פני (יום) ירושלים כפני התקשורת

פני (יום) ירושלים כפני התקשורת

ישראל מידד ואלי פולק

במרוצת השנים הציבה ירושלים בפני אמצעי התקשורת בעייה מיוחדת. מצפייה, קריאה והאזנה לתקשורת, עולה שמבחינתם, המוטיב העיקרי של יום ירושלים הוא שהעיר מחולקת וכי עלינו לוותר על ריבונותנו בשכונותיה המזרחיות לטובת הרשות הפלסטינית, שתקבע בהם את בירתה.

מוטיב נוסף הוא התלונות על "מצבה הנורא של בירתנו"; חילונים וצעירים עוזבים את העיר, והנותרים בה הם רק ערבים וחרדים. מוטיב שלישי הוא שיום ירושלים הוא בעיקר חגו של המחנה הדתי-לאומי ושל תומכיו הנוצריים.

ההטייה ניכרה היטב בדיווח התקשורתי על ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בהר הבית ב-26 במאי. בין משרד החוץ ובין הווקף הושג הסכם שרכב שידור של רשות השידור ימוקם במקום כדי לכסות תקשורתית את האירוע, אך ההסכם הופר. משרד החוץ נכנע ללחץ, והפשרה הייתה שהרכב יוכל אומנם להיכנס להר, אבל ללא הלוגו של רשות השידור. העניין צויין על ידי כמה כלי תקשורת.

אבל רק בלוגרים מעטים קלטו שאת האפיפיור ליוו לא רק שייח' עבדול עזים סלהאב נשיא מועצת הווקף בירושלים, והמופתי מוחמד חוסיין הנושא דרשות במסגד אלאקצא. נכח שם גם הנסיך גאזי הירדני כנציג מדינתו כשומרת "המקומות הקדושים בירושלים למוסלמים ולנוצרים". הכללתו של נציג מדינה זר בביקור הממלכתי הרשמי לא נדונה. איש לא ראה לנכון לשאול את שר החוץ או את משרד ראש הממשלה על הפרת הריבונות הישראלית על הר הבית.

לא פחות מרשימה היא העובדה שלא היה כיסוי תקשורתי רחב למה שהשייח' והמופתי אמרו לאפיפיור. המופתי אמר כי השלום הוסר מן העיר וכי "מטרתנו היא להילחם בכיבוש המדכא הישראלי…השואף למחוק את נוכחותנו – הן המוסלמית והן הנוצרית – …להשתלט על המקומות הקדושים…יש התקפות פראיות על המקומות הקדושים…נסיונות לשנות את הסטטוס-קוו…אנו מאיצים בך למנוע נזק למקומות הקדושים ולגדוע את ההתקפות על מסגד אלאקצא".

חוסיין הוסיף כי המסגד "נתון לתוקפנות ולפלישות של מתנחלים קיצוניים", וכי ישראל שואפת "לייהד את המסגד ולחלק אותו – הן בהיבט של זמן והן בהיבט של מקום". האפיפיור שמע כי ליהודים אין זכויות בירושלים – לא בעבר ההיסטורי ולא בעתיד. הדיווח התקשורתי הישראלי על אירוע זה, כמו למשל ב-Ynet, היה חיוור ביותר. איש לא התלונן על שתיקת האפיפיור. אילו נמסר מידע זה במלואו למאזינים, הקוראים והצופים של כלי התקשורת, הייתה פחות תמיהה על דבריו של ראש הממשלה בגבעת התחמושת ביום ירושלים בעניין הכחשת הקשר שלנו להר הבית.

בתשובתו לשני המכובדים המוסלמיים, אמר פרנציסקוס "מי ייתן שנעבוד יחד למען צדק ושלום", והוסיף כי "ממקום קדוש זה אני מביע תחינה מעומק הלב:..שנכבד ונאהב זה את זה כאחים ואחיות!…שאיש לא יחלל את שם אלהים על ידי אלימות!". האם בכך לחץ האפיפיור על הווקף להפחית מיחסו האלים והמתגרה כלפי יהודים ונוצרים המבקרים בהר הבית אך אינם רשאים לגלות אליו כבוד דתי או להתפלל בו? זה יכול היה להיות סיפור עיתונאי גדול מאוד. אבל התקשורת שלנו שפשוט אינה מכויילת לצד הזה של הסיפור – החמיצה את ההזדמנות.

פוליטיקאים רבים שלנו נשבעים, כל פעם שנקרית להם הזדמנות לכך, שירושלים תישאר מאוחדת "לנצח". התקשורת שלנו לא חושבת כך. יש פער עצום בין הכיסוי התקשורתי של ימים לאומיים כמו יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ואפילו תשעה באב, ובין יחסה של התקשורת ליום ירושלים. תחנת הרדיו "גלי ישראל" המשדרת בעיקר ביהודה ושומרון, הקדישה את כל תוכניותיה ביום ירושלים – לעיר. אייטם מיוחד היה ראיון עומק עם לָלי, בתה של נעמי שמר. היא סיפרה על ההשפעה שהייתה לה, כמו גם לרבקה מיכאלי, על הגרסה של "ירושלים של זהב". לדבריה, היא זו שהסבה את תשומת לבה של אמה לזמרת שולי נתן שבסופו של דבר הושמעה, וגם סיפרה שמיכאלי הופתעה מכך שנעמי שמר לא כללה בשיר את העיר העתיקה. בעקבות ההערה, הוסיפה נעמי שמר את הבית: "איכה יבשו בורות המים/כיכר השוק ריקה/ואין פוקד את הר הבית/בעיר העתיקה".

השוו זאת לשידורי רשת ב'. כך למשל את תוכנית הרדיו ביום ירושלים בין 6 ל-7 בערב הגישה איריס לביא. היה לה אייטם ארוך על פסטיבל שבועות, אבל האזכור היחיד ליום ירושלים היה דיווחי התנועה וסגירת כבישים בשל אירועי היום. האם זה מקרה? נראה שלא. לביא היא גם העורכת של תוכניתו השבועית של משה נגבי שרוח השמאל שולטת בה, ולביא לעתים קרובות מבטאת את הזדהותה עם האג'נדה הפוסט-ציונית של נגבי. בראיון עם פרופ' רחל אליאור על שבועות, ראתה לביא לנכון לציין כי היא תושבת תל-אביב.

תוכניתה של לביא לא הייתה יוצאת מן הכלל. רשת ב' הקדישה שתי תוכניות ליום ירושלים, כולל שעה שבמהלכה שודר טקס יום ירושלים שהתקיים במגרש הרוסים. לגלי צה"ל היו שלוש תוכניות. לערוץ 1 של הטלוויזיה היו 6 תוכניות ליום ירושלים, ואילו לערוץ 2 ולערוץ 10 – אף לא אחת.

חוסר העניין של התקשורת אינו מוגבל ליום ירושלים. כמה יודעים, למשל, כי אחד ה"פירות" של הסכמי אוסלו הוא שפקידי האיחוד האירופי אינם מורשים לבקר בשכונותיה המזרחיות של ירושלים, אלא אם כן הם אורחים של נציגי הרש"פ?

מדוע התקשורת שלנו כה מסוייגת כשזה מגיע לירושלים? אולי משום שלאלה החשים סלידה מכל מה שקשור בדת, ירושלים היא בעייה? הרי היא עיר הקודש, וזה לא מתאים לדמות שישראל הפוסט-ציונית אמורה ללבוש. הייתכן כי אידיאולוגית יהיה להם קל יותר אם בעיר ישלטו הפלסטינים שימחקו כל קשר יהודי לעיר? מה שבטוח, שאם בתקשורת היו אנשים בעלי אוריינטציה ציונית ויהודית עמוקה יותר, יום ירושלים היה נשמע ונראה אחרת לחלוטין.

* פורסם באנגלית בhttp://www.jpost.com/Opinion/Op-Ed-Contributors/MEDIA-COMMENT-The-media-and-Jerusalem-day-355354

^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s