התקדים שמעניקה הרבנות הראשית

בידיעה זו טמון תקדים מועיל לפעילי הר-הבית:

 

הרבנות הראשית לממשלה: ההחלטה על הכותל לא חוקית; הקפיאו אותה
מועצת הרבנות הראשית הבהירה כי מאחר ולא התקיימה התייעצות עם הרבנים הראשיים לפני אישור מתווה הכותל השוויוני, ההחלטה איננה חוקית וחסרת תוקף: "המועצה דורשת ממשלת ישראל להקפיא את החלטתה", קבעו

 

ומדוע?

שימו לב ללשון חוק השמירה על המקומות הקדושיםת סעיף 4 שלו:-

לאחר התייעצות עם נציגים של בני הדתות הנוגעות בדבר או לפי הצעתם, ובהסכמת שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע
לביצועו.

 

אותן מלים שימשו כל מתנגדי התרת קיום תפילת יהודים בהר-הבית בכך שמכיוון שהרבנות מתנגדת, אין שום סיכוי להעביר דרכה החלטה מנהלית גרידא של שר או אפילו בית משפט שתקבע שבשעה זו וזו ביום זה וזה ובמקום זה וזה ובמספרים אלה ואלו כפי שמופיע בסעיף ראשון:

 

, המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול
לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם

לפי הבנתי, אם התקנת תקנות הכותל השוויוני  יכולות לזכות באישור ללא ההתייעצות עם הרבנות הראשית אזי אף תקנות המסדירות תפילת יהודים אינן זקוקות להתייעצות כזאת.

הדרך נפתחת למהלך חיובי בכיוון מימוש זכות החוקית לחופש הגישה, חופש הפולחן ואף הגשת כתבי אישום נגד מי ש

מחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת,…או העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות

 

^

 

אין עוד שריד?

מצאתי בסוף מכתבו של הרב אביגדור נבנצל בתמיכת רב הכותל את הפסקה הזאת:

 

הרב שמואל רבינוביץ' אשר אני מעיד עליו שבמשך שנים עושה עבודת קודש בחוכמה ובתבונה כנגד עוקרי הדת ומחלליה באחריות עצומה ובהתייעצות עם גודלי ישראל…אני סומך עליו בכל לבי בעבודתו לשמור על שריד בית מקדשנו

 

למרות מטבע הלשון, קיים עוד שריד בית מקדשנו, עוד שרידים שהם לפחות באותה דרגת חשיבות וקדושה של חלק הכותל המערבי הגלוי ויש את ההר עצמו.  ואני לא נכנס לסוגיה של האם מדובר ב"כותל" שתחם את ההר או הכותל של העזרה.

הגיע הזמן שרבנים, גדולים ופחות גדולים, ואישי צבור וחכמים, לפחות יתייחסו להר שדבר נוכח וקיים ולא משהו ערטילאי שכאילוו שם-ולא-שם.

^

 

 

ידיד של אנרכיסטים

בגליון 19.02.2016 של מוצ"ש, עמ' 70, פורסם ראיון עם פרופ' ידידיה שטרן.

אחת השאלות הייתה איזה סרט מכונן הוא ראה והתשובה הייתה "סאקו וואנצטי". כתוצאה מהצפייה בו, לחייו הוצפו בדמעות.

לא רק זה אלא הוא נשבע לעצמו "להיות בצד שמגן על האדם האחר, באשר הוא".

הבעייה שאני מוצא בכך היא שראשית, המחקר ההיסטורי קובע שלפחות אחד משני המהגרים האיטלקים, היה אשם ברצח בו הואשמו גם אם ניהול המשפט לקה במידת-מה.  יתר על כן, שניהם בוודאי עסקו בפשעים קודמים כחברי אחת הכנופיות האנרכיסטיות הטרוריסטיות הגדולות בארה"ב באותה תקופה, זו של לואג'י גליאני.

חבל שהפרופסור למשפט מקבע את השקפתו די בפשטנות של מסגרת ה"אחר".  לפעמים, ה"אחר" הוא כך כי גישתו המוסרית באמת אחרת מכל מידה אנושית.

^

העברית של ארץ העברית

דברים שנשאה צרויה שלו שהתפרסמו ב"אקדם מס 55 ובהם התייחסות לאיבה, מורה שלי, מרדכי/מוטה שלו:

שפת האם שלי הושפעה מן העברית של אנשי העלייה השנייה, שהאמינו בעבודה עברית ובשפה העברית, שהפנו עורף לשפות האם שלהם: רוסית, פולנית, יידיש. אימא שלי, בת לחלוצים ממייסדי קבוצת כינרת, גידלה אותי על ברכי העברית הרגישה והצלולה של שירי רחל, ואילו אבא שלי התחיל בבראשית – מדי ערב לפני השינה היה קורא באוזנינו את סיפורי ספר בראשית, ומשם נדדנו לשמות ולשופטים, לנביאים ולמלכים. הזיקה העזה שנוצרה בינינו לבין אברהם ויצחק, שרה, הגר ורבקה, גדעון, דבורה, שאול ודוד, הייתה קשורה כמובן בשפה. שפת התנ"ך וביטוייו היו בביתנו שפה מדוברת. כשבאו אורחים בזה אחר זה היה אבינו מצטט מספר איוב "עוד זה מדבר וזה בא", וכשנתקפתי דאגה מוגזמת היה אומר לי "את צל ההרים את רואה כאנשים". והמצחיק ביותר היה כשאחי ענר ניסה לקלל ילד שהציק לו וצעק לעברו "בן נעוות המרדות!" והילד כמובן לא הבין במה מדובר…

אבל אבינו לא הסתפק בעברית התנ"כית ובהיותנו בני שלוש או ארבע החל לקרוא באוזנינו את "הכנסת כלה" של עגנון. כך נחשפנו לעושר הנדיר של העברית העגנונית רבת הרבדים הניזונה מלשון מקרא ולשון חכמים, לשון חסידים ומקובלים ועוד כהנה וכהנה. לא תמיד הבנו את כל המילים, אבל זה לא פגע בהנאתנו. היינו קופצים על המיטות וצועקים "עג-נון! עג-נון!" כדי לעודד אותו להמשיך ולקרוא. העברית הייתה ערבה לאוזן ואפילו לחך, בעיקר בסיפורים שבהם תוארו מאכלים, כמו "אצל חמדת" (מספר אחר כמובן), שנהגנו לקרוא ביום הכיפורים.

ביום הכיפורים תשע"ה, יום לפני מותו, ישבתי ליד מיטתו של אבי וקראתי לו את "אצל חמדת", כפי שנהג הוא לקרוא לנו; ואף שהיה כבר בדמדומי הכרה ובקושי דיבר, הוא תיקן לי במאמץ עליון ובקול חמור את טעויות ההגייה כמו מדובר בחילול הקודש ממש.

 

^

 

^

השמעתם אודות "דגל ציון"?

בעוברי על עיתונות עברית נפלתי על ידיעה זו מ-22 במאי 1939:

דגל ציון 22-5-39

ותהיתי: מה היה הארגון הזה, "דגל ציון"?

מצאתי סרטון של כינוס הארגון בחיפה כאן.

https://searchworks.stanford.edu/view/10609706

.ולפי מקור זה, הארגון היה "הסתדרות היהודים הספרדים". והייתה לה פלוגה ימית ספורטיבית

אריה תורג'מן עמד בראש הארגון.

וב- 1939 קיימה המועצה העליונה את ישיבתה השניה.

נמשיך לחפש חומר.

^

כשטיפסתי על ג'בל טרוג'ה

קראתי את זה לאחרונה:

מסלול 4: אל ג'בל טרוג'ה, תצפיות, מעיינות נסתרים- הזדמנות ייחודית להכיר אזור עלום וייחודי, יום שישי, ג' אדר א'  12/2 – בהדרכת ברוך אודסר
waze נקודת מפגש: בחניון ליד הש"ג המזרחי של אריאל (סמוך לאוניברסיטה) בשעה 7:15 סעו עם –
נקפיץ רכבים לכניסה לישוב שילה.
שעת יציאה: 8:00.
נצא מהשער האחורי של אריאל ונרד לוואדי השעורים (ואדי א-שער), נרכב מערבה לאורכו עד שנגיע למעיין נסתר, עין א-שער.
נטפס לג'בל טרוג'ה גובה 850 מ' (!) ונעשה תצפית של 360 מעלות למרחבי השומרון והשפלה, משם נרד בדבל מדהים עד לצומת לבונה, נרחץ בעין עוז ונעלה בסינגל נחל שילה עד לצומת שילה.
סיום בכניסה לישוב שילה: בשעה 12:30.

אז יש לי סיפור על הגבעה הזאת.

jebel

זה היה בקיץ 1984, דומני.  אני ורחמים מנצור יצאו לבד משילה ביום ששי אחד וטיילנו צפונה עד צומת לובן א-שרקיה ונכנסנו לכפר והתחלנו לטפס בו כשכוונתנו הייתה להגיע לראש אותה גבעה, טרוג'ה.

כפי שמעידים:

מהפסגה המדהימה הזו נשקף נוף מרהיב ביותר של מרחבי מרכז ודרום השומרון – מבית אל ובית מאיר (!) בדרום ועד חומש והר בזק בצפון. בראות הבינונית (פלוס) הצלחנו להבחין בעשרות רבות של יישובים ישראלים עתיקים וחדשים כאחד: מעלה לבונה, לבונה (לובאן), שילה וגבעותיה, עלי ושכונותיה, קריות (קריות), גלודא (ג'לוד), גרש (ג'וריש), ארומה (עורמה), יתמא (יתמא), איתמר וגבעותיה, אלון מורה, שכם, חורון (חווארה), ברכה, יצהר, תול (א-תל), חומש, קדומים, כור (כור), סלעית, קרני שומרון ושכונותיה, מעלה שומרון, נתניה, אלפי מנשה, אריאל, תמנת חרס (כפר חרס), יקיר, נופים, ברקן, כפר סבא, תל אביב, פרעתון (פרחה), פדואל, בית אריה, בית רימא (בית רימא), נווה צוף, צוף (אם צפא), בית מאיר, עטרת, חרשה, עטרות (אל עטרה), בית אל, בעל חצור ועוד ועוד.

תמונות של דביר רביב:

jt1

 

בכפר עצמו גילינו שרוב התושבים ישבו בסוכת ניחומים.  רחמים ששולט בערבית שאל לעניין והתברר לנו שתושב הכפר נסע לאמריקה והגיע עד שיקגו ושם פתח עסק של מכולת.  אלא שיום אחד נכנסו כמה שחורים שביקשו לממן לעצמם את צריכת הסמים ובסוף, ירו בו למוות.  גופתו הוחזרה לכפרו בשומרון וכאן הסתיים הסיפור.

אנחנו המשכנו והגענו לראש הגבעה.  ובאמת, המראה היא מדהימה.  ראש הגבעה שטוחה ברובה

jt2

ויש גם קבר שייח' ולידו עץ מקושט בצעיפים, כנהוג.  נשארנו שם כשעה וירדנו בחזרה וזכינו שכמה ילדים ידגימו לנו כושרם המרשים ברוגטקות ולמזלנו לא נגדנו אלא כצייד חיות-שדה.

עשינו את כל הדרך בחזרה לשילה על הדרך החדשה שהתחילו לסלול על גב קו המים החדש שיהפוך לימים לכביש 60.

^