי העיתונות והתקשורת". יהיה מתאים אפוא ביותר שיצחק יזכה בפרס ישראל לעיתונות.

*התפרסם באנגלית ב"ג'רוזלם פוסט".

 

^