"המסגור"

ה"מיסגור"
ישראל מידד ואלי פולק
"המסגור"

אלן דה בוטון, סופר, מגיש תוכניות טלוויזיה וחבר החברה המלכותית הבריטית לספרות, שהוא במקרה גם יהודי, פרסם חיבור בשם "החדשות: מדריך למשתמש". בו הוא קובע כי החדשות החליפו את הדת כמקור ההשפעה העיקרי על החברה. ככזה, מצופה מן הציבור להתייחס אליו בכבוד ולציית לכלליו ללא שאלות או היסוסים.

לדבריו, לתקשורת יש לעתים "נוהג לטבול את צרכניה לתוך רגע אקראי קצר בסיפור ארוך…בעוד שאינה מספקת שום הסבר על ההקשר הרחב" שלו, או במילים אחרות, מניפולציות תקשורתיות בלתי אתיות . ג'ון ריילי, העומד בראש " סקיי ניוז", דחה בתוקף טענות אלו. לפני ימים אחדים הוא אמר כי ארגוני חדשות אינם "מעצבים" דעות של אנשים, אלא מספקים להם "מידע מדוייק ביותר חסר פניות, המאפשר להם לעצב בעצמם את דעותיהם. איננו עושים את הדברים שבהם מאשים אותנו בוטון – לנסות 'לעצב כוכב לכת חדש' במוחותיהם של קהל הצרכנים שלהם".

אלא שבניגוד לדבריו, עיצוב דרכי החשיבה של צרכני התקשורת היא אכן המטרה של דיווח חדשותי מוטה. מאז שנות ה-1960, כשהשתרשה "העיתונות החדשותית", הרעיון המרכזי היה שעיתונאים משפיעים על קוראיהם דרך השפה שהם נוקטים והאופן שבו הם מעמידים את עצמם בתוך הסיפור. עיתונאים מעצימים את מעמדם על ידי הבאת פרשנויותיהם לאירועים ודרמטיזציה שלהם.

דרמה מובילה למאבק בלתי הוגן אצל צרכן התקשורת בין העדפת האמת ובין העדפת היופי של הסיפור. עיתונאי, כמו במאי תיאטרון, ממסגר את הסיפור שהוא מגיש באמצעות פרמטרים שבהם הוא שולט, במקום להגיש את הסיפור כמות שהוא.

חטיפת שלושת הנערים סיפקה למרבה הצער כמה דוגמאות לאותו "מיסגור".

ביום ששי (13.6.2014) אמרה הכתבת המדינית של ערוץ 2 רינה מצליח בתוכנית לסיכום השבוע "אולפן שישי" שבהגשתה כי "נתניהו החליט להעדיף שחרור אסירים על הקפאת הבנייה בשטחים. מבקריו עדיין לא רוצים לומר זאת בקולם, אך ייתכן ויגידו זאת בהמשך, שייתכן שאם לא הייתה מתקבלת החלטה כזו של שחרור אסירים, לא הייתה מוטיבציה לחטוף אזרחים ישראלים כדי לשחרר עוד אסירים".

אהוד יערי כתב הערוץ לענייני ערבים שישב מול מצליח הביע את פליאתו באומרו: "את רצינית?". ותגובתה הייתה: "אני מדברת ברצינות ואני מקווה שאתה תתייחס לדברים שלי ברצינות, ואני תובעת את זה. אני מקווה שאתה שם לב שאני מצטטת את דבריו של מבקריו של נתניהו". מצליח הסתתרה מאחורי אנשים עלומי שם, והשתמשה בהצהרותיהם לכאורה כדי להאשים, מפורשות, את ראש הממשלה באחריות לחטיפה.

מצליח משאירה את הצופים באפילה. מיהם אותם "מבקרי נתניהו"? אולי היא כוללת את עצמה ביניהם? הרי מצליח הייתה יכולה להציג את העניין באופן אחר לחלוטין. היא הייתה יכולה להציב שאלה, האם החלטתו של נתניהו לשחרר אסירים במקום להפסיק את הבנייה ביהודה ושומרון יצרה מניע לחטיפה. זה היה הוגן. טוב יותר היה לו הייתה מצטטת את דברי המבקרים בשם אומרם והייתה מציינת שישראלים נחטפו בעבר בלי קשר לשחרור אסירים או לבנייה ביש"ע. אך מצליח העדיפה להשתמש במקורות עלומים כדי ליצור דרמטיזציה של העניין ולהאשים את ראש הממשלה. ולעזאזל האתיקה.

דוגמה שנייה ל"מיסגור" הייתה הקולות הרועמים בתקשורת שהאשימו בחטיפה את משפחותיהם של הנערים. רענן שקד מ"ידיעות אחרונות" כתב בדף הפייסבוק שלו כי "ברגעים כאלה, לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו דבר: 'פאק, המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים האלה לגור בשטחים'".

לשבחה ייאמר כי התקשורת המרכזית גם התקיפה את אלה ה"מאשימים את הקורבן". היו ששאלו אם אותם מאשימים גם סבורים שהופעתה של אשה היא הסיבה לאינוסה. במהדורת החדשות של אתר "וואלה" הופיע אייטם מצויין של צעיר מיהודה ושומרון שהסביר את דעתו על הנסיעה בטרמפים. הוא ציין כי כשהתפוצצו אוטובוסים בפיגועים ומאות בני אדם נהרגו, אנשים המשיכו לנסוע בהם, בהאשימם את הטרוריסטים בשפיכות הדמים. איש לא טען אז שעל אנשים ללכת ברגל, לרכב על אופניים או להשתמש במכוניות. ביו"ש טרמפים הם האמצעי של תחבורה ציבורית. אם מתרחשת חטיפה, יש להאשים רק את החוטפים הטרוריסטים במעשה הזוועה, ולא אף אחד מלבדם.

במאמר דעה ב"הארץ" (15.6.14) היו לאורי משגב תחזיות קודרות. הוא מתאר בדרמטיות כיצד לקראת ציון יום השנה השמיני למלחמת לבנון השנייה, "התקשורת מתמסרת, השמאל משתתק, הממשלה מדבררת את עצמה לדעת כדי להסוות את אחריותה המיניסטריאלית והאסטרטגית". אמרנו דרמטיות? תיאטרליות היא תיאור יותר מדויק.

יומיים אחר כך הרחיק בן כספית לכת אף יותר ("מעריב", 17.6.14) בכותבו על הצלחתו של נתניהו "לרתום את משבר החטיפה/פיגוע כדי להסיט את תשומת הלב התקשורתית ממחדלי ההתנהלות הבלתי נגמרים שלו ושל רעייתו, מרהיטי הגן שהועברו מירושלים לקיסריה, וכו' וכו'".

בקביעותיו של כספית יש שתי ההנחות. האחת, שראש הממשלה אכן מנצל בציניות את האירוע הטרגי למטרותיו האישיות, והשנייה, שהמעשים שלו ושל אשתו, במקרה זה של כביכול גניבת רכוש ממשלתי שביצעה שרה נתניהו, הם עבירה מוכחת. לא רק שאין להנחות אלו קשר לסיפור, אלא שהן חסרות כל בסיס עובדתי. וכן, אפילו מאמרי דעה יש לבסס על עובדות.

שלושה נערים נלקחו ממשפחותיהם וחייהם בסכנה. על התקשורת להפסיק למסגר, ולהביא את העובדות כהווייתן. המשפחות הסובלות מחוסר הוודאות הנורא זקוקות לתמיכה ולא ל"מיסגור".

* המאמר הופיע במקור ב"ג'רוזלם פוסט".

 

^

פני (יום) ירושלים כפני התקשורת

פני (יום) ירושלים כפני התקשורת

ישראל מידד ואלי פולק

במרוצת השנים הציבה ירושלים בפני אמצעי התקשורת בעייה מיוחדת. מצפייה, קריאה והאזנה לתקשורת, עולה שמבחינתם, המוטיב העיקרי של יום ירושלים הוא שהעיר מחולקת וכי עלינו לוותר על ריבונותנו בשכונותיה המזרחיות לטובת הרשות הפלסטינית, שתקבע בהם את בירתה.

מוטיב נוסף הוא התלונות על "מצבה הנורא של בירתנו"; חילונים וצעירים עוזבים את העיר, והנותרים בה הם רק ערבים וחרדים. מוטיב שלישי הוא שיום ירושלים הוא בעיקר חגו של המחנה הדתי-לאומי ושל תומכיו הנוצריים.

ההטייה ניכרה היטב בדיווח התקשורתי על ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בהר הבית ב-26 במאי. בין משרד החוץ ובין הווקף הושג הסכם שרכב שידור של רשות השידור ימוקם במקום כדי לכסות תקשורתית את האירוע, אך ההסכם הופר. משרד החוץ נכנע ללחץ, והפשרה הייתה שהרכב יוכל אומנם להיכנס להר, אבל ללא הלוגו של רשות השידור. העניין צויין על ידי כמה כלי תקשורת.

אבל רק בלוגרים מעטים קלטו שאת האפיפיור ליוו לא רק שייח' עבדול עזים סלהאב נשיא מועצת הווקף בירושלים, והמופתי מוחמד חוסיין הנושא דרשות במסגד אלאקצא. נכח שם גם הנסיך גאזי הירדני כנציג מדינתו כשומרת "המקומות הקדושים בירושלים למוסלמים ולנוצרים". הכללתו של נציג מדינה זר בביקור הממלכתי הרשמי לא נדונה. איש לא ראה לנכון לשאול את שר החוץ או את משרד ראש הממשלה על הפרת הריבונות הישראלית על הר הבית.

לא פחות מרשימה היא העובדה שלא היה כיסוי תקשורתי רחב למה שהשייח' והמופתי אמרו לאפיפיור. המופתי אמר כי השלום הוסר מן העיר וכי "מטרתנו היא להילחם בכיבוש המדכא הישראלי…השואף למחוק את נוכחותנו – הן המוסלמית והן הנוצרית – …להשתלט על המקומות הקדושים…יש התקפות פראיות על המקומות הקדושים…נסיונות לשנות את הסטטוס-קוו…אנו מאיצים בך למנוע נזק למקומות הקדושים ולגדוע את ההתקפות על מסגד אלאקצא".

חוסיין הוסיף כי המסגד "נתון לתוקפנות ולפלישות של מתנחלים קיצוניים", וכי ישראל שואפת "לייהד את המסגד ולחלק אותו – הן בהיבט של זמן והן בהיבט של מקום". האפיפיור שמע כי ליהודים אין זכויות בירושלים – לא בעבר ההיסטורי ולא בעתיד. הדיווח התקשורתי הישראלי על אירוע זה, כמו למשל ב-Ynet, היה חיוור ביותר. איש לא התלונן על שתיקת האפיפיור. אילו נמסר מידע זה במלואו למאזינים, הקוראים והצופים של כלי התקשורת, הייתה פחות תמיהה על דבריו של ראש הממשלה בגבעת התחמושת ביום ירושלים בעניין הכחשת הקשר שלנו להר הבית.

בתשובתו לשני המכובדים המוסלמיים, אמר פרנציסקוס "מי ייתן שנעבוד יחד למען צדק ושלום", והוסיף כי "ממקום קדוש זה אני מביע תחינה מעומק הלב:..שנכבד ונאהב זה את זה כאחים ואחיות!…שאיש לא יחלל את שם אלהים על ידי אלימות!". האם בכך לחץ האפיפיור על הווקף להפחית מיחסו האלים והמתגרה כלפי יהודים ונוצרים המבקרים בהר הבית אך אינם רשאים לגלות אליו כבוד דתי או להתפלל בו? זה יכול היה להיות סיפור עיתונאי גדול מאוד. אבל התקשורת שלנו שפשוט אינה מכויילת לצד הזה של הסיפור – החמיצה את ההזדמנות.

פוליטיקאים רבים שלנו נשבעים, כל פעם שנקרית להם הזדמנות לכך, שירושלים תישאר מאוחדת "לנצח". התקשורת שלנו לא חושבת כך. יש פער עצום בין הכיסוי התקשורתי של ימים לאומיים כמו יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ואפילו תשעה באב, ובין יחסה של התקשורת ליום ירושלים. תחנת הרדיו "גלי ישראל" המשדרת בעיקר ביהודה ושומרון, הקדישה את כל תוכניותיה ביום ירושלים – לעיר. אייטם מיוחד היה ראיון עומק עם לָלי, בתה של נעמי שמר. היא סיפרה על ההשפעה שהייתה לה, כמו גם לרבקה מיכאלי, על הגרסה של "ירושלים של זהב". לדבריה, היא זו שהסבה את תשומת לבה של אמה לזמרת שולי נתן שבסופו של דבר הושמעה, וגם סיפרה שמיכאלי הופתעה מכך שנעמי שמר לא כללה בשיר את העיר העתיקה. בעקבות ההערה, הוסיפה נעמי שמר את הבית: "איכה יבשו בורות המים/כיכר השוק ריקה/ואין פוקד את הר הבית/בעיר העתיקה".

השוו זאת לשידורי רשת ב'. כך למשל את תוכנית הרדיו ביום ירושלים בין 6 ל-7 בערב הגישה איריס לביא. היה לה אייטם ארוך על פסטיבל שבועות, אבל האזכור היחיד ליום ירושלים היה דיווחי התנועה וסגירת כבישים בשל אירועי היום. האם זה מקרה? נראה שלא. לביא היא גם העורכת של תוכניתו השבועית של משה נגבי שרוח השמאל שולטת בה, ולביא לעתים קרובות מבטאת את הזדהותה עם האג'נדה הפוסט-ציונית של נגבי. בראיון עם פרופ' רחל אליאור על שבועות, ראתה לביא לנכון לציין כי היא תושבת תל-אביב.

תוכניתה של לביא לא הייתה יוצאת מן הכלל. רשת ב' הקדישה שתי תוכניות ליום ירושלים, כולל שעה שבמהלכה שודר טקס יום ירושלים שהתקיים במגרש הרוסים. לגלי צה"ל היו שלוש תוכניות. לערוץ 1 של הטלוויזיה היו 6 תוכניות ליום ירושלים, ואילו לערוץ 2 ולערוץ 10 – אף לא אחת.

חוסר העניין של התקשורת אינו מוגבל ליום ירושלים. כמה יודעים, למשל, כי אחד ה"פירות" של הסכמי אוסלו הוא שפקידי האיחוד האירופי אינם מורשים לבקר בשכונותיה המזרחיות של ירושלים, אלא אם כן הם אורחים של נציגי הרש"פ?

מדוע התקשורת שלנו כה מסוייגת כשזה מגיע לירושלים? אולי משום שלאלה החשים סלידה מכל מה שקשור בדת, ירושלים היא בעייה? הרי היא עיר הקודש, וזה לא מתאים לדמות שישראל הפוסט-ציונית אמורה ללבוש. הייתכן כי אידיאולוגית יהיה להם קל יותר אם בעיר ישלטו הפלסטינים שימחקו כל קשר יהודי לעיר? מה שבטוח, שאם בתקשורת היו אנשים בעלי אוריינטציה ציונית ויהודית עמוקה יותר, יום ירושלים היה נשמע ונראה אחרת לחלוטין.

* פורסם באנגלית בhttp://www.jpost.com/Opinion/Op-Ed-Contributors/MEDIA-COMMENT-The-media-and-Jerusalem-day-355354

^