נפגעתי משידור ומנציב תלונות הצבור

לאחר ציפייה בשידור בערוץ 10 הגשתי תלונה זו:

"במוצ"ש, 9.8, בשעה 20:38, בסיום כתבה על חזרתם של תושבי קיבוצי עוטף עזה לבתיהם, או שלא, אמר דב גילהר מנחה השידור באולפן אודות ההוראה מהמועצה שלא לחזור: "אפשר להבין אותם".

גם אם נראה הדבר כאך טבעי, כהבעת מידה של חמלה או התחשבות במצבם, ראוי שעובדי חברת החדשות של הרשות השנייה האחראית עליה יימנעו מהבעת דעה אישית בנושאי הכתבות. למשל, מנחה שהיה אומר על מפגיני שמאל נגד המלחמה או מתנגדיהם מימין שקוראים לעומתם קריאות-גנאי ש"אפשר להבין אותם" ובאמת, "אפשר להבין אותם" אלא שהבעת דעה אישית כזאת אין מקומה בתוכנית חדשות. ועל זאת תלונתי."

והנה התשובה:

ט"ו באב התשע"ד
0214 באוגוסט 11
סימוכין 1021
לכבוד
ישראל מידד
שלום רב,
קיבלתי את פנייתך מיום 2902200214 שעניינה הבעת דעה אישית של המגיש דב גילהר במהדורת
החדשות בערוץ 12. לטענתך, אין לכך מקום.

ככלל, אין נציבות פניות הציבור וכמוה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מתערבות בשיקול דעתם
המקצועי של עורכי וכתבי המהדורות הפועלים במסגרת חופש הביטוי והיצירה המוקנה להם בחוק,
וזאת למעט מקרים של ביזוי והשפלה של הצופים. במקרים אלה אנו מתערבים על פי הצורך. כל
תלונה על הבעת דעה של עיתונאי, מגיש או כתב הנאמרת באחד מערוצי השידור המפוקחים על ידי
הרשות השנייה, ואשר מגיעה לנציבות פניות הציבור ברשות, נבחנת לגופה. במקרים בהם היא נמצאת
פוגענית, היא נבדקת ומטופלת בכלים העומדים לרשות הנציבות. במידה ותיתקל בעתיד באמירות או
בהתנהלות שאינה במקומה באפשרותך לפנות אלינו בשנית תוך ציון הפרטים הרלוונטיים למקרה
ותלונתך תטופל בהתאם.

אני מודה לך על פנייתך ומצר אם נפגעת מהדברים.

בברכה,
דוד רגב
נציב תלונות הצבור
העתקים: יהודית לויט, מ"מ סמנכ"ל טלוויזיה, הרשות השנייה.
ניר נוימן, חדשות 12.

וכתבתי תגובה:

לדוד רגב,
נציב תלונות הצבור
הרשות השניה

שלום רב,

תודה על התייחסותך לתלונתי.

אבקש להעיר אודות משפט הסיום שלך:

אני מודה לך על פנייתך ומצר אם נפגעת מהדברים

אינני יורד לסוף דעתך בניסוח זה.

האם "הדברים" שפוגעים בי הם התוכן המקורי בתלונתי או האם "הדברים" הם תוכן תשובתך לתלונתי ואת הצורה אני מפרש את עקרונות האתיקה העיתונאית המקצועית ואת החוקים החלים עלל עובדי הרשות השניה ובמיוחד, בחברת החדשות שלה?

הרי סעיף 5 לכללי האתיקה של הרשות השנייה, למשל, קובע "5. אובייקטיביות בשידור
בעל זיכיון יבחין בשידוריו הבחנה ברורה בין דיווח עובדתי לבין הבעת דעה, פרשנות או ניתוח של מידע'." גם אם אתה טוען שיש לקריין חדשות (לא פרשן, לא מומחה אורח, לא איש בידור אלא anchor כפיי שמכונה בלע"ז) איזושהי "מסגרת [של] חופש הביטוי והיצירה המוקנה להם בחוק", בוודאי כשהנושא גולש לתחום הציבורי-פוליטי-השקפתי יש להקפיד הקפדה יתרה במקום להצדיק אפילו חשד להפרה שמטבע הדברים עשוי להגדיל את תחום אותו "חופש" עד כדי יצירת פירצה גדולה בכללים.

בנוסף, בהתחשב בכללים האחרים, וביניהם: "4. אי משוא פנים א. לא יעשה בעל זיכיון שימוש לרעה במעמדו, בתפקידו או בכוחו לשדר או להימנע מלשדר; ב. מבלי לגרוע מהאמור בסעיף קטן (א), בעל זיכיון יקפיד שלא יהיה בשידוריו כדי לקדם, במישרין או בעקיפין, את עניינם האישי" וגם 6. איזון בשידור "בנושא בעל משמעות ציבורית, ייתן בעל זיכיון בשידוריו ביטוי נאות ומאוזן לדעות השונות הרווחות בציבור ולא יעדיף דעה מסוימת על פני דעה אחרת." ואף 9. הגינות בעל הזיכיון חייב בהגינות גם כלפי ציבור הצופים או המאזינים…", כל המכלול הזה אינו ניתן לפירוק כפי שאתה עשית בתשובתך.

אבקשך, אם כן, לשוב ולשקול את עמדתך בתקווה שתראה שנכון יותר יהיה שלא לאפשר את מה שאיפשרת.

בברכה,

ישראל מידד

^

מודעות פרסומת

פני (יום) ירושלים כפני התקשורת

פני (יום) ירושלים כפני התקשורת

ישראל מידד ואלי פולק

במרוצת השנים הציבה ירושלים בפני אמצעי התקשורת בעייה מיוחדת. מצפייה, קריאה והאזנה לתקשורת, עולה שמבחינתם, המוטיב העיקרי של יום ירושלים הוא שהעיר מחולקת וכי עלינו לוותר על ריבונותנו בשכונותיה המזרחיות לטובת הרשות הפלסטינית, שתקבע בהם את בירתה.

מוטיב נוסף הוא התלונות על "מצבה הנורא של בירתנו"; חילונים וצעירים עוזבים את העיר, והנותרים בה הם רק ערבים וחרדים. מוטיב שלישי הוא שיום ירושלים הוא בעיקר חגו של המחנה הדתי-לאומי ושל תומכיו הנוצריים.

ההטייה ניכרה היטב בדיווח התקשורתי על ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בהר הבית ב-26 במאי. בין משרד החוץ ובין הווקף הושג הסכם שרכב שידור של רשות השידור ימוקם במקום כדי לכסות תקשורתית את האירוע, אך ההסכם הופר. משרד החוץ נכנע ללחץ, והפשרה הייתה שהרכב יוכל אומנם להיכנס להר, אבל ללא הלוגו של רשות השידור. העניין צויין על ידי כמה כלי תקשורת.

אבל רק בלוגרים מעטים קלטו שאת האפיפיור ליוו לא רק שייח' עבדול עזים סלהאב נשיא מועצת הווקף בירושלים, והמופתי מוחמד חוסיין הנושא דרשות במסגד אלאקצא. נכח שם גם הנסיך גאזי הירדני כנציג מדינתו כשומרת "המקומות הקדושים בירושלים למוסלמים ולנוצרים". הכללתו של נציג מדינה זר בביקור הממלכתי הרשמי לא נדונה. איש לא ראה לנכון לשאול את שר החוץ או את משרד ראש הממשלה על הפרת הריבונות הישראלית על הר הבית.

לא פחות מרשימה היא העובדה שלא היה כיסוי תקשורתי רחב למה שהשייח' והמופתי אמרו לאפיפיור. המופתי אמר כי השלום הוסר מן העיר וכי "מטרתנו היא להילחם בכיבוש המדכא הישראלי…השואף למחוק את נוכחותנו – הן המוסלמית והן הנוצרית – …להשתלט על המקומות הקדושים…יש התקפות פראיות על המקומות הקדושים…נסיונות לשנות את הסטטוס-קוו…אנו מאיצים בך למנוע נזק למקומות הקדושים ולגדוע את ההתקפות על מסגד אלאקצא".

חוסיין הוסיף כי המסגד "נתון לתוקפנות ולפלישות של מתנחלים קיצוניים", וכי ישראל שואפת "לייהד את המסגד ולחלק אותו – הן בהיבט של זמן והן בהיבט של מקום". האפיפיור שמע כי ליהודים אין זכויות בירושלים – לא בעבר ההיסטורי ולא בעתיד. הדיווח התקשורתי הישראלי על אירוע זה, כמו למשל ב-Ynet, היה חיוור ביותר. איש לא התלונן על שתיקת האפיפיור. אילו נמסר מידע זה במלואו למאזינים, הקוראים והצופים של כלי התקשורת, הייתה פחות תמיהה על דבריו של ראש הממשלה בגבעת התחמושת ביום ירושלים בעניין הכחשת הקשר שלנו להר הבית.

בתשובתו לשני המכובדים המוסלמיים, אמר פרנציסקוס "מי ייתן שנעבוד יחד למען צדק ושלום", והוסיף כי "ממקום קדוש זה אני מביע תחינה מעומק הלב:..שנכבד ונאהב זה את זה כאחים ואחיות!…שאיש לא יחלל את שם אלהים על ידי אלימות!". האם בכך לחץ האפיפיור על הווקף להפחית מיחסו האלים והמתגרה כלפי יהודים ונוצרים המבקרים בהר הבית אך אינם רשאים לגלות אליו כבוד דתי או להתפלל בו? זה יכול היה להיות סיפור עיתונאי גדול מאוד. אבל התקשורת שלנו שפשוט אינה מכויילת לצד הזה של הסיפור – החמיצה את ההזדמנות.

פוליטיקאים רבים שלנו נשבעים, כל פעם שנקרית להם הזדמנות לכך, שירושלים תישאר מאוחדת "לנצח". התקשורת שלנו לא חושבת כך. יש פער עצום בין הכיסוי התקשורתי של ימים לאומיים כמו יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ואפילו תשעה באב, ובין יחסה של התקשורת ליום ירושלים. תחנת הרדיו "גלי ישראל" המשדרת בעיקר ביהודה ושומרון, הקדישה את כל תוכניותיה ביום ירושלים – לעיר. אייטם מיוחד היה ראיון עומק עם לָלי, בתה של נעמי שמר. היא סיפרה על ההשפעה שהייתה לה, כמו גם לרבקה מיכאלי, על הגרסה של "ירושלים של זהב". לדבריה, היא זו שהסבה את תשומת לבה של אמה לזמרת שולי נתן שבסופו של דבר הושמעה, וגם סיפרה שמיכאלי הופתעה מכך שנעמי שמר לא כללה בשיר את העיר העתיקה. בעקבות ההערה, הוסיפה נעמי שמר את הבית: "איכה יבשו בורות המים/כיכר השוק ריקה/ואין פוקד את הר הבית/בעיר העתיקה".

השוו זאת לשידורי רשת ב'. כך למשל את תוכנית הרדיו ביום ירושלים בין 6 ל-7 בערב הגישה איריס לביא. היה לה אייטם ארוך על פסטיבל שבועות, אבל האזכור היחיד ליום ירושלים היה דיווחי התנועה וסגירת כבישים בשל אירועי היום. האם זה מקרה? נראה שלא. לביא היא גם העורכת של תוכניתו השבועית של משה נגבי שרוח השמאל שולטת בה, ולביא לעתים קרובות מבטאת את הזדהותה עם האג'נדה הפוסט-ציונית של נגבי. בראיון עם פרופ' רחל אליאור על שבועות, ראתה לביא לנכון לציין כי היא תושבת תל-אביב.

תוכניתה של לביא לא הייתה יוצאת מן הכלל. רשת ב' הקדישה שתי תוכניות ליום ירושלים, כולל שעה שבמהלכה שודר טקס יום ירושלים שהתקיים במגרש הרוסים. לגלי צה"ל היו שלוש תוכניות. לערוץ 1 של הטלוויזיה היו 6 תוכניות ליום ירושלים, ואילו לערוץ 2 ולערוץ 10 – אף לא אחת.

חוסר העניין של התקשורת אינו מוגבל ליום ירושלים. כמה יודעים, למשל, כי אחד ה"פירות" של הסכמי אוסלו הוא שפקידי האיחוד האירופי אינם מורשים לבקר בשכונותיה המזרחיות של ירושלים, אלא אם כן הם אורחים של נציגי הרש"פ?

מדוע התקשורת שלנו כה מסוייגת כשזה מגיע לירושלים? אולי משום שלאלה החשים סלידה מכל מה שקשור בדת, ירושלים היא בעייה? הרי היא עיר הקודש, וזה לא מתאים לדמות שישראל הפוסט-ציונית אמורה ללבוש. הייתכן כי אידיאולוגית יהיה להם קל יותר אם בעיר ישלטו הפלסטינים שימחקו כל קשר יהודי לעיר? מה שבטוח, שאם בתקשורת היו אנשים בעלי אוריינטציה ציונית ויהודית עמוקה יותר, יום ירושלים היה נשמע ונראה אחרת לחלוטין.

* פורסם באנגלית בhttp://www.jpost.com/Opinion/Op-Ed-Contributors/MEDIA-COMMENT-The-media-and-Jerusalem-day-355354

^

טור תקשורתי: בא חושך לגרש

בא חושך לגרש
ישראל מידד ואלי פולק
פסק הדין שהרשיע ראש ממשלה לשעבר באשמת לקיחת שוחד, מלמד כי ישראל היא דמוקרטיה, אבל לא מלאה. ההליך השיפוטי, שבמסגרתו הובאו בשנים האחרונות לדין נשיא לשעבר, ראש ממשלה לשעבר ושר אוצר לשעבר, מעיד על שחיתות מוסרית של אנשים רבים מדי הנמצאים בעמדות מפתח. אין זה מקור גאווה. במדינה שבה חופש הדיבור והמחשבה יותר חשובים מפוליטיקה קטנה, ייתכן כי התנהלות כזו לא הייתה מתרחשת. שכן תקשורת פתוחה באמת – מעמודי התווך של דמוקרטיה מלאה – המונחית על ידי רצון לגלות את האמת, הייתה מונעת זאת.

במקרה של אהוד אולמרט, עיתונאי אמיץ אחד, יואב יצחק, הזהיר במשך שנים מפני מעלליו והעלה אותם על הכתב. היה זה ב-10 במאי 2006, חודשיים אחרי הבחירות לכנסת, כשבמסיבת עיתונאים תקף יצחק את אולמרט, שהיה אז שר, על העיסקאות הפיננסיות שהיו מאחורי רכישת הבית המפואר ברח' כרמיה שבירושלים. אולמרט היה אז בעמדה פוליטית איתנה מאוד, אך את יואב יצחק זה לא הרתיע.

באשר לפרשת הולילנד, מעורבותו של יצחק בה החלה ב-1996. הוא חשף את העובדה שהלל צ'רני (שהורשע בשוחד), הבעלים של 120 דונם במתחם הולילנד, קיבל הערכה פיקטיבית של שווי המקרקעים שבבעלותו. צ'רני ביקש להעביר בעלות מ"חברת הולילנד" – חברה זרה שהייתה בשליטתו – לחברה ישראלית שגם היא בשליטתו. כזו הייתה כרוכה בתשלום מיסים – מס רכוש ומס רווחי הון – גבוהים, והערכה נמוכה של הנכס הייתה מפחיתה את נטל המס. שני שמאים העריכו את שווי הנכס בסביבות 10 מיליון דולר, בעוד שהשווי הריאלי היה גבוה בהרבה. מלון הולילנד הישן עדיין עמד אז על תילו.

נדרשו שש שנים נוספות עד שוועדת האתיקה של איגוד השמאים קבעה את אשמתם של שני השמאים בגין הערכותיהם הפיקטיביות.

ב-28 ביולי 2008 חשף יצחק לראשונה כי אולמרט, ראש הממשלה דאז, קיבל שוחד בקשר למיזם הולילנד. נדרשה שנה שלמה לפני שהמשטרה, שקיבלה מיואב יצחק מידע נוסף שתמך בעדותו של עד המדינה שמואל דכנר, החליטה לפתוח בחקירה. והשאר – ידוע.

האם יצחק היה לבד? לא. ב-2002 מתח המקומון הירושלמי "קול העיר" ביקורת חריפה על אולמרט, במיוחד על נסיעותיו התכופות לחו"ל. אך ביקורת זו לא אפיינה את התקשורת. אין זה סוד כי במשך שנים היה "ידיעות אחרונות" תומך נלהב של אולמרט. אין זה מפתיע, אפוא, אם כי עצוב, שמרדכי גילת, התחקירן הראשי של העיתון, לא דיווח דבר על מעלליו של אולמרט, למרות שאחר כך טען כי ידע עליהם כבר ב-2007. היה זה רק אחרי שגילת עבר לעבוד ב"ישראל היום" שהוא החל לתקוף את אולמרט. במאי 2008 הוא התייחס להאשמות שונות נגד אולמרט, אך לא הזכיר את פרוייקט הולילנד.

עיתונאי נוסף שנקט עמדה נגד אולמרט הוא דן מרגלית. כשאולמרט זוכה על חלקו בפרשות של ראשונטורס וטלנסקי, קרא מרגלית (11.7.12) ליועץ המשפטי לממשלה להגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון בציינו: "מי מאמין כי אהוד אולמרט לא ידע אלו מניפולציות עושות פקידותיו בכרטיסי הטיסה של ראשונטורס?".

אחרי הרשעתו של אולמרט, העמיד אותו מרגלית במקומו במאמר שכותרתו: "ראש חבורת פשע" ("ישראל היום" 1.4.14). אלא שחלקו של מרגלית בכל הפרשה כעיתונאי היה שולי ביותר, אם בכלל. מרגלית היה חבר קרוב מאוד של אולמרט במשך 35 שנה, אך בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שבה היה אולמרט ראש ממשלה, החליט מרגלית לנתק את יחסיו עמו. בראיון שערכה עמו דורית קרן-צבי ("הארץ" 16.2.07), הסביר מרגלית: "אז הבנתי שהמלחמה מתנהלת בצורה שגויה. ועוד לפני שכתבתי על זה בעיתון, האנשים שנמצאים בסביבתו הקרובה ביותר שמעו ממני שלהערכתי הוא צריך ללכת. זה לא התפקיד בשבילו. לא כל אחד יכול להיות ראש ממשלה. ואני חושב, לא בשנאה אלא להפך, עם הרבה אהבה, שאהוד אולמרט נכשל במלחמת לבנון השנייה".

 

"ידיעות אחרונות" עשה כל שביכולתו להגן על אולמרט

מרגלית לא היפנה עורף לאולמרט בשל דרכיו המושחתות. למעשה, באותו ראיון אמר מרגלית "אני כל כך מתגעגע אליו. אין מה לעשות. אני פשוט אוהב אותו. אין יום שאני לא מגיע הביתה, ולפני שאני מכניס את המפתח בדלת, אני חושב על השיחה שאני עומד לעשות עם אהוד. ואז אני נזכר. פתאום אני אומר לעצמי אה, אי אפשר. לזה אני הכי מתגעגע".

העיתוני מתי גולן טען ("גלובס" 12.3.13) כי מרגלית עזב את אולמרט היות שלא קיבל את משרת ראש הלשכה שבה מאוד רצה. איננו יודעים את האמת, אם כי דבר אחד ברור: מרגלית נכשל כעיתונאי חוקר. היה עליו לדעת, בהתחשב בעברו העשיר של אולמרט, שאולמרט קרוב לוודאי היה נוכל, והיה על מרגלית לנסות לחשוף זאת.

היום, מרגלית מדבר בגלוי על פשעיו של אולמרט ב"ישראל היום", העיתון שמגן בהתמדה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, יריבו המושבע של אולמרט. יש לשבח אותו על כך שהגיע להבנה, אומנם באיחור, מי האיש שהיה חברו הטוב. יואב יצחק כותב כי "דן מרגלית הוא אחד העיתונים הטובים בישראל. הוא מקצועי. הוא סקרן. הוא אמיץ. הוא מבין עניין. הוא יודע היטב מה תפקידו של עיתונאי ושל איש ציבור בחברה דמוקרטית". אנו לעומת זאת סבורים, כי עמדתו הנוכחית ביחס לאולמרט הייתה מתקבלת כהרבה יותר אותנטית, לוּ היה מביע אותה במהלך שנות עבודתו הארוכות ב"מעריב".

גילת ומרגלית הם קצה הקרחון של כשלונות הבכירים בתקשורת הישראלית בפרשת אולמרט. זה שנים ש"ידיעות אחרונות" עשה כל שביכולתו להגן על אולמרט. אך מאמציו הבלתי נלאים של יואב יצחק נשאו פרי, ולאחר שנים רבות, יתנו הפושעים את הדין על מעשיהם.

בסיפור זה היו שחקנים חשובים רבים אחרים, כמו פרקליט המדינה משה לדור, הפרקליטים שהכינו את התיק וחוקרי המשטרה. אך אם התקשורת הייתה עושה את מלאכתה מן ההתחלה, ייתכן כי אולמרט וחבר מרעיו היו מבינים כי הפשע אינו משתלם. וציבור מיודע היה יכול לפעול או להצביע אחרת.

ישראל אינה גאה בכך שמי שהיה ראש ממשלתה יישלח קרוב לוודאי לכלא. אך היא כן אמורה להתגאות באידיאליסטים כמו יואב יצחק. בנימוקי הפרס לביקורת התקשורת שהעניקה לו ב-10.10.2002 "האגודה לזכות הציבור לדעת" נכתב: "הפרס ניתן על היותו של יואב יצחק מוסד ייחודי בתקשורת, על עמידתו האיתנה מול ענקי התקשורת ועל תרומתו לדיון הציבורי בתחומי העיתונות והתקשורת". יהיה מתאים אפוא ביותר שיצחק יזכה בפרס ישראל לעיתונות.

*התפרסם באנגלית ב"ג'רוזלם פוסט".

 

^

דיוקן של אומץ

 

דיוקן של אומץ

ישראל מידד ואלי פולק
בספרו "דיוקנאות של אומץ" (1957) מונה הנשיא האמריקני ג'ון פ. קנדי שלושה מכבשי לחץ ש"מונעים מעשים של אומץ פוליטי" וש"דוחפים (פוליטיקאי) לנטוש או לכבוש את מצפונו". הראשון הוא העדר עקרונות. השני נובע מן השאיפה להיבחר מחדש "המשמשת מעצור חזק מפני גילוי אומץ עצמאי", והשלישי הוא "הלחץ של בוחריו, קבוצות אינטרסנטיות, מארגני עצומות, גושים כלכליים ואפילו הבוחר הממוצע". בספרו דן קנדי בשמונה מדינאים שחשו שמה שהם עושים הוא נכון, ושילמו מחיר פוליטי גבוה על מעשיהם.

יש מומחים בתקשורת בישראל שלמדו את ספרו של קנדי וקוראים לראש הממשלה בנימין נתניהו להיות "אמיץ". הם מבקשים ממנו להתרחק משורשיו האידיאולוגיים, מהבטחותיו לבוחריו, ולעשות את "הדבר הנכון" – לקבל את תכתיבי הממשלה האמריקנית. "אומץ" זה פירושו לחלק את ירושלים ולעקור אלפי אזרחים מבתיהם. פסגת האומץ היא נטילת סיכון למען "השלום".

אך יש פירושים אחרים למילה אומץ שמשום מה נעדרים מן השיח התקשורתי, כמו למשל העדר פחד. לדוגמה, העדר פחד מאיומי החרם של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ושל מדינות אירופיות. אומץ יכול להיות לא לפחד מלחץ בינלאומי שמטרתו למנוע את החלתו של החוק הישראלי על האזורים שבמחלוקת. אומץ יכול להיות הנכונות להתמודד עם האתגר של מיעוט ערבי גדול בתוך מדינת ישראל.

התקשורת שלנו נקטה עמדה לא רק במה שנוגע למשא ומתן בין ישראל לארה"ב. חוסר הבנתה את המושג אומץ ניתן לאמוד על פי גישתה לאנשים חסרי מורא, המוכנים לשאת בתוצאות של דבקותם באמונותיהם, גם נוכח לחץ תקשורתי.

להם "אומץ" היא מילה זרה

דוגמה הולמת ל"דיוקן של אומץ" היא ספיר סבח בת ה-17, תלמידת בית הספר אורט בקרית טבעון. סבח התלוננה במכתב לשר החינוך הרב שי פירון על המורה שלה אדם ורטה. לדבריה: "במהלך רוב השיעורים בשנה אני נתקלת בהמון קשיים. אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מידי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים ושאנו (היהודים) לא צריכים להיות כאן. בהמשך לדבריו הוא מדגיש שצה"ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה בשונה מיתר הצבאות. הוא מסביר שצה"ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו". בהמשך התלוננה סבח כי הוא לועג לה לעיני הכיתה.

סבח היא לוחמת ואמיצה. היא התלוננה בפני הנהלת בית הספר, אך זה לא עזר. שימו לב עם איזה לחצים עליה להתמודד. בחינות הבגרות לפניה, היא נתונה לחסדי מוריה ובכל זאת מעזה להשמיע את דעתה ולמתוח בגלוי ביקורת.

למרות זאת, התקשורת התייחסה אליה בנבזות. בן כספית וחגי גולן "ראיינו" אותה ברדיו 103FM. לא, זה לא היה ראיון, אלא שיעור הדומה לאלה שסבח נאלצת לשמוע מורטה. כספית לא נתן לה לבטא את דעותיה, אלא ניסה להחדיר אצלה את ערכיו המעווותים. לדבריו, "הוא (ורטה) זה שנמצא במצוקה, את אלימה!". זה היה כל כך גרוע, שסבח עשתה את הבלתי ייתכן בעיניו של כספית והפסיקה את הראיון.

כספית לא היה היחיד. ב-20.1.12014 ראיין אותה עודד בן עמי בתוכניתו בערוץ 2 בשעה שש בערב, לצד חברו של ורטה – רם כהן, מנהל ביה"ס התיכון "אלתרמן" בתל-אביב. בעת הראיון, עדיין נראה שורטה יפוטר, ולכן שאל בן עמי את סבח: "את לא חוזרת בך מזה שבעקבות המכתב שלך הוא פוטר מתפקידו?". בסיימו את הראיון עם סבח, וכפתיח לראיון הלבבי שערך עם כהן, הוא ציטט ממכתבם של חברים לכיתה של סבח שכתבו כי האווירה בשיעוריו של ורטה הייתה נעימה, ובכך מיד נתן את הרושם שסבח בודדה במערכה. הוא אפילו לא מצא לנכון לתת לה להגיב על ההאשמה, אף על פי שהיא עדיין הייתה בשידור. בדיון הידידותי שערך עם כהן, הבהיר בן עמי שה"קלות" שבה יפוטר ורטה פשוט אינה צודקת. בסוף הוא שוב פנה לסבח ושאל: "אחרי ששמעת את הדברים הללו של רם כהן, את לא חושבת שהלכת שניים-שלושה צעדים יותר מדי?" בקור רוח השיבה סבח בשלילה, וגם הסבירה שרבים עודדו אותה על מעשיה. נכון לעכשיו, נראה כי סבח אינה מקבלת את החלטתה של רשת אורט לאפשר לורטה להמשיך ללמד מתבגרים איך לשנוא את צה"ל, והיא ערערה עליה.

זה לא מוכרח להיות כך. ואכן, ראיון מסוג שונה נערך בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10. המנחים – אורלי וילנאי וגיא מרוז – השתדלו לגרום לסבח להרגיש בנוח, שאלו אותה שאלות ונתנו לה לענות עליהן. אורחם האחר היה פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם ב"סמינר הקיבוצים" שאינו מסתיר את דעותיו השמאליות. הדיון שנערך היה תרבותי כפי שהודגם בשאלה הראשונה שהופנתה אליו: "אם היינו רואים מכתב כזה בו היה כתוב שמורה אמר שצריך לכבוש מחר מחדש את כל שטח A ולכבוש את עזה, היינו שלושתנו מזדעקים – 'איך יכול להיות שמורה מדבר ככה'". בן עמי יכול ללמוד דבר או שניים מאורלי וגיא ומאחרים שעשו עבודה ראויה בראיונותיהם עם סבח.

שיא האבסורד בתגובתה של התקשורת לאתגר שהציבה סבח בא דווקא מתחנת הרדיו הצבאית. ב-30.1.2014 ביומן החדשות של השעה חמש בערב ראיין ירון וילנסקי את עורך דינו של ורטה מיכאל ספרד ואחר כך את ספיר סבח. ספרד הוא עו"ד מנוסה, וניתן היה לצפות שיוצגו לו שאלות קשות. הראיון עמו ארך ארבע דקות, שבמהלכן הוא נשאל ארבע שאלות סתמיות.

בניגוד לכך, את סבח בת ה-17 צלבו. ה"ראיון" עמה נערך שלוש דקות ורבע, שבמהלכן היא נשאלה שמונה שאלות, חלקן ארוכות. וילנסקי לא היה מעוניין במיוחד בתשובותיה. נראה שמטרתו הייתה להביך אותה – נערה שבעוד שנה תתגייס לצה"ל. האם הצבא מעודד, באמצעות גלי צה"ל, אנשים כמו ורטה?

נמשיך להציג "דיוקנאות של אומץ" – אנשים רבים אחרים שגילו התנהגות אמיצה, ונאלצו להתמודד עם תקשורת בלתי הוגנת ואפילו מרושעת, המגוייסת להבטיח כי דעות שהן בעיניה בלתי תקינות פוליטית – ידוכאו. להם "אומץ" היא מילה זרה.

* המאמר באנגלית מתפרסם ב"ג'רוזלם פוסט".

^

דרך תקשורת בהעלמה

דרך תקשורת בהעלמה

ישראל מידד ואלי פולק


התקשורת בישראל העדיפה שלא להתעמת עם אשטון על יחסה המפלה כלפי ישראל, שרבים רואים אותו כיחס אנטישמי. אחרי ככלות הכל, האיחוד האירופי תומך ב"התנחלויות בלתי חוקיות" בקפריסין ובמרוקו

גב' קתרין אשטון אינה מאוד אהודה בישראל. לפני שנתיים, אחרי הטבח בטולוז, אמרה אשטון: "כשאנו חושבים על מה שקרה היום בטולוז, כשאנו זוכרים מה קרה בנורווגיה לפני שנה, כשאנו יודעים מה קורה בסוריה, כשאנו רואים מה קורה בעזה ובשדרות ובמקומות שונים בעולם – אנו זוכרים צעירים המאבדים את חייהם". בזמנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמו רבים בתקשורת הישראלית, הוקיע אותה נמרצות על השוואתה בין הזוועה בטולוז לאירועים בעזה.

אך אשטון היא הנציגה העליונה לענייני חוץ ומדיניות ביטחון של האיחוד האירופי, או בקיצור: שרת החוץ של האיחוד האירופי. היא נושאת בהתלהבות יתירה את לפיד זכויות-הפלסטינים בעולם. בלחץ שהיא מפעילה להחרמת מוצרים ישראליים המיוצרים ביהודה, שומרון ורמת הגולן, היא מרטיטה לבבות של כתבים ישראליים רבים. הצלחתה האחרונה – להחרים את אוניברסיטת אריאל מן התוכנית המדעית "אופק 2020" – התקבלה בחלקים מן התקשורת הישראלית כשלב מבורך בבידוד ההולך וגובר שחווה ישראל בגלל ה"התנחלויות" שהתקשורת מתעבת.

לפני כשבועיים, בעקבות הסערה שהתחוללה סביב הכרזתה של ישראל כי תתיר את בנייתם של 1,400 יחידות דיור מזרחה ל"קו הירוק", הביעה שוב אשטון את דעתה, כי "ההתנחלויות הן בלתי חוקיות על פי המשפט הבינלאומי, הן מהוות מכשול לשלום ומאיימות להפוך את 'פתרון שתי המדינות' לבלתי אפשרי".

התקשורת בישראל העדיפה שלא להתעמת עם אשטון על יחסה המפלה כלפי ישראל, שרבים רואים אותו כיחס אנטישמי. אחרי ככלות הכל, האיחוד האירופי תומך ב"התנחלויות בלתי חוקיות" בקפריסין ובמרוקו. במקום זאת, מעדיפה התקשורת, במקרה הטוב, להתעלם מיחס האיפה ואיפה של אשטון, ובמקרה הגרוע, כמו עיתון "הארץ" – לשבח אותה על ראיית הנולד שלה. רק לפני ימים אחדים הפגינה אשטון שוב את הטייתה.

ביום השואה הבינלאומי, בהודעתה לתקשורת אמרה אשטון בין השאר כי "היום הקהילה הבינלאומית זוכרת את קורבנות השואה. אנו מכבדים כל אחד מאלה שנרצחו בעת החשוכה ביותר בהיסטוריה של אירופה". בהודעה היא לא מצאה לנכון לציין את המילה המפורשת "יהודים". כפי שדיווח אולריך סאם – כתב גרמני המגן נמרצות על ישראל, למגינת ליבה של התקשורת המרכזית בארצו – שינתה אשטון את הודעתה והוסיפה את המילים "ששה מליון", אך לא הצליחה להביא את עצמה לבטא את המילה "יהודים". גם נוסיף כי אם מדובר בסך הכולל של קורבנות המלחמה, הרי שמספרם היה גבוה בהרבה משישה מיליון. האומנם אשטון מצדדת במכחישי השואה?

על הצהרותיה של אשטון דיווחו ב"ישראל היום", באתר "ערוץ 7" ובאתר "הארץ". זהו. לעומת זאת היה די זמן לראיין בגלי צה"ל (29.1.14) את כספר וולקאמפ, שגריר הולנד בישראל. השגריר ניצל את ההזדמנות לנסות שוב לשכנע את הישראלים כי עליהם להחליט החלטות קשות על מנת להגיע למה שהוא כינה הסכם שלום עם הפלסטינים. כתב גל"צ עדו בנבג'י לא ניסה כלל לקבל מנציג האיחוד האירופי בישראל תגובה על דבריה של אשטון, והוא גם לא שאל את השגריר שום שאלות בדבר הגל הגואה של האנטישמיות בארצו.

לא "קונים" את הנרטיב הפלסטיני

בינואר השנה אירחה ישראל אורח חשוב – את ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר. גישתה ה"מאופקת" של התקשורת בישראל הייתה מאוד שקופה. כפי שדווח ב"ג'רוזלם פוסט", כשנשאל על ההתנחלויות הישראליות, לא יכול היה הרפר להשיב באופן ברור יותר: "כשאני בישראל, מבקשים ממני להפלות את ישראל; כשאני ברשות הפלסטינית, מבקשים ממני להפלות את ישראל, ובמחצית המקומות ברחבי העולם מבקשים ממני להפלות את ישראל". "איש אינו מבקש ממני שם (ברמאללה) להפלות את הרש"פ בביקורת על נושאים של ממשל, זכויות אדם או כל עניין אחר".

ברק רביד מ"הארץ" (20114) זעם על הרפר על עמדתו הנאורה. במקום להדגיש כי מנהיג חשוב במערב מגן על ישראל, הכותרת לדיווחיו הייתה: "סטיבן הרפר בשירות ההדחקה הישראלית". רביד התלונן על כי נאומו של הרפר "היה חף מכל ביקורת על מדיניות ממשלת נתניהו" וכן כי "הרושם שהשאיר אתמול הרפר היה שהוא חבר של בנימין נתניהו יותר משהוא ידיד אמת של ישראל". השוו גישה טיפוסית זו עם התלהבותה המשתפכת של התקשורת בישראל מכל שיהוק הנפלט מפיו של הכתב החביב עליה תומס פרידמן מה"ניו-יורק טיימס". ארגון "בצלם", עם דיווחיו השערורייתיים בהטעייתם, זוכה ליותר תשומת לב של התקשורת הישראלית מזו שקיבל הרפר.

והרפר אינו לבד. שרת החוץ של אוסטרליה ג'ולי בישופ הגיעה לישראל ללווייתו של אריאל שרון. בראיון שנתנה לרפאל אהרן מ"טיימס אוף ישראל" (15.1.2014), נשאלה בישופ אם היא מסכימה עם הדעה הכמעט אוניברסלית, שעל פי החוק הבינלאומי, ההתנחלויות הישראליות מעבר לקו הירוק הן בלתי חוקיות. "אני רוצה לראות איזה חוק בינלאומי הכריז עליהן כבלתי חוקיות", השיבה והוסיפה: "נושא ההתנחלויות הוא עקרוני ושייך באופן מוחלט ומובהק למשא ומתן המתנהל, ואני סבורה שמן הראוי לתת למו"מ זה את מרב הסיכויים להצליח". עמדתה החיובית כלפי ישראל ושלילתה המוחלטת את החרמות והצעדים האנטישמיים האחרים נגד ישראל זוהרים באור יקרות לעומת גישתה של אשטון.

אלא שהציבור בישראל נותר באפילה. שרת החוץ האוסטרלית לא רואיינה לא על ידי בנבג'י מגל"צ, או על ידי אריה גולן מקול ישראל או על ידי יתר ערוצי הטלוויזיה המרכזיים. נראה כי יש עורכי חדשות הסוברים כי אין זה בריא לציבור הישראלי לדעת כי יש מדינות שאינן "קונות" את הנרטיב הפלסטיני.

מסתירים מה שלא נוח

סיפור נוסף נוגע ל"תג מחיר". על פי דיווח של חדשות "ערוץ 7" (24.1.14), צולמו ערבים "על חם" על ידי סוכנות הידיעות "תצפית", כשהם משמידים עצי זית ומותירים בשטח "ראיות" מפוברקות הקושרות כביכול את מעשיהם ל"תג מחיר". מעשים דומים אירעו גם באוקטובר. אך כלי התקשורת המרכזיים בארץ שמרו על שתיקה בעניין. במקום להבין כי את הפעילות של "תג מחיר" יכולים לנצל לרעה לא רק ישראלים אלא גם אויביה של ישראל, מגנה התקשורת בישראל בחריפות פעולות של "תג מחיר" שמבצעים יהודים, אך מסרבת לנקוט יחס דומה כלפי אלה מן הצד השני המנסים ללבות את העוינות בין יהודים וערבים.

ההעלמה מזיקה כשזו נעשית מכל צד שהוא. מחנה הימין בישראל גם הוא אינו נקי ממנה. רק לאחרונה סירב השבועון "בשבע" לפרסם מאמר ביקורת של העיתונאי ידידיה מאיר על זאב חבר, הידוע בכינויו זמביש, על דברים שאמר בלווייתו של שרון. זמביש לא מתח במפורש ביקורת על שרון בעניין גירוש יהודים מבתיהם, וכך התקבל הרושם אצל חלק משומעיו כי מעשיו של שרון הם נסלחים בעיניו.

הסתרה יכולה להיות הנורמה בערוצי חדשות רבים שאינם כותבים על מפרסם "כבד". הם נוטים לא לפרסם מאמרי דעה שאינם עולים בקנה אחד עם עמדת המערכת. אך בישראל החדשנית, ההשתקה קיבלה ממדים משל עצמה. במיוחד מעלימים חדשות טובות ומחמיאות, בעוד שביקורת בלתי מוצדקת על ישראל, ולפעמים אפילו אנטישמית – זוכה להבלטה.

^

על כנס תקשורת לא כל-כך אתי

קשרי התקשורת
ישראל מידד ואלי פולק

הגנה עצמית והישרדות הם אינסטינקטים טבעיים. נוכח סכנה, הפנדה האדומה בדרך כלל בורחת, והקרנף – מתקיף. ביורוקרטים מטשטשים. מדריך סבוטז' של המשרד לשירותים אסטרטגיים של ארצות-הברית מ-1944 מציע את העצות הבאות כיצד להפריע לפעילות של ארגון: לעולם לא להרשות קיצורי דרך, להפנות את כל העניינים לוועדות ולהעלות לדיון נושאים בלתי רלוונטיים. כל הדרכים הללו ועוד הם לחם חוקה של התקשורת.

אחת האסטרטגיות הבולטות שנוקטים אמצעי התקשורת להדיפת ביקורת המופנית כלפיהם מצד ארגונים לא ממשלתיים כמו "האגודה לזכות הציבור לדעת" המנטרת אותם יומיום, מקליטה את שידוריהם ומפרסמת עליהם דו"חות, היא לטעון כי פעילות זו נעשית על ידי "אנשים מן החוץ". טענה זו מאפשרת להם להציג ארגונים כאלה כחסרי ידע, או אפילו כיריבים שכל מטרתם היא להתנגד לדמוקרטיה ולהפחית מערך התפקיד הדמוקרטי שממלאת התקשורת בחברה שלנו. התקשורת דורשת אי-התערבות בעבודתה המקצועית. היא הרשות הרביעית – נפרדת ונמצאת מעבר לוויכוח הפוליטי, ולאיש אין זכות לבדוק את פעילותה ואת בלמיה ואיזוניה.

תיוג מתנגדים היא אחת הדרכים הפחות מזיקות שנוקטת התקשורת, שמשתמשת בהליך הדמוקרטי לקידום מטרותיה. התקשורת דורשת הגנה מפני הפוליטיקאים בדמות חוקים המגינים על עיתונאים מגילוי מקורות-המידע שלהם. אך בו-בזמן היא מבקשת לבלום את אלה שיש בכוחם לגרום לה נזק.

אחד התכסיסים הידועים היטב שלה היא מניעה של "זמן אוויר/שידור". פוליטיקאי או איש ציבור ייווכח לדעת מוקדם מאוד בקריירה שלו, כי הפעלת לחץ על התקשורת תוביל לייבוש הקשר שלו עם בוחריו. התקשורת משתמשת בכוחה לעוות ואפילו להשתיק את האג'נדה הציבורית של אותו אדם. הציבור לא יורשה להכיר את עמדותיו ואת עשייתו. אם זה אינו פועל, הצעד הבא הוא להפוך אותו למושא לעג. התקשורת תציג את עצמה כגיבורה וכמתקנת עולם, ואילו את מבקריה – כנבלים.

הפרת הדרישות מקצועיות הבסיסיות של איזון ופלורליזם

ד"ר ג'סינטה מאוו (Jacinta Maweu) מאוניברסיטת ניירובי שבקניה הוא מרצה לתקשורת. במאמרו מאוגוסט 2013 הוא דן בהשפעה של המסחור הגובר על מה שהוא מגדיר כאבני יסוד של התקשורת: מקצועיות, אמת, דיוק, אחריות, אובייקטיביות, כבוד לאדם, וקידום אינטרס- הציבור. הוא מציין כי "הצלחתה של כל דמוקרטיה תלוייה במאמץ המשולב של עיתונאים מקצועיים, אזרחים פעילים ומוסדות תקשורת אחראיים המסוגלים לאזן בין הציבור לבין האינטרס המסחרי. ללא איזון כזה, אזרחים רק מרמים את עצמם בחושבם שהם מיודעים ונשלטים על ידי עצמם.

למרבה הצער, לעיתים קרובות מדי, במקום שהאקדמיה בישראל תוביל ותצביע על כך שהמלך הוא עירום, היא עושה בדיוק ההפך. לעתים קרובות מדי, אקדמאים ישראליים מעדיפים להישאר בעצמם ערומים, ומתיידדים יותר מדי עם אנשי תקשורת.

השבוע, החוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה, יחד עם "אלסונארה" ו"המוסד האקדמי נצרת", מקיים כנס תחת הכותרת "דת ושלום בתקשורת". אלסונארה הוא אתר חדשות ערבי. בדיקה שלנו העלתה כי הוא משדר את "עמק הזאבים" – הפקה טלוויזיונית טורקית אנטי-ישראלית, או ליתר דיוק – אנטישמית. אולי הצורך במימון הביא את מארגני אוניברסיטת-חיפה להתעלם מפרט לא נוח זה.

תוכנית הכנס מספקת דוגמאות לתובנות באשר לאופן שבו מפירה התקשורת את הדרישות המקצועיות הבסיסיות של איזון ופלורליזם בעצם שיתוף הפעולה שלה עם כנס כה מוטה.

ביום השני של הכנס (8.11.13) ד"ר חנה קהת היא הדוברת היחידה של המושב הראשון, המוקדש לנושא: "התקשורת והמדיה – שדה הכוח החדש במאבק הפמיניסטי הדתי". אנו יודעים על התפתחויות מרתקות בתחום הפמיניזם במחנה הלאומי דתי החורגות מן התפיסות הרדיקליות של קהת. מדוע אפוא אין הן חלק מן הכנס? האם המארגנים מבקשים לדחוק לשוליים גורמים בחברה הישראלית שאינם מתיישרים לפי הקו של התקשורת הליברלית?

במושב הבא של הכנס שנושאו "שלום בתקשורת", משתתפי הדיון הם פרופ' עקיבא כהן, אילאיל שחר מגלי צה"ל, חוסין סוויטי שהוא עיתונאי אלסונארה, יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" וד"ר ג'ואל אבו ריא דובר סכנין ומנהל שלוחת גבעת חביבה (מרכז של תנועת הקיבוץ הארצי) בסחנין.

כהן הוא ללא ספק הכוח העומד מאחורי השינויים האתיים שהוכנסו לאחרונה ברשות השידור, המאפשרים לעיתונאים לגנוב תדרים ציבוריים לקידום האג'נדות שלהם. את שחר חשפה אגודת "לדעת" כמי שקיבלה הזמנה חינם מקבוצת "יוזמת ז'נבה" לטוס לאירופה לכסות תקשורתית את פעילותה. חוסר האיזון בבחירת משתתפי המושב מדבר בעד עצמו.

המושבים האחרים אינם יותר טובים. במושב המרכזי ביום הראשון של הכנס השתתפו ד"ר מישל רוזנטל מאוניברסיטת חיפה, יאיר שלג שהוא עיתונאי ב"מקור ראשון" ו"מעריב" ועמית מחקר ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", הארכיבישוף אליאס שקור, ראש העדה היוונית קתולית, הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, הקאדי איאד זחאלקה, נשיא בית הדין השרעי בירושלים והשייח' נימר נימר.

שקור הוא מלכיתי מבירעם, ועוסק ב"עבודת פיוס". בספרו "אנחנו שייכים לאדמה", הוא כותב: "אנו כפלסטינים איננו אחראים לסבלם של היהודים באירופה, אך למרות זאת היינו אלה שגורשנו מאדמתנו ואולצנו לסבול כדי שהעולם יוכל להרגיע את מצפונו ולהעמיד פנים שהוא מתקן את הרשע שנעשה ליהודים".

שלג החובש כיפה נמצא אידיאולוגית שמאלה מן המרכז, והשקפתו הפוליטית-דתית קרובה לזו של קהת. קריב מגדיר את עצמו פרוגרסיבי. האם עורך "בשבע", עמנואל שילה, שגם הוא יהודי חובש כיפה התבקש להשתתף? התשובה לכך שלילית. שאלנו אותו. יש כמה עיתונים, תחנות רדיו ואתרי חדשות חרדיים. האם להם אין מה לתרום לנושא? יש רבנים לאומיים דתיים המופיעים תדיר בתוכניות ראיונות בתקשורת המרכזית. האם לא היה אפשר לשכנע איש מהם להשתתף? האם הזמינו את ד"ר יואל כהן מאוניברסיטת אריאל, שהוא מומחה ומחבר של ספרים ומאמרים בנושא? בתשובה לשאלתנו, הוא אישר כי לא הוזמן.

כנס "אקדמי" זה הוא דוגמה קלאסית לחברים של התקשורת המגבילים את "המרחב הציבורי" של מבקרים אפשריים, בעוד שהם מעניקים לאלה שכן משתתפים בו הכרה ואולי אף כיסוי תקשורתי. כנס זה מבליט את הצלחתה של התקשורת להגן על עצמה מפני ביקורת ומפני דעות הנוגדות את שלה. הוא גם חושף את הפעולות הבלתי אתיות שגורמים מסויימים בחברה מוכנים לעשות כדי לבצר את הטייתם הפוליטית והתרבותית.

אחת השנינויות של הסאטיריקן היהודי-אוסטרי קארל קראוס היא "אדם הנעדר רעיונות ויכולת לבטא אותם – זהו העיתונאי". שלא תהיה אי-הבנה: תקשורת חופשית היא תנאי שבלעדיו אין דמוקרטיה חופשית וחברה דמוקרטית מודעת. אבל אם התקשורת ותומכיה באקדמיה מתעקשים לנהל את החדשות, להרחיק את מי שאינם אנשי שלומם ולקרב את בעלי בריתם, הם רק מעודדים חוסר אמון גובר והולך שהציבור רוחש להם.

יש סיבות רבות לכך שיש לנטר את התקשורת ולחקור אותה. הסבר טוב אחד הוא משפט מסיפורו של פרנץ קפקא "בלילה": "מדוע אתה שומר? מישהו מוכרח לשמור, אומרים, מישהו מוכרח להיות שם".

————–

* המאמר באנגלית התפרסם ב"ג'רוזלם פוסט".

^

דודו ויצטום "מחנך" אותנו

הגשתי תלונה:

הערב, יום שלישי, 27 באוגוסט, בפתיח של "המוסף", דוד ויצטום התייחס ב"טור דעה אישי" לפיגוע "תג מחיר" נוסף והאשים את "החינוך" שהנערים הללו מקבלים. אך ההאשמה שלו, מכיוון שהוא לא נקט ב"אשם" נקודמי-פרטני, הייתה בלתי-ממוקדת, ללא תימוכין, כוללנית וגורפת. אני מניח שלא היה לו כל ראיה להאשים רב מסוים, מחנך מסוים, מורה מסוים, מוסד חינוכי מסויםך אבל מה שיצא לו הייתה הבעת דעה אישית, דעה פוליטית ללא ביסוס.

עובד רשות השידור מנוע מלעשות זאת. פשוט, חד וחלק.

אודה לך באם תברר תלונתי זו ותודיעני דבר.

^