על פרשת רגימת אבנים

בבלוג של דוד אסף שאני מכור לו, הוא עוסק בישוב הבית"רי בתל-צור שהוקם ב- 1939 ומאזכר בפסקה זו – "'ימי נערים עברים רוגמים באבנים את אחיהם המתפּקדים ברחובות תל-אביב'" כאילו לאירוע של אותו זמן אלא שהיא מתייחסת לפרשת "שביעי של פסח 1933", עת התנפלו אנשי ההסתדרות על בית"רים הצועדים ברח' אלנבי בתום כינוס תנועתי.

רוזה כהן (אמה של יצחק רבין) הנהיגה את ההתנפלות אשר מתוארת כאן בספרו של ח. בן-ירוחם, "ספר בית"ר : קורות ומקורות – כרך א : מן העם", מכון ז'בוטינסקי בישראל , תשכ"ט – 1969, עמוד: 480:

"תהלוכת בית"ר היתה מסודרת כראוי, ונתנהלה בכבוד ובהדר למן מיגרש ה'מכבי' ביפו ועד לרחוב העלייה בתל אביב ומעבר לו . היתה זו שורה ארוכה מאוד , שבה הלכו במישטר מלא ובתילבושת מליאה , אלף ויותר בית"רים ובי ת"ריות , ובהם אף צעירים וצעירות , ילדי 'בית"ר הצעירה'. לא היתה התהלוכה בגדר חובה על הבית"רים , ובכול זאת השתתפו בה מאות הרבה , שבאו אף מחוץ לעיר, משום שביקשו להשתתף בכינוס העיוני ולבלות בחיק התנועה ימי החג . בראש התהלוכה עמד משה רוזנברג , שהלך עם מישמר הדגל, ולאחר המישמר – קציני הנציבות פרויליך, פעמוני וילין, ולאחריהם פלוגות פלוגות — תחילה האורחים, ואחריהם — גדודי תל אביב. המישטרה, שהגיעו אליה ידיעות על הכנות מסויימות להפריע לתהלוכה, ביקשה להיכנס במשא ומתן על חלוקת הטור לקבוצות קבוצות, שילכו בריחוק של 200 מטר זו מזו, כדי להגן עליהן במקרה של התנפלות. בית"ר דחתה הצעה זו מטעמי יוקרה, ואף מטעם מעשי ברור, שדווקא פיזור כזה יניח אפשרויות הרבה להתקפות, ועלול להביא לא רק את פירוקה של התהלוכה, אלא אף את סיכונם של מעטים בידי רבים. עם זאת אנוסה היתה לקבל דין של רווחים של 50 מטר בין פלוגה לפלוגה. התהלוכה יצאה לדרכה מהמיגרש לאחר גמר המיסדר והתחרויות. משהגיעה התהלוכה הארוכה לרחוב אלנבי נתקלה בקריאות מעליבות מצד קבוצות מגובשות של צעירים, ובתוכן מפעילי ההסתדרות ומפא"י, ממפקדי ה'הגנה' ומחבריה, שעמדו לצדי הדרך. מהם פרצו אל תוך השורות, ובייחוד השורות האחרונות – שורות ה'נשרים' וה'נשרות' הרכים, ולא חששו מלהנחית עליהם נחת זרועם. מהם עמדו מאחורי גדרות הבתים ומשם זרקו לבנים שנצברו ממקומות של בנייה. ההפתעה היתה גדולה, וההתרגזות גדולה ממנה. בית"רים מבוגרים וצה"רים וסתם יהודים טובים לא היו מוכנים לשאת גסות זו, והגיבו באומץ ובתקיפות כנגד כל פורץ שניסה לפרוץ את התת לוכה. התהלוכה עצמה לא נפסקה . שעה קלה התנהלה ,כבידות , כשחלק ממנה עסוק בהגשת עזרה לנפגעים מתוכה, ילדים, נערות צעירות  ואף מבוגרים. עמידתה של המישטרה על ריווח בין פלוגה לפלוגה לא סייע לשמירה על הסדר הטוב, אלא היפוכו של דבר: היתה לרועץ והקלת על מזימתם של אלה שהכינו את ההתקפה מראש. ההולכים בשורה הגנו על עצמם בעזרת עוברי אורת הגנה תקיפה, אף על פי שלא ניתן אותה שעה להגיע ולפגוע בקבוצות המאורגנות שמאחורי גדרות הבתים. התהלוכה המשיכה בסדר ובשלימות אל המועדון. שם נערך מיפקד הנפגעים החסרים, ושם עשתה בית"ר לעצמת את חשבון הנפש שלה כלפי השמאל הציוני, שהית מוכן לגלות ידידות לשונאי ציון הסוציאליסטים באירופה ובמקומות נידחים, לחתור לברית אחווה עם הפועל הערבי בארץ ובאיזור כולו, וכנגד זה — מוכן לכול מעשי אלימות נגד האח הציוני, אם הלה אינו משתעבד להשקפות על הדגל האדום ול'הסתדרות' של הדגל האדום. בתנאים הנתונים בטלה – או בוטלה – התוכנית לכוון את התהלוכה לעבר בית הקברות הישן בתל אביב , כדי להניח שם במוצאי החג זר פרחים על קברו של נורדא."

וכאן:

"שנת 1933 היתה שנת מפנה בכל הנוגע למסרים העברו על גבי בדפי הפועל הצעיר. אמנם בתקופה שעד רצח ארלוזורוב אי אפשר למצוא מאמרים רבים העוסקים בסוגיה הרוויזיוניסטית, אך המעטים שבנמצא — חריפים כפי שלא היו קודמיהם, ולראשונה הושוותה התנועה הרוויזיוניסטית לפשיזם ולנאציזם. בעזרת השוואה זו נעשתה דה–לגיטימציה של התנועה הרוויזיוניסטית בעיני חברי מפא"י. האירוע שהצית את התבערה היה מצעד של בית"רים ברחובות תל אביב ביום השביעי של פסח.(78) בעוד מועד כונסו המוני אדם, חברי תנועת העבודה, לכאורה כדי להפגין את ה'בוז' שבלבם כנגד הבית"רים, אך עד מהרה התנפלו אלפים על הצועדים, ורבים, בעיקר הילדים הקטנים, נזקקו לטיפול רפואי. למחרת יצא העיתון דבר בכותרת 'יוסרו הבגדים הצואים — מדי היטלר — מתוכנו — תבעה אתמול תל–אביב!' מאירוע זה צברה ההשוואה של התנועה הרוויזיוניסטית לפשיזם ולנאציזם תאוצה."
(78) – אניטה שפירא, 'הוויכוח בתוך מפא"י על השימוש באלימות, 1935-1932', בתוך: הציונות, מאסף ה, עמ' 151.

בביוגרפיה שלה על ברל במיוחד מעמ' 400 היא מרחיבה בהרבה על עמדתו המתונה שלו מול טבנקין ויש אזכור כאן אם כי מי התחיל זו כבר שאלה אחרת:

​"​באפריל 1933, אחרי תקרית 'השביעי של פסח', בה פרצו תגרות בין חברי ההסתדרות ובין אנשי בית"ר, שלח ברל כצנלסון מכתב התפטרות למרכז המפלגה, כאות מחאה נגד השימוש באלימות על–ידי חברי ההסתדרות בסכסוך עם יהודים. בדיון נכחו שבעה חברי הקיבוץ–המאוחד (מתוך 39 משתתפים), אך דיברו רק טבנקין ובנקובר. שניהם הצדיקו את השימוש באלימות, כתגובה על אלימותם של הרביזיוניסטים​"​.

^

מודעות פרסומת

חידון: מי אמר ובאיזה הקשר?

בחידון הפעם נבקשכם לנחש מי כתב את הדברים המצוטטים בהמשך והאם הם נאמרו בקשר לתופעת הצעקות מפיהם של מוסלמים, גברים ונשים, המוריבאטון  והמוריבאטאת, כנגד יהודים המבקרים במתחם הבית?

הנה:

יש מקום לאפס סובלנות כלפי מתפרעים אלימים, מילולית או פיסית, יהיו אשר יהיו. אכן, תפקידה של המשטרה מורכב וקשה בעיר מורכבת וקשה כירושלים, הכוללת אלימות מכיוונים שונים שלא זה המקום לפרטם – אך במקרה הספציפי אין מחלוקת בין כל הצדדים לעתירה, כי אלימות מכל סוג יש למנוע, וגם לאכוף כנגדה אם אירעה.

התשובה כאן.

^

אזיקים וגרירה בהר-הבית

הנה מה שפירסם ארנון סגל במדורו הקבוע ב"מקור ראשון" על הר-הבית":

lipkin

והנה התמונה שלי בעיתון, נגרר ונסחב החוצה:

21-7-71 davar

אם זכרוני אינו מטעה אותי, כשהגענו לשער המוגרבים, השוטרים הרימו אותי ועשו "אחד, שניים ו…שלוש" וזרקו אותי החוצה, כמו במערבונים בקטע של בית המרזח.

אני עדיין זוכר כי נפלתי על המפתחות שלי שהיו בתוך כיס אחד ולא רק שכאב, אלא שהכיס נקרע ופני אשתי נפלו כשהגעתי הביתה (הבית אז היה במעון הסטודנטים של בית"ר ברח' פלוגת הכותל), מקום ששימש בסיס יציאה לעליות להר באותה שנה שניהלי אותו גם בגלל שלא היה מקום איפה להשאיר חפצים.
^

משפט נשפך

בפסק דינה מיום 4 במאי 2015 בעניינו של יהודה גליק אשר ביקש שבית המשפט יורה למשטרת ישראל להתיר לו לבר בהר הבית (מ"ת 14-10-2014 מדינת ישראל נ' גליק) ציינה כב' השופטת מרים קסלסי שעל גליק "נאסר…להחזיק טלפון חכם או מצלמה בית הביקור, על מנת שלא יכול להתגרות בציבור המוסלמי".

מכיון שכך מופיע בפסק הדין עלי להתייחס אליו בכל הכבוד הדרוש.

ולעשות כן, אבקש לשאול:

1. אם נשיאת מצלמה ושימוש בה נחשבים בעיני השוםטת כמעשה התגרות איך נגדיר את מעשיהן של המוסלמיות, חברות בארגון המורטבטאת, אשר אף הן נושאות מצלמות וטלפונים חכמים ומצלמות את היהודים יום-יום ושעה-שעה בהר?

2. יתר על כן, הבה נדמיין לעצמנו מציאות בה כמה יהודים מתאספים בכיכר ציון בעיר ירושלים וכל פעם שעוברים במקום ערבי און ערבייה, היהודים יפתחו ויפצחו בקריאות רמות של גינוי, השפלה וביזוי כלפי אותם ערבים.  האם ערבי שיוציא מצלמה מכיסו או ישלוף את הטלפון החכם שלו על מנת להנציח את המעשה, האם השופטת תגן על הצועקים וגם תאשים את הערבים?

האם בעולם הפוך חיים אנחנו?  עולם שאין בו הגיון?  עולם שיהודי הוא האשם?  עולם שחוק כגון חוק בשמירה על המומות הקדושים לא חל?

מצב זה לי נתפס כלא צודק, לא נכון ומסוכן ביותר כי בעצם החוק אינו חוק אינו חוק ומערכת המשפט איננה עורכת דין וסדר.

מי יצילנו?

^