במותא וממונא נפק מתחות ידיה

ספר הזוהר, פרשת ויקהל, עמ' ריד א:-

הָכָא אִית לָן לְאִסְתַּכְּלָא, וּלְמִנְדַּע רָזִין דַּאֲרוֹנָא, אִית אָרוֹן וְאִית אָרוֹן, דָּא לָקֳבֵל דָּא. פָּתַח וְאָמַר, (שמואל ב כד) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וְגוֹ'. וְכִי אֲרַוְנָה מֶלֶךְ הֲוָה וְאַף עַל גַּב דְּחַבְרַיָּיא אוּקְמוּהָ, אֶלָּא דָּוִד, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (שמואל ב ה)כָּל מַכֵּה יְבוּסִי וְיִּגַּע בַּצִּנּוֹר וְגוֹ' וְאִיהוּ נָטַל וְתָּפִיס לִיְרוּשָׁלַ ם, וּמִדִּידֵיהּ הֲוָה, אֲמַאי קָנָה בְּכַסְפָּא. וְאִי תֵּימָא אַף עַל גַּב דַּהֲוַות יְרוּשָׁלַם דִּידֵיהּ דְּדָוִד, הַהוּא אֲתָר אַחֲסַנְתֵּיהּ דַּאֲרַוְנָה הֲוָה, כְּמָה דְּהֲוָה בְּנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, דְּאַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט אַחְאָב, וַהֲוָה מַלְכָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִתְבַּע לְנָבוֹת הַהוּא כֶּרֶם, אוּף הָכִי דָּוִד.

אֶלָּא וַדַּאי אֲרַוְנָה מַלְכָּא הֲוָה, וְהַהוּא אֲתָר בִּרְשׁוּתֵיהּ הֲוָה, וַהֲוָה שַׁלִּיט עֲלוֹי, וְכַד מָטָא זִמְנָא לְנָפְקָא מִתְּחוֹת יְדֵיהּ, לָא נָפִיק אֶלָּא בִּסְגִיאוּת דָּמָא וְקָטוֹלָא בְּיִשְׂרָאֵל. לְבָתַר קָאִים הַהוּא מַלְאָכָא מְחַבְּלָא עַל הַהוּא אֲתָר, וְתַמָּן כַּד הֲוָה קָטִיל, וְקָאִים בְּהַהוּא אֲתָר, לָא הֲוָה יָכִיל, וְתָשַׁשׁ חֵילֵיהּ.

וְהַהוּא אֲתָר, אֲתָר דְּאִתְעֲקַד בֵּיהּ יִצְחָק הֲוָה, דְּתַמָּן בָּנָה אַבְרָהָם מַדְבְּחָא, וְעָקַד לֵיהּ לְיִצְחָק בְּרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַהוּא אֲתָר, אִתְמְלֵי רַחֲמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א כא) רָאָה יְיָ' וַיִּנָּחֵם וְגוֹ'. מַהוּ רָאָה יְיָ'. חָמָא עֲקֵידַת יִצְחָק בְּהַהוּא אֲתָר, וְתָב וְרִיחַם עֲלַיְיהוּ מִיַּד.

וַיֹּאמֶר לַמַּלְאַךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה וְגוֹ'. מַהוּ רַב. הָא אוּקְמוּהָ, טוֹל הָרַב. אֶלָּא הָכִי הוּא, כְּתִיב הָכָא רַב, וּכְתִיב הָתָם,(דברים א) רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. אוּף הָכִי נָמֵי רַב, רַב לָךְ לְמֶהֱוֵי הַאי אֲתָר תְּחוֹת יְדָךְ, שְׁנִין סַגִּיאִין הֲוָה תְּחוֹת יְדָךְ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה רַב, אָהֲדַר אַתְרָא לְמָארֵיהּ. וְעִם כָּל דָּא (בדמא) בְּמוֹתָא וּמָמוֹנָא נָפַק מִתְּחוֹת יְדֵיהּ.

הזוהר עוסק בקטע הזה, שהוא חלק מפירוש על הפסוק "ויעש בצלאל את הארון" (שמות לז:א) בו נטען שבעצם הארון מסמל שני כוחות נוגדים ויש גם סודות, של תורה שבכתב ושל הברית (ונזכור את דברי האגדה במסכת ברכות נה' א:-"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ").  ובהמשך, מוצע פירוש נוסף: שיש מלכות של קדושה ומלכות של הסטרא אחרא ויש למלכות של הסטרא אחרא כוח וסמכות והכרה והדבר בא לביטוי בסיפור של העברת הבעלות על השטח שבו ייבנה בית המקדש.  וזה התרגום של הקטע הנ"ל מתוכו:

כאן יש להסתכל ולדעת עניין הארון. כי יש ארון, ויש ארון, מלכות דקדושה ומלכות דס"א, זה לעומת זה. כמ"ש, הכול נתן אֲרַוְונָה המלך למלך. האם ארוונה היה מלך? דוד שכבש את ירושלים, ומקום המקדש שלו היה, למה קנה אותו בכסף מארוונה? האם אע"פ שירושלים הייתה של דוד, עכ"ז המקום היה נחלת ארוונה, והיה צריך לקנות אותו?

אלא ודאי ארוונה היה מלך, ומקום ההוא היה ברשותו, והיה שולט עליו. וכשהגיע הזמן לצאת מתחת ידיו, לא יצא אלא בהרבה דם והריגה בישראל, ע"י מלחמה. ואח"כ עמד מלאך המחבל על המקום, ושם, כשהיה הורג ועומד במקום ההוא, לא היה יכול להרוג ותש כוחו.

ומקום ההוא היה המקום שנעקד בו יצחק, ששם בנה אברהם את המזבח, ועקד את יצחק בנו. כיוון שראה הקב"ה את המקום ההוא, התמלא רחמים. כמ"ש, ראה ה' ויינחם. ראה ה' עקידת יצחק במקום ההוא, ושב וריחם עליהם מיד.

ויאמר למלאך המשחית, בעם רב עתה הֶרֶף ידךָ. רב פירושו די לך שיהיה המקום הזה תחת ידך, מכאן והלאה, החזיר המקום לבעליו. ועכ"ז, במוות ובכסף יצא מתחת ידו.

בעוד כששה שבועות נציין את "יום שחרור ירושלים".  בהדרכה שלי בהר-הבית אני מציין את העבודה שנעשתה במקום כולל קרבנות אך גם מציין את הקרבנות האחרים: של אנשי דוד שכבשו, של לוחמי יהודה החשמונאי ואחריו שהחזירו את מקום המקדש לבעליו וחנכו את המקום וגם את הקנאים והבריונים ואת לוחמי בר-כוכבא אשר הגנו על המקום ונפלו מול לגיונות רומי.  ובדורנו, חיילי צה"ל ששיחררו את המקום מחרפת גלות והחזירו לו לריבונותה של מדינת היהודים וכעת, אנו מתאמצים לבטל את גלות השכינה.

וכדברי המשורר אורי-צבי גרינברג בשיור "אמת אחת ולא שתיים" שבספר הקטרוג והאמונה:

רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית. קונים את הניר ותוקעים בו מעדר. ואנוכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית ובמעדר גם חופרים וקוברים את המת. ואנוכי אומר: ארץ נכבשת בדם. ורק הנכבשת בדם, מקודשת לעם קדושת הדם. ורק ההולך אחרי התותח בשדה, זוכה כן ללכת אחרי מחרשתו הטובה על זה השדה שנכבש.

רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות: דם תחת דם – ולא היא אמת יהודים. ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתים, כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים, כתובה בתורת הכיבוש של משה ויהושע ועד לאחרון מלכי ולביאי הפצוע, אמת ששיני גלויות ובוגדים אכלוה.

וזה יהי יום ומנחל מצרים עד פרת ומים עד מעבר מואב יעלו בחורי וקראו את אויבי ומשנאי אל הקרב האחרון. והדם הוא יכריע: מי השליט היחיד פה.

^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s