סילופו של הר הבית בצורה אקדמית

סילוקו של האל מהר הבית הוא מאמר דעות של אבי שגיא אשר פורסם ב"הארץ" ביום 11.10 השנה. שגיא הוא פרופסור אשר מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן והוא גם עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן. לכאורה, אדם משכיל, מלומד ומבחין בין עובודת לדעות ובין אמת לשקר. אלא שכנראה, דעות אישיות שהן פוליטיות ואידיאולוגיות מקובלות אצלו על מנת לקדם שאיפות השקפתיות.

הבה נפרק כמה מהטיעונים שלו.

 "בשיח הפוליטי הישראלי רווחת באחרונה הדרישה להחלת הריבונות הישראלית על הר הבית. ".

,הריבונות קיימת אבל איננה מיושמת בצורה מלאה ללא פחד ומורא. הבעיה היא מימוש החוק.  חוק שמבטיח חופש גישה ואף פולחן. הנה:

המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות.

שמירת המקומות הקדושים
(א) המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת, דינו – מאסר שבע שנים.
(ב) העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו מאסר חמש שנים.

מה יש לשגיא נגד החוק?
אם הממשלה הייתה אוסרת על תפילה מוסלמית הוא היה יושב בשקט?

והוא כן מתייחס לנושא:

השלטת ריבונות על טריטוריה פירושה החלת מערכת חוק וכוח אנושיים חילוניים על מרחב גיאוגרפי מסוים.

אז מדוע נושא זה מוציא אותי מכליו?  המדינה החילונית, לכאורה, מבקשת לכבד עניינים דתיים, תרבותיים ותודעתיים.

האם הצהרה זו נכונה?

קדושתו של מקום זה אינה פגה לעולם, גם משחרב בית המקדש, ומכאן מערכת האיסורים שהמסורת ההלכתית החילה עליו.

הרי הראב"ד חולק (פרק ו', הלכה י"ד להלכות בית הבחירה) על קביעתו של הרמב"ם באופן עקרוני בנושא ("לא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת") ורבים אחרים מציינים שגם אם קדושתו עומדת, הרי אין להתבלבל בין הר הבית המקודש ת"ק על ת"ק בלבד (וגם בו יש חלוקה כפי ששגיא מציין) לבין 'מתחם הר הבית', חצר החראם הנוכחי.  ומה עוד, אלא אף הרמב"ם עצמו נכנס להר כמו רבים אחרים משך הדורות.

והוא ממשיך

אבל מרחב מקודש אינו יכול להיות כפוף לריבונות האדם. זה טיבו של מרחב מקודש — הוא נתון לשליטתו המוחלטת של האל.

אבל אותו הא-ל האציל את בני האדם מערכת כלים ומנהגים ומצוות שדרכם בני האדם יכולים להתחלק בריבונות ע"י שימוש נכון בו.  והם הופכים יל ידי כך לשותפים לו באדנות על המקום. והם יכולים, למשל, למנוע מרומאים מלהיכנס מעבר לתחום מסוים בהר.

שלט הסורג

הם, דהיינו, היהודים, הם שליחיו של הא-ל.  ויש להם סמכות ריבונית להעניש ולשמור. בעצם, שגיא מודה בכך:

 שליטת האל על המרחב המקודש עוצבה על ידי המסורת ההלכתית באמצעות מערכת מוצקה של נורמות, שעיקרן איסורים על האדם ברמה הולכת ומתעצמת

שגיא מונה את דרגות הקדושות של תחומי ההר וקובע

הכניסה מותרת אפוא רק לצורך הקרבת הקורבנות.

והוא ממשיך

. הר הבית הוא המרחב שבו האדם אינו יכול להחיל שום ממד של ריבונות אנושית.

ומדוע? וכאן בא הרעיון האנטינומי והלא-היסטורי של הפילוסוף הזה

בתודעה היהודית הקלאסית הר הבית אמור להיות שומם מאדם, או לפחות מיהודי, עד ביאת המשיח. היהודי אמור לזכור את הר הבית בחורבנו ואינו אמור לבצע פעולה כלשהי לשינוי המצב. מבחינה הלכתית הוא אינו יכול לעשות זאת, שכן מאז חורבן הבית אין דרך להיטהר במידה המאפשרת כניסה למרחב הר הבית. שיח הריבונות החדש דוחה ביד גסה תודעה זו.

בהר הבית ישבו שופטים בלשכת הגזית.  עדים באו לקדש את הנחודש החדש.  בהר הבית היו סוכות.  בהר הבית באו המוני עם לשמחת בית השואבה.  הר היה הומה בני אדם, לפי תחומיו.  הרי יש מצווה: " שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני יהוה אלהיך במקום אשר יבחר", לא (דברים טז טז). ולפי הכתוב בישיעהו: "והיה, מדי-חודש בחודשו, ומדי שבת, בשבתו; יבוא כל-בשר להשתחוות לפניי". לפי הרמב"ם, אגב, "ומותר להכניס המת עצמו להר הבית; ואין צריך לומר, טמא מת שהוא נכנס לשם." טכס הקהל נערך בהר הבית.

לאחר שהמקדש נחרב, בנו אותו בחדש בימי עזרא.  הוא חולל בימי החשמונאים וחיילי יהודה המכבי כבשו המקום, נכנסו בו וטיהרו אותו.  לאחר החורבן מרדו חיילי בר-כובבא ושאפו לחדש במקדש אתת עבודתו.  כעבור מאתיים שנה יהודי ירושלים בשמחה ניגשו לעבודה של בניית המקדש מחדש בימי יוליאנוס הכופר. ואחרי כיבוש העיר בידי עומר היהודים קבלו רשות להיכנס להר, לפחות פעם בשנה בט' באב.  והרשימה עוד ארוכה של כניסות ואפילו בית כנסת בתוך חומות מתחם החראם. ולא לשכוח על ההתעוררות הקדם-ציונות של קאלישר ואלקלעי שכל התעניינותם המרכזית הייתה הקרבת קרבנות.

פשוט, תסלף ההיסטוריה ותוכל לכתוב ולשכנע ככל העולה על דמיונך. הנה עוד טיעון לא מדויק:

מאז חורבן הבית אין דרך להיטהר במידה המאפשרת כניסה למרחב הר הבית.

לקראת סיום מאמרו, שגיא מחריב בעצמו בקובעו:

שיח הריבונות הישראלי עוקר את הזיכרון, התודעה והאמונה היהודית ובורא לעצמו זיכרון ותודעה חדשים ואף תורה חדשה. כך נעקר השיח ממורשת ישראל וכך נעקרת תורת ישראל ממקומה ונעשית לאסקופה הנרמסת בידי מי שמעמיד את האדם מעל האל וההלכה.

שגיא הוא זה שעוקר ההר, הר המוריה והר-הבית שעליו מתוך מורשת ותורת ישראל, התיאולוגי וההיסטורי.  במקום לעסוק ב"שיקום התודעה ההיסטורית ביחס להר-הבית", כדבריו, הוא מקדם אג'נדה לא-נורמטיבית יהודית.  הרי, לדוגמא, הוא שגיא באמת דבק בתורת ישראל, הוא היה יוזם, מקים ועומד בראשה של עמותה ששמה לה להכריח המדינה לאסור על כנסית "זרים" לתחומי ההר על פי הציווי התורתי.  אבל הפוליטיקה שלו, ולא האמונה שלו, היא אשר מדריכה את חשיבתו וכתיבתו.

אם יש דבר "חמור" כאן הוא סילוק תולדות הר-הבית, בחירה סלקטיבית מאוד של אירועים ואנשים ועמדות הלכתיות (איך ברח ממנו הרב חיים הירשנזון שהתעמת עם הרב ראי"ה קוק ביחס לכניסה להר בספרו "מלכי בקודש" א' עמ' 10, למשל?  והרב שלמה גורן.  והרב דוד הלוי.  ועוד.  פשוט, התעלמות.  אין זו גישה אקדמית.

שגיא מאשים את פעילי הר הבית והמקדש בסילוק הא-ל מן ההר והוא לא רק עוסק בסילוף אלא בסילוק תולדות העם ומעשיו ואמונתו ביחס להר-הבית.

^

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s