איך כותבים "sensitize" בעברית?

שאלתי את האקדמיה לגבי תרגום לעברית של המילה sensitization.

האם יהיה מקבול לשמש במונח חישון, מלשון חיישן, למשמעות בנאגלית של to sensitive someone to a situation?
יש ביטוי "החיישנים שלו נדרכו".

הנה התשובה:

במונחי האקדמיה נקבע תמורת sensitization המונח רגשוש.
תמורת הפועל to sensitize נקבע לרגשש.

חשבתי שהדבר לא נשמע נכון אז השבתי:

תודה.
אבל, במחילה, ​להשתמש במונח "רגש" וה​צורה​ "לרגשש" אינם מתאמים לתרגום ​מאנגלית ​​ולכוונה כלל.
To sensitize הינו לגרום לכך שאדם יהיה במצב של הבנה מול אדם אשר סובל ממצב רוח, ממצב כלכלי או פסיכולוגי.
להשתמש בפועל "רגש" מפספס כאן.
יש סדנאות עבור שופטים כדי לגרום להם להיות sensitive לנשים שנאנסו, למשל. להשתמש ב"לסדנאת רגשוש" בכלל מעוות.
חבל.

הדו-שיח המשיך:

אני חושבת שעניין הרגשוש הוא עניין של טעם. כשלעצמי אינני מתלהבת מן רגשש, אבל אני סבורה שהשורש רג"ש הוא השורש המתאים ולא השורש חו"ש. בלשון הרגילה מדובר על רגישות לזולת ולא על חישת הזולת. אומרים על אדם שהוא דיבר ברגישות, שהוא רגיש לזולתו וכדומה. החישה והתחושה מתקשרים יותר להיבטים פיזיים ואובייקטיביים יותר.

כתבתי בחזרה:

מודה לך על ההבהרה.
אך אני בשלי.
המושג של "חוש" יותר מתאים לכוונה של השימוש במונח sensitize.
תחשבי על "מה אתה חש כלפי ______?"
היית משתמשת ב"מה את מתרגששת כלפי _____?" כמקביל?

ואח"כ הוספתי:

שוב, דוגמא: הנה קטע שהןפיע בניו יורק פוסט אממול בנושא שאני דן עימך
I should add that many of those who have confided in me have made it plain: sensitivity training will not suffice. Their feeling is you can’t change these tigers’ stripes.”
הכוונה לאווירה של רדיפה, השפלה וביזוי במקום עבודה והצורך בתוכנית שתלמד הבוסים להתנהג כמו בן אדם.
רגשוש או חישון?
מה את אומרת כעת? מה יותר מתאים לכוונה של המונח?

ושוב קבלתי תשובה:

הייתי משתמשת ב"מה אתה מרגיש כלפי…".

יש לי הרגשה שהמשיבה לי אינני מבינה במה מדובר.

^

מודעות פרסומת

שומסקי סילף דברי ז'בוטינסקי

בעבר העליתי בלוג בנוגע לדמיטרי שומסקי וז'בוטינסקי.

ועכשיו שוב אני מתייחס לרשימה שלו.

לדימטרי שומסקי נדמה שקיים תסביך רדיפה בכל הנוגע לזאב ז'בוטינסקי. או ששומסקי רודף אותו על ידי מאמץ שיטתי לעוות את משמעות דבריו, רעיונותיו ומעשיו או ששומסקי מרגיש נרדף על ידו כי הוא מנסה למצוא אצלו הצדקה לתפיסה של המדינה הדו-לאומיות במקום שז'בוטינסקי שולל אותה השקפה.  ז'בוטינסקי האמין במדינה יהודית ריבונית, בשטח המקורי של המנדט בטרם מגזר שטחי עבר הירדן מזרחה, תוך הענקת זכויות וחירויות לקבוצות מסוימוצת אתניות ודתיות. לא יותר.

שומסקי, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר את תולדות הציונות.  אלא הוא איננו מסתפק בקתדרה במגדל השן. מעבר להוצאה לאור של הדוקטורט שלו על ההשקפה הציונית הדוגלת בדו-לאומיות, "ציונות פראג" לשיטתו, הוא ניהל בעבר את מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. לדידו, "כמעט כל ההוגים והמנהיגים הציוניים בעשורים הראשונים לקיומה של התנועה קראו להקמתה של ישות פוליטית בעלת מאפיינים דו–לאומיים".

ובשיחה זו עם אופיר אילני הוא ממשיך: " הרעיונות והתפישה של רב–לאומיות היו מהותיות לתפישה של הציונות עצמה, בלי קשר לעמדה של הערבים…וזה דווקא משום שלא היו להם שום אשליות שהערבים יסכימו להסדר. לז'בוטינסקי לא היו שום אשליות. העניין של לא לשלוט בעם אחר הוא לא עניין טקטי אלא מהותי."

ולשאלה " איך כלל האוכלוסייה היהודית…יכולה להזדהות עם רעיונות של ברית שלום או של כמה יהודים מפראג?" משיב שומסקי ש"זה לא רק חוג פראג. כמו שאמרתי – זה כולם. זה גם ז'בוטינסקי, הזרם הקיצוני ביותר".

כמובן, שלל ז'בוטינסקי את רעיון המדינה הדו-לאומית אשר קודם בידי ציונים במרכז אירופה, גרמניה וצ'קוסלובקיה, כדוגמא במאמר "על ארץ-ישראל ה'דו-לאומית'" מ- 3.1.1926 ובמאמר "שוב על ארץ-ישראל ה'דו-לטומית'" מ- 16.10.1927 שניהם פורסמו בכתב-העת הרוסי "ראסווייט"

rassviet (2)

ומופיעים בכרך "הרבוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו" בהוצאת מכון ז'בוטינסקי ובערכיתו של פרופ' יוסף נדבה.

שומסקי פעיל ללא-לאות בשטח הציבורי. הוא הופיע בכנס אקדמאי שנערך באוניברסיטת תל-אביב ב- 21.6.2012 והירצה על "מאימפריית לאומים לא-יהודית למדינת לאומים יהודית: שורשי הציונות הרב-לאומית של ז'בוטינסקי" (מתחיל בדקה ה-26 בערך), פירסם מכתב במוסף "הארץ" ב- 23.7.2010 תחת הכותרת "ז'בוטינסקי אמר", ועוד מאמרים בעיתון כגון "בחזרה לציונות כתנועת שחרור" ב- 29.9.2010, ב- 21 ביוני 2013 פירסם את המאמר תורת ז'בוטינסקי מחייבת את חלוקת הארץ בכתב-העת (שהתחדש) "מולד", וושוב, שורה ארוכה של מאמרי-דעות בעיתון "הארץ" (שז'בוטינסקי היה בין מייסדיו) כגון "ז'בוטינסקי ומדינת כל אזרחיה" (21.1.2011), "מה שז'בוטינסקי הבין" ב-1.11.2012, "ביבי, גם ז'בוטינסקי תמך בשתי מדינות" (31.7.2013), "חילול זכרו של ז'בוטינסקי" (30.7.2014), "ריבלין, ז'בוטינסקי וחלוקת הארץ", ב-18.8.2015, "האם ז'בוטינסקי אהב את אודסה יותר מארץ-ישראל?", (8.10.2015), "ז'בוטינסקי בעידן של פוסט־אמת" (26.07.2017), ועוד. על גבול האובססיה.

ז'בוטינסקי עבורו הוא מטרה לתקוף, להציג את דעותיו ועמדותיו בעיוות מסוים ואף לשמש קרדום לחפור בו כנגד אלה שכאילו צריכים להיות באי-כוח האידיאולוגיים והמדיניים הנאמנים שלו. המנהיג הרביזיוניסטי משמש כמין דיבוק ופעם אחר פעם, שומסקי חייב לזעוק "צא, צא".

ב"הארץ" ביום 11.12.2017, המאמר "ציונות בלי ירושלים" הופיע. בחלק המתייחס לז'בוטינסקי, שומסקי הוכיח לא לא רק יכולתו לרדוף את ז'בוטינסקי אלא גם לסלף אותו. האמנם?

כדי להצדיק מסירת ירושלים לידי ידיים זרות בהסכם-שלום עתידי עם הערבים (ונתעלם מכך שבחזונו של ראש בית"ר השטח של המדינה היהודית משתרעת על שתי גדות הירדן, דהיינו אין הממלכה ההאשמית קיימת והערבים הם אזרחים ברצון החיים מתוך הסכמה בשקט ובשלווה במדינה היהודית), בחר שומסקי קטע מתוך ספרו האחרון שז'בוטינסקי הכין לדפוס בחייו, "חזית־המלחמה של עם ישראל", ופורסם באנגליה בחודש יולי 1940, שבועות ספורים לפני פטירתו.  והנה הקטע בתרגומו העברי של י.ה. ייבין משנת 1941 המובא ע"י שומסקי:

"האזורים החשובים בתוך העיר העתיקה בירושלים, שתחומיה ייקבעו לפי ראות עיניו של חבר הלאומים, ייהנו מאותה מידה של אקסטרה־טריטוריאליות, המקובלת בכל העולם לגבי צירויות של מדינות". מוסיף שומסקי: "כך קבע זאב ז'בוטינסקי בדבר מעמדה הפוליטי העתידי של ירושלים העתיקה. עוד נקבע, כי 'כל אחד מן האזורים האלה ייחשב לשטח־עירייה מיוחד ויתנהל על ידי מועצה, שתתמנה על פי הסכם בין השלטונות הדתיים הנוגעים בדבר'".

הבעיה מתחילה בכך, כפי ששומסקי עצמו מציין, שדברים אלו הופיעו לראשומה במסגרת הצעת טיוטה של החוקה למדינה היהודית בשתי גדות הירדן, אשר אושרה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בשנת 1934.  הבעיה ממשיכה בכך שבמכתב אל שמואל (מוקי) כץ ביום 8 ביולי 1937, בו ז'בוטינסקי מנתח את מסקנות החלטתה של הוועדה המלכותית פיל שקבעה את התוכנה של חלוקה כפתרון לעתידה של המנדט על פלסטין, מציין ז'בוטינסקי ש"מבחינה רוחנית, הבית הלאומי הזה ללא עיר הלאום (הערה: ירושלים אמורה הייתה להיות חלק מאזור בריטי בנפרד, רעיון שאומץ כעבור עשור בהמלצת האו"ם שירושלים תהיה "בינלאומית") הוא חזון מסורס שישים ללעג את הרעיון הציוני".

אין ניגוד בין מה שכתב ז'בוטינסקי למוקי כץ ובין מה שכתב ב"חזית המלחמה". המעמד המיוחד של העיר העתיקה והמקומות האחרים המקודשים לדתות שונות לדעתו של ז'בוטינסקי יהיה במסגרת המדינה הריבונית היהודית. זאת אומרת, שגם אם ז'בוטינסקי בחר להציע בספרו משנת 1940 תוכנית שגובשה ב- 1934, הרי ב- 1937 הדברים ביסודם זכו לעיבוד שונה ממה ששומסקי מנסה להציג כעמדה פשרנית בטכסט של 1940.

אבל הבעייתיות אצל שומסקי בהבנת הנקרא רחבה יותר מאי-ידיעה (או הסתרה) של התפתחויות מחשבתיות אצל ז'בוטינסקי. לא די בכך ששומסקי אינו פורש לפני הקורא המורכבות של הנושא אצל ז'בוטינסקי אלא מסלף ממש הטכסט.

הסעיף המצוטט ברשימתו הפולמסית של שומסקי נושא הכותרת "המקומות הקדושים". להביא תרגום של "האזורים החשובים" סתמיים, במנותק מההקשר הספציפי, הוא פשע אתי של אקדמאי. במהדורה הביקורתית החדשה של כתבי ז'בוטינסקי, בעריכתו של פרופ' אריה נאור, התרגום העברי מופיע כך: "כמה שטחים בעיר העתיקה". מדוע שומסקי משתמש בתרגום הישן ועוד משנה את משמעות הקטע?

לכתוב "כך קבע זאב ז'בוטינסקי בדבר מעמדה הפוליטי העתידי של ירושלים העתיקה" מבלי לציין שהוא התכוון אך ורק למקומות קדושים, ולא העיר עצמה, ואולי היה חושב שמתחם הר-הבית לא יהיה כולו במעמד כזה אלא רק המבנים עצמם, דהיינו מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, מסלף הטכסט וגם המהות של מחשבתו של ז'בוטינסקי.  במקור באנגלית, מופיע "The relevant areas within the Old City…shall enjoy the same measure of extra-territoriality as that universally recognized in the case of embassies". מעמדה המדיני של שגרירות מוגבל אך ורק למבנה עצמו וכמובן, אין בכך פגיעה ממשית בריבונות יהודית של העיר במדינה העצמאית שתקום.  שאלה אחרת, אגב, היא האם הכללים של הסכם וינה 1961 מעניקים ריבונות לשטח השגרירות או רק חסינות.

בתת-סעיף הבא, ברור שז'בוטינסקי אינו משייך המעמד הזה למעמד מדיני נפרד כי את הניהול של כל "אזור" יופקד בידי "השלטונות הדתיים הנוגעים בדבר". בתת-סעיף 4, ז'בוטינסקי מתנה את המשטר הייחודי הזה להעניק "רשיונות כניסה בשביל ציילנים" שיוגבלו רק "בצרכי ההיגיינה , התעבורה או הבסחון הצבורי". יש להניח שז'בוטינסקי לא היה מעניק תוקף לאיזה "סטטוס-קוו" המונע בעד יהודים לבקר בהר-הבית כמו שנלחם בזמנו למאבק על הכותל המערבי ב- 1928-1929.

לשומסקי מותר חופש אקדמאי להבין את ז'בוטינסקי איך שנוח לו. אבל להסתיר מן הצבור את מלוא החשיבה של המנהיג הרביזיוניסטי וגרוע, לסלף את משמעות הדברים שכתב אינם כלולים בחופש שכזה.

נ.ב. גירסה מקוצרת של התוכן של רשימה זו נשלחה למדור "מאמרי דעות" של עיתון "הארץ".

שבועיים עברו והמאמר לא נצפה.

^

אני ומגדלים ומוריס שושנה

אחת התגובות לאירוע הטיול ממגדלים ביום חמישי היא של מוריס שושנה. בין היתר הוא כתב

…(אני חייב לציין שאני עצמי נכנסתי מאות פעמים לכפר ומעולם לא קרה דבר ולא חשתי סכנה, אפילו לפני כ4 שנים כאשר היתה פה סופת שלגים נוראית וכל הצירים נחסמו ולא היה חשמל חברינו מקוסרא באו עם שופלים ופינו לנו את הצירים כדי שנוכל להתפנו)  אנחנו והכפר השכן שלנו חיים בשלום ואף שיתוף פעולה יחסי כבר 30 שנים ,מעולם לא היו לנו תקריות עם הכפר השכן שלנו, אפילו בתקופת האינתיפאדה חיינו בשלום יחסי !…
אני מקווה שהאמת תצא לאור כי חבל שאנשים טובים סובלים בגלל מחרחרי מלחמה זה איזור מדהים וחבל שהקיצוניים הורסים גם לפלסטינים וגם לישראלים שחיים פה את אורח החיים השקט שלנו !…

גם אני מקווה שהאמת תצא לאור ולא משנה מי "אשם".

אבל דבריו הזכירו לי אירוע שבו אני השתתפתי בשנת 1989.

קבוצת "שוטטי בנימין" היו מטיילים באזורנו על מנת להדוף את מאמצי מבצעי האיתיפאדה לצמצם את נוכחותנו ולהטיל עלינו פחד. הצטרפתי לכמה מהטיולים.

באחד מהם, יצאנו מעלי, ירדנו לתלפית והמשכנו לכיוון מגדלים.

שחזור טיול 1989

עברנו בכפר ג'וריש, השוכן לכוצרא. נרגמנו קשות, ירינו יריות באוויר לצורך הגנה עצמית והמשכנו למגדלים.

שם התקבלנו בהודעה מתושב של שהוא הזעיק את המשטרה/צבא כי הוא חושד שאנחנו ביצענו פעולת תגמול כלשהי והדבר מפריע לחיים השקטים שקיים, כביכול, בין תושבי מגדלים לבין ערביי האזור והוא חושב אותנו כדתיים משיחיים ומקווה שנטופל.

במצב הנתון, כמה חברים ירדו לכביש לתפוס טרמפ והיתר שהבינו שאין שום מצב שעשרים מטיילים ישיגו טרמפים באותה שעה ביום ששי, יצאו ממגדלים בריצה קלה ועשינו איגוף שלם מאחורי ג'אלוד בדרכים-לא-דרכים והגענו בחזרה לשילה בשלום, גם מערבים וגם מידידי הערבים.

כנראה ששום דבר לא השתנה במגדלים. גם אם אולי מוריס לא היה מי שקידם את פנינו אז.

^

איזה לקח ללמוד?

להלן קטע (מסומן במסגרת כחולה) מדברי הרב משה שטרנבוך, יליד לונדון, ומראשי העדה החרדית. סינוף קשריו המשפחתיים מרשת אותו במרכז העדה.

בקטה המסומן, שטרנבוך נותן פירוש עדכני לדפוס התנהלות מתוך מעשה אבות, במקרה זה מגוריו של אברהם אבינו במצרים:

DSCN7553 (2)

כמובן, בסוג הלימוד הזה קיימות אפשרויות רבות.  למשל, אפשר ללמוד שבוודאי ניתן לחיות בקרב אוכלוסיה שונה משלך, אפילו במידת-מה, עויינות, אם רק תתחזק מבחינה פנימית ומבחינה חיצונית, להתרחק מרשעים.

אבל הוראותיו כאן של הרב שטרנבוך שונות לגמרי מזה.  הוא מציע הסתגרות וניתוק. אין להיות בחברותם של חופשיים ופורקי עול. כאילו שאי-אפשר להתחזק עד כדי חיי צוותא למשך שעות אחדות ביום חול עם אלה שאינם חרדים.

הוא מציע שנשים לא תצאנה לעבודה כדי לפרנס בעליהם לומדי תורה ותו לא – אלא אם כן עוסקים בעבודות שניתן להשחיל בזמן בית המדרש.

הנה: ההבדל בתפיסות ובהשקפות.

^

מה, "דבר המלך במועצתו 1924" עדיין קיים?

כפי שקראתי, בתשובתה של הרבנות הראשית לישראל לעתירתם של הארגונים והקבוצות, מהארץ ומחו"ל, אשר תובעים הכרה במנהגיהם השונים מהיהדות המסורתי, דהיינו, מנין מעורב גברים ונשים, נשים קוראת בתורה ותקועות בשופר וכיוצא באלה, היא מסתמכת על "דבר המלך במועצתו משנת 1924".

נטען ש

חוות דעת: בג"ץ לא מוסמך לדון בכותל

חקיקה זו קבעה בזמנו

לא יבורר ולא יוחלט על ידי שום בית משפט בישראל כל משפט או ענין הקשורים במקומות הקדושים או בבנינים הדתיים או במקומות הדתיים בארץ ישראל או בזכויות או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בארץ ישראל:
בתנאי ששום דבר האמור בזה לא יפגע ולא יצמצם בשיפוט שהוקנה לבתי הדין הדתיים עפ״י דבר המלך במועצה הנ״ל ובהתאם לו.
נתעוררה שאלה אם איזה משפט או ענין נופלים בגדר הסעיף הקודם, הרי עד שתוקם ועדה שינתן לה השיפוט על ענינים המפורטים בסעיף הקודם, תובא השאלה לפני ראש הממשלה, והוא יחליט בשאלה לאחר שיחקור כהלכה בענין

לא אאריך אבל לפי מיטב זכרוני, זכרון אישי, "דבר המלך" אויין. איננו. לא קיים יותר. לא מופיע בספר החוקים.

פניתי אל ארכיון הכנסת וזכיתי לקבל כמה וכמה תעודות ומסמכים ואני מביא למטה את הסוף:

ג. הצעת חוק לביטול דינים שנושנו, התשמ"ד–1984*
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
——————————————————————————-
הישיבה השלוש–מאות–ושלוש של הכנסת העשירית
יום שלישי, כ"ג באדר ב` התשמ"ד (27 במרס 1984)
ירושלים, הכנסת, שעה 03:15
––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––
היו"ר נ` פדר:

אנו עוברים לחוק לביטול דינים שנושנו, התשמ"ד–1984, קריאה שנייה וקריאה
שלישית. יביא את החוק יושב–ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט.

אליעזר קולס (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
–––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––

אדוני היושב–ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד בזה להביא לקריאה שנייה ולקריאה
שלישית את החוק לביטול דינים שנושנו, התשמ"ד–1984. חוק זה בא לבטל רשימה ארוכה
של דינים או הוראות המנויים בתוספת לחוק, מיום פרסום החוק או ממועד אחר אשר
צוין בו.

הסעיף הראשון לחוק קובע שכל דין או הוראה בדין המנויים בתוספת – יחדל להיות
להם תוקף מיום פרסום חוק זה, ואם צוין לידם בתוספת מועד אחר – מאותו מועד.

…סעיף חשוב בחוק זה הוא סעיף 3 הקובע, שדבר המלך במועצה על ארץ–ישראל 
המערבי), 1931, אין לו ומעולם לא היה לו כל תוקף. בוועדת החוקה, חוק ומשפט, ברוב
קולות של סיעות המערך והליכוד, שינינו מהנוסח שהתקבל בכנסת בקריאה ראשונה, שלפיו
אותו דבר המלך במועצה יבוטל רטרואקטיבית מיום 14 במאי 1948.

…מרדכי וירשובסקי (שינוי–מפלגת המרכז):
––––––––––––––––––––––––––––––––––––

אדוני היושב–ראש, אני מסכים שהחוק לביטול דינים שנושנו הוא חוק חשוב.
למעשה היתה לי בסך הכול הסתייגות אחת, לגבי סעיף 3 שהזכיר יושב–ראש ועדת
החוקה, חוק ומשפט. פשוט ביקשתי ללכת בעקבות הצעת הממשלה. מעניין, דווקא בעניין
זה אני תומך בהצעת הממשלה. כאשר היא הביאה את הצעת החוק, את החוברת הכחולה, היא
הציעה שדבר המלך במועצה על ארץ–ישראל (הכותל המערבי) יתבטל מיום ה` באייר התש"ח,
14 במאי 1948, כלומר מיום הקמת המדינה. הוועדה החליטה, לאחר דיון, שבסעיף זה
ייאמר: "דבר המלך במועצה על ארץ–ישראל (הכותל המערבי), 1931, אין לו ומעולם לא
היה לו כל תוקף". היו כמה הצעות. קודם ביטלו את זה החל ב–1931 – יום חקיקת דבר
המלך הזה. לאחר מכן הלכו עוד יותר רחוק והציעו לומר שדבר המלך במועצה על
ארץ–ישראל (הכותל המערבי), אין לו ומעולם לא היה לו כל תוקף.

אני רוצה לציין שהתייעצתי עם משפטנים. אין צורך בביטול הטוטלי והכוללני
הזה, ולדעתי הוא מוגזם.

אדוני היושב–ראש, אני רוצה לציין שלגבי דבר המלך במועצה על ארץ–ישראל
(הכותל המערבי), יש פסיקה של בית–המשפט העליון של מדינת ישראל מ–1968, פסק–דין
68/222. שם קבעו שלושה שופטים של בית–המשפט העליון שדבר זה של המלך במועצתו לא
נקלט מעולם בספר החוקים הישראלי. הוא לא נקלט, קודם כול מפני שהוא זר לספר
החוקים הישראלי באופן כללי, ושנית – מפני שכאשר קלטנו את החוקים המנדטוריים,
כלומר בה` באייר התש"ח, כאשר הוקמה המדינה, האזור של הכותל המערבי לא היה בידי
ישראל או בידי הכוחות היהודיים, ולכן ממילא לא היה אפשר לקיים את החוק. ההחלטה
הזאת, לדעתי, מספיקה כדי שלא נצטרך לחשוש ממוראותיה בספר החוקים.

אבל, אם בכל זאת רוצים, אפשר לבטל אותה מאותו מועד שבו ביטלנו כמעט את כל
החוקים המנדטורים והחוקים הקודמים להם, הזרים – ה` באייר התש"ח, ולא צריך לקבוע
קביעה כל כך קיצונית שמעולם לא היה לחוק תוקף. אני חושב שנוסח כזה הוא מיותר
והוא גם יכול לעורר פירושים. נכון שאותו דבר מלך במועצתו איננו דבר מלך סימפטי
לעם היהודי ולנו כאן, אבל לקבוע שאין לו ומעולם לא היה לו כל תוקף – זה יכול
לעורר כל מיני טענות משפטיות נגד המחוקק הישראלי, שאולי ביטל זכויות שתיאורטית
היו קיימות מ–1931 עד 1948. והואיל ואינני חושב שהמחוקק צריך לעשות זאת על–ידי
ביטול חוק מלכתחילה, במיוחד כאשר פסק–דין של בית–המשפט קבע זאת, לכן אני מציע
להשאיר את התאריך של ה` באייר התש"ח.

היתה גם הצעה ממשרד המשפטים שאמרה לבטל בכלל את סעיף 3 או שלא לרשום כלל את
ההסתייגות שלי, כלומר שלא להזכיר את דבר המלך במועצתו על ארץ–ישראל כלל ולקבל את
המצב המשפטי כאילו פסק–הדין של בית–המשפט העליון שציינתי, מ–1968, הוא הקובע.
כך, הואיל ופסק–הדין הזה קבע שדבר המלך הזה לא נקלט בספר החוקים הישראלי, ממילא
אין מקום לבטל אותו. אבל לאחר שיחה נוספת עם שר המשפטים הוא אמר לי שאת זה הוא
איננו מוכן לקבל, אף כי הצעה ברוח זאת באה מאחד הפקידים שלו. ובכלל, אני מוכרח
לציין שבעניין סעיף זה היה ויכוח גדול בין בעלי התפקידים השונים במשרד
המשפטים.

על כל פנים, לניקיון החקיקה ולאחדותה, כדי שכל הדברים יהיו בהתאם לאמור
ביתר הסעיפים של החוק, יש לקבוע תאריך – החל בה` באייר התש"ח. אני מציע זאת גם
לגבי דבר המלך הזה. כאמור, הוא איננו מן הדברים שצריך להתרפק עליהם או לקבל
אותם בשביעות רצון, אפילו רטרואקטיבית, אבל אינני חושב שצריך לנפח את חשיבותם של
דברים אלה על–ידי כך שנומר שמעולם לא היה להם תוקף. יש סכנה שבכך אולי ניצור
ויכוח פוליטי, שיכול להתעורר בעתיד, נניח עם גורמים עוינים לנו או חוגים ערביים
מסוימים, שירצו לטעון שאנחנו שוללים חוקים מעיקרם. הדבר איננו נחוץ.

לכן אני מציע לקבל את ההסתייגות שלי ולבטל את דבר המלך במועצתו על
ארץ–ישראל (הכותל המערבי), מיום ה` באייר התש"ח, במקום ההצעה כפי שהיא מובאת.

חוץ מזה, אני מברך על החוק ואני חושב שסילוק חוקים קיימים שאין בהם צורך
מספר החוקים שלנו הוא מעשה טוב.

…אליעזר קולס (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):
–––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––

אדוני היושב–ראש, כנסת נכבדה, יש מקרים בחיים שבהם אנחנו הולכים לפי הרגש,
ויש מקרים אחרים שבהם אנחנו מחליטים על–פי ההיגיון; אבל במקרה הזה של הכותל
המערבי הנחו אותנו – את כל חברי הוועדה, פרט לחבר הכנסת וירשובסקי – גם ההיגיון
וגם הרגש. כמו שלא הסכמנו בכל צורה שהיא לספר הלבן וביטלנו אותו מעיקרו מאותו
יום שנחקק, כן אנחנו לא יכולים להסכים בשום אופן לקביעה של בעלות על הכותל
המערבי, ועל דרכי הכניסה ושעות הכניסה אליו לצורכי תפילה. לא עולה על הדעת מצב
שלפיו יועבר הכותל המערבי – שהוא המקום הקדוש ביותר לעם ישראל ונחלתו ההיסטורית
– ואפילו לפרק זמן קצר או אפילו באיזה שהוא כתב לתקופה מוגבלת, לבעלות אחרת, פרט
לבעלותו של עם ישראל. ועדת החוקה, חוק ומשפט בדקה את הבחינה המשפטית חזור
ובדוק, ואני שמח, אדוני היושב–ראש, שבסיכומו של דבר התאחדו כל המשפטנים שבוועדה,
וגם כל היועצים המשפטיים שבאו אליה, בדרישה אחת: לבטל את הסעיף הזה מן היסוד. את
דבר המלך הזה צריך לבטל לא מ–1948, לא מ–ה` באייר, אלא מיום קבלתו ב–1931, כי לא
ייתכן שנודה בכך שהיה לו אי–פעם תוקף כלשהו, ולא ייתכן שאנחנו – כמדינת ישראל
הריבונית – נסכים ללא אומר למצב כזה.

לכן, אדוני היושב–ראש, אני מודה לחבר הכנסת וירשובסקי על העבודה הטובה שעשה
בנושא החוק לביטול דינים שנושנו. אני מצטער על ההסתייגות שלו ואני מציע שהכנסת
תקבל את החוק ללא כל הסתייגות בקריאה השנייה ובקריאה השלישית, ואם אפשר – אפילו
פה אחד. תודה רבה.

היו"ר נ` פדר:
–––––––––––––

תודה רבה. אני רושם לפני את הודעתו של יושב–ראש הוועדה, כי חבר הכנסת
תופיק טובי ויתר על הסתייגויותיו.

אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה על החוק לביטול דינים שנושנו,
התשמ"ד–1984.

ה צ ב ע ה

סעיפים 1 עד 2 נתקבלו.

ההצעה של חבר הכנסת מ` וירשובסקי לסעיף 3 לא נתקבלה.
ההצעה של חבר הכנסת מ` וירשובסקי להוספת פרט 5 לתוספת לא נתקבלה.
סעיף 3, כנוסח הוועדה, נתקבל.

סעיף 4 נתקבל.

פרטים 1 עד 2 לתוספת נתקבלו.
פרטים 3 עד 4 לתוספת נתקבלו.
פרטים 5 עד 23 לתוספת נתקבלו.

היו"ר נ` פדר:

חברי הכנסת, אנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד החוק כולו – ירים
ידו; מי נגד?

ה צ ב ע ה

חוק לביטול דינים שנושנו, התשמ"ד–1984, נתקבל.

לכן, אשמח מאוד לדעת מה קורה כאן?

אם "דבר המלך במועצתו" אויין אז איך מסתמכים עליו?

^

אסירי עכו – 1912

ידיעה זו, שהתפרסמה בכתב-העת "התאחדות" של מפלגת פועלי-ציון בגליון מי"ב אייר תרע"ב, 1912, צדדה את עיני:

עכו אייר תרעב התאחדות

חיפשתי את הסיבה ואת הסיפור להימצאותם של חלוצים בעכו ומצאתי זה וגם זה:

עם תחילת הקציר הראשון, אייר, תרע"א מאי 1911 אירעה 'תקרית מרחביה' – שודדים התנפלו על שומר השדות יגאל אליוביץ איש 'השומר'; בחילופי היריות נהרג אחד מראשי הכנופיה בן הכפר סוּלֶם היא שונם המקראית. כל כפרי הסביבה – מאות אנשים – הם נשיהם וטפם הסתערו על הנקודה גם כדי לנקום את נקמת ההרוג. איש מהתוקפים לא הצליח להבקיע את הגנת המקום, אך היבול נשדד. הוזעק המושל מנצרת, הקאימאקם. החברים הסתירו את נשקם, ורכושם הדל נשדד לעיני נציגי השלטון. ארבע-עשר מחברי המקום נעצרו לזיהוי. נאסרו שבעה. התנהל משפט ארוך שנקטע על-ידי 'סולחה' שעלתה גם היא כסף רב. את יגאל השומר הרחיקו לכרכור. מחשש ל'גום' – נקמת-דם.

תוספת מידע כאן:

[ה]שבעה תחילה ישבו בכלא בנצרת. הם סרבו לשלם סכום של 400 לירות תורכיות שנדרש לשחרורם. מנצרת הועברו לכלא עכו בו ישבו כשנה, עד שנכרת שלום עם משפחת ההרוג.

^

עבור השמאל, הימין חייב להיות נאצי

זאב ז'בוטינסקי היה, על פי דוד בן-גורין, "ולאדימיר היטלר". וב-1963 כתב לחיים גורי שבגין הינו

"טיפוס היטלריסטי מובהק: גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים"

מנחם בגין לפי "דבר" ב- 1952 היה נאצי

דבר 14-1-52

בנו של בנימין נתניהו הוא "יאיר יוגנד"

יוגנד.png

כשרוצים להעביר ביקורת על צעדו של ח"כ דוד ביטן עושים את זה עם הקשר נאצי:

doron

 

וכעת מצאתי עוד איזה רמז בגליון 35-36 של "עמדה" שיצא לאור ב- 1979

rehab

אליהו בן-אלישר כתב דוקטורט, מבוסס על תעודות היסטוריות, אשר ציין שהיטלר, עד שלב מסויים במלחמת העולם השניה, לא ניגש לבצע את תוכניתו להשמיד את כל היהודים אלא בגלל רפסותן של המדינות הדמוקרטיות השתכנע שבעצם םהדבר אפשרי. לא שהוא לא אשם אלא היה לו תהליך והתהליך התאפשר בגלל חוסר ההתנגדות המספקת מולו. ב- 1978, יצא ספרו: "קשר ההשמדה: מדיניות החוץ של הרייך השלישי והיהודים". הספר משחזר "המסע אל הפתרון הסופי, לא על-ידי תיאור פשעיה של המדינה הנאצית, אלא על ידי תיאור התמרונים הדיפלומטיים שבהם היו מעורבות המעצמות".

קודם הייתה תוכנית לגרש את היהודים למדאגאסגר והייתה ועידת הפליטים באוויאן והייתה מחשבה של שמורות באזור לובלין. וכבדקתי, ספרו אינו בערך ויקיפדיה בנוש של מדגסקר. אולי אוסיף.

אבל אצל שמאלני "עמדה",

עמדה

בגין מעניק ריהביליטציה להיטלר.  לא פחות.

^