על אבלות של חורבן התודעה כלפי הר-הבית

בגליון האחרון של "אהבה ואמונה" בהוצאת מכון מאיר, פירסם הרב אלישע אבינר רשימה על חינוך לאבלות על חורבן המקדש בדור של גאולהץ

אין בה שום מילה על ה"חורבן" המתמשך בתוככי הר-הבית.

בעצם, המונח "הר-הבית" כלל אינו מופיע.

מכיוון שהרב אבינר הוא האח של הרב שלמה אבינר, לא ציפיתי להצעה חינוכית של סיור בהר-הבית, במקומות המותרים, כדי להמחיש בפני התלמידים מה זה באמת חורבן – לראות מה שאיננו. לא מקדש, לא כהנים בעבודתם אם כי הרב אבינר בהיותו כהן מכיר דבר אחד או שניים, ולא לווים בשירם, ולא מחיצות, ולא לשכות ולא מזבח ולא קרבנות. כלום.

אך ניתן לראות "שועלים הלכו בו" וניתן להרגיש בצורה מאוד מוחשית את חוסר השליטה והשלטון.

הרב אבינר מזכיר את המנהג כפי שהרב אוירבאך מציין:

בספר "הליכות שלמה" (עמ' תיג) מובא שהגרש"ז אוירבאך זצ"ל "התאונן על מיעוט הרגשת ימי החורבן שהיתה נחלת כל ישראל בכל הדורות, בפרט בימי 'בין המצרים' אשר כובד הראש ורושם הימים היה ניכר על פני כל. ומשנכנס אב, עוד יותר מכך. בפרט בעיה"ק ירושלים. רבים נהגו ללבוש מלבושים פחותים כל ימי 'בין המצרים'. גם נהגו, משנכנס אב, לומר 'שומר ישראל' שבתחנון בנעימה מיוחדת של צער ושברון לב,

הרי כתוב שם, בנוסח של ימי ב' וה' כך:
"וראה כי היינו לעג וקלס…זרים אומרים אין תוחלת ותקוה…" וגם קודם, "עד מתי עזך בשבי ותפארתך ביד צר"

שינון ולימוד משמעות תיבות אלה גם יכול לקדם חינוך טוב.

אבל לפרסם רשימה על אבלות ולא להזכיר פעם אחת את הר הבית אפילו להגיד שלהבנתו האיסור להיכנס קיים?

הוא רושם ומציע:

תפקידנו החינוכי הוא להנחיל לבנינו ראייה מורכבת על הגאולה: לשמוח בקיבוץ הגלויות ולהתאבל על חורבן המקדש. להכיר בחסד האלוקי של שיבת ציון ולבכות על בית המקדש שטרם זכינו לראות אותו בבניינו ובתיקונו. תהליך הגאולה התחיל, נמשך, אבל לא הגיע לשלמותו.

אני מרשה לעצמי לומר שאם רב אינו מזכיר את הר-הבית במסגרת דיון בנושא אבלות על החורבן, שחוששני שאינו יודע איך באמת להתאבל.

במקומו, אני הייתי מציע שללמוד מה המצב האמיתי היום כלפי הר-הבית מטעם הרבנות הראשית, מטעם המוסדות הממשלתיים, מטעם שופטי בג"צ, מטעם קציני משטרה ומטעם גורמי תקשורת אשר כולם יחד ולחוד מביאים עלינו אבלות חדשה – שבתקופה שניתן לבנות מחדש, אם לא בצורה מעשית אז לפחות בלב, בתודעה, בסממנים של שלטון את היחס החדש ומתחדש להר-הבית, זה הדבר החינוכי הנכון לעשות ושרב אמיתי היה מציע.

ונכון יהיה ביתת הר ה' בראש ההרים.
^

מודעות פרסומת

פוטין ככורש

מכתבו של ר' יוסף אלבאום אל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין:

ח' בתמוז, תשע"ב
28.6.12
הוד מעלתו נשיא רוסיה
מר ולאדימיר פוטין
הקרמלין, מוסקבה
רוסיה.

הבעת הוקרה
בענין מקדש ה' על הר המוריה בירושלים

שמחנו לשמוע שכבודו התפלל בכותל המערבי שארית בית מחמדינו בליל 26.6.2012 ובשיחה שיזם עם יהודי ירא שמים שעלה מרוסיה ציין מעלתו שהתפלל להקמת בית המקדש.
כידוע בנין המקדש הוא כמיהתו של כל יהודי המוסיף בתפילתו וכל אימת שמזכיר את המקדש
במהרה בימינו אמן!

כנשיא רוסיה אתה יכול לקדם את בנין המקדש לא פחות מכורש מלך פרס בשנת 536 לפני הספירה
שנתן רשות ליהודים לעלות מגלותם בבל ולהקים את המקדש.
ואכן רשות ליהודים לעלות לארצם מרחבי רוסיה ומברית המועצות לשעבר ניתנה על ידי קודמיך בשלטון ועתה אנו מבקשים שתשלים המלאכה כדוגמת כורש הנקרא בנבואת ישעיהו משיח!
ישעיהו פרק מה (א) כה אָמַר ה'לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתוֹחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לא יִסָּגֵרוּ:
(ב) אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ:
(ג) וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חושֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱ-לוהֵי יִשְׂרָאֵל:

בהיותך דואג לאינטרסים של איראן במסגרת האינטרסים של רוסיה ולשלום העולם אנו מבקשים ממך להודיע כי חובת היהודים היא להקים את מקדשם בהר בית השם בירושלים וכי עצם הקמת המקדש תהיה התרומה הגדולה ביותר לשלום העולם ככתוב בספרי הנביאים הקדושים לכל הדתות. אם נשיא איראן ירצה להצטרף אליך בענין הזה למסורת אבותיו ולהכריז כי גם הוא שותף להכרזה למען הקמת בית המקדש השלישי לאלוקי ישראל בורא העולם, אלוקי כל העמים, בהר המוריה במקומו הנכון לו מאז ימות עולם בתמיכת אומות העולם למען הגשמת דברי הנביאים ולפיכך הוא קורא לשלום ולכיתות כל החרבות לאיתים והחניתות למזמרות. ואם כה יאמר הרי שהאופציות המלחמתיות נגד מדינת ישראל,יהודיה וכל תושביה מיותרות וגם עליו תחול הברכה.

"כי ביתי יקרא בית תפילה לכל העמים" ישעיהו נו,ז

אנו מצפים למי שהתחיל במצוות התפילה שיסיים במעשה.

התנועה לכינון המקדש
הרב יוסף יחיאל אלבום – מזכיר

במסגרת נשים להר הבית: על גג בית החושן

בע"ה

"וַיַרְאאֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק" – "אֲשֶׁר יֵיאָמֵר הַיוֹם – בְּהַר ה' יֵירָאֶה"

ראש-חודש תמוז אל מוּל הר הבית, על גג בֵּית החוֹשֶׁן
לע"נ אסתר יפה קליימן הי"ד

הזמנה לנשים

ללמוד,לשיר, לשוחח, לִכסוֹף, להתחבֵּר אל הלֵב הפוֹעֵם ומייחֵל

עםהשקיעה ורדת הערב, במבט מופלא אל מקום המִקדש,

נעציםאת חיבורנו וכמיהתנו לבִניין שלֵם ולגאוּלה שלמה

עלגג בית החושן, הצופה על הר הבית ממזרח,

ביתיהודי עם דגל גדול בלב הכפר הערבי א-טוּר שעל הר הזיתים.

לימודודברי תורה בנושא המִקדש: רחל סלע

ניגוניםושירה: אפרת רַזאֵל.

קפהועוגה יחכו לבאות.

אי"הביום רביעי, אור ל-א' בתמוז (20.6)

במידה וירשמו מספיק נשים תהיה הסעה משילה

השתתפות:35 ₪.

הרשמה -צפירה 0528990592

הִתוועדוּתראש חודש זו היא מבית נוה צוּף, ומזמינה כל אִשה המעוניינת – להצטרף ולהשתתף!

"נִכספהוגם כָּלתה נפשי לחַצרוֹת ה'…"

הרס של יום של קובי אריאלי מול חורבן הבית – אמילי עמרוסי משיבה

הבית של כל יהודי של אמילי עמרוסי

אמילי עמרוסי רק רצתה להביא אנשים לסיור בהר הבית, וגילתה שקובי אריאלי חושב שהיא הזויה. עכשיו היא מבקשת להבהיר: אני לא מתכוונת לבנות מחדש את בית המקדש, אבל אי אפשר להעביר חיים שלמים בלי לראות את הכותל מלמעלה. כל עולמנו הדתי נראה אפור ומצומצם אחרי שפוגשים בדבר האמיתי

קובי, קובי חברי הטוב והחכם,

כנראה שביקשת לחוס עליי כשלא חשפת את שמי בטור האחרון שלך. ואולם אני שמחה תמיד ששמי ייכתב, בוודאי אם הוא נכתב ללא שגיאות, ועל כן מוציאה את עצמי בעצמי מתוך ארון ההזויים.

אכן, שמי מתנוסס באיות נכון בתחתית המכתב שהזמין עיתונאים דתיים להצטרף לסיור מודרך בהר הבית, באזורים המותרים הלכתית. הפנייה הזאת, שנשלחה גם אליך, הצליחה להטריף אותך: גילית שאני "סובלת מאותו חיידק מחורפן של קיצוניות, שהופך את עולמה של הקהילה הדתית-ימנית למשהו קצת הזוי".

ובכן קובי, מדרג הטרלול המקומי אכן מחשיב את מי שמטייל בהר הבית כפסיכי. באותו הזמן מנענע לולבים ודובר ארמית שכמוך נחשב לאדם שפוי. שאלת מישהו אם הוא רוצה לבקר בהר הבית – אמרת שחייזרים שרטו לך את המכונית. באותו הזמן מותר לך להזמין חברים לבית כנסת, בלי שום חשש שחבטת ערבות, פידיון הבן או מכירת עליות ייראו להם כמנהגים פגאניים.

קובי יקירי, אתה יודע עד כמה אני נטועה בעולם המערבי. הספר שמונח ליד מיטתי הוא האחרון של עמוס עוז, מרפקיי גלויים, הסדרה האהובה עליי היא עספור ואני לא משתתפת במטווחים. אבל אני כן מדברת אל אלוהים, כמנהגם של דתיים רבים, וכן מחפשת משמעות.

זה ישמע לך כמו פלצנות רליגיוזית, או "טון רומנטי בגרוש" כהגדרתך, אבל כשעמדתי במקום שבו ניתן לעמוד בקרבה מקסימאלית לקודש הקודשים, הרגשתי צורך עז להשתטח על הרצפה. פתאום ההצטופפות האגבית הזאת ברחבת הכותל – חצר אחורית לא חשובה, נמוכה, רחוקה, עם כיוון תפילה הפוך למסורת המקדש – נראית כמו העמדת פנים (מספרים שבשעת השחרור ב-67', כל החיילים רצו על הר הבית ושאלו איפה נמצא הכותל).

כתבת כי לא כל יהודי דתי נושא את פניו להר הבית. אני לא יודעת מתי לאחרונה פתחת סידור, אבל כנראה שזה היה מזמן. כל המתפללים היהודים בכל פינה בגלובוס מבקשים להגיע להר הבית, בשעה שכל מה שנדרש זה להציג בכניסה תעודת זהות ולהעביר את התיק במכונת השיקוף. יותר קל מאשר להיכנס לתחנה המרכזית. אנשים כמוך (חרדים!) קוראים את המילים בסידור, ומשכנעים את עצמם שהגלות עוד לא נגמרה.

ברור לך שמי שמתקרב אל מוקד הרעש הזה הוא משיחי שרכש לאחרונה חומרי נפץ לפיצוץ המסגדים. קובי, נשמה, המקדש חרב, והוא יישאר חרב עד החלטה אלוקית כלשהי, אבל זה לא מפחית מקדושת המקום וממרכזיותו הנצחית ביהדות. כמו שאתה מכיר אותי, אני לא מתכוונת לבנות את המקדש – אם להיות כנה, זו כנראה גם לא אחת המשאלות שהייתי מבקשת מהדג – אבל כן הייתי רוצה להכיר את המקום שהפך אותי לציונית. ציון היא ירושלים, וירושלים היא ההר הזה, ובתוכו הסלע ההוא. סלע מריבה, סלע מחלוקת, סלע קיומנו – אי אפשר להעביר חיים שלמים בלי לבקר בסביבה. על כל יהודי לעלות פעם אחת בגשר העץ הרעוע, דרך שער המוגרבים, לראות את הכותל מלמעלה, ולרדת.

נדמה לי שאתה יודע לצטט טוב ממני שמכאן הושתת העולם ונלקח העפר ליצירת אדם הראשון; כאן התרחשה העקידה; כאן נבנו שני בתי המקדש. "הצטעפות רוחנית"? לא יותר מאשר הציעוף שיודגש בעיניי כשאגיד לחברתי מניו-יורק שהיא חייבת לבקר במוזיאון ישראל. זו אפילו לא כוונה למחות נגד ההשפלה מכווצת הלב שחווים שם (חופש הפולחן נוהג בכל העולם ולכל הדתות, חוץ ממקום אחד, לעם אחד: רק ליהודי אסור להתפלל, ורק במקום הקדוש ביותר).

התקשורת הלקויה שלנו עם המקום הזה מפליאה. זיהויו של קבר רחל שנוי במחלוקת, הנסיעה למערת המכפלה מסוכנת – ובכל זאת, שני המקומות הללו זוכים לפופולאריות יותר מאשר המקום המקודש ביותר ביהדות. ראה כמה יהודים עולים לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, כמה המונים צובאים על ציון רבי מאיר בעל הנס, אילו מאמצים מושקעים בזכותנו לחפור בעיר דוד. כל עולמנו הדתי נראה אפור ומצומצם אחרי שפוגשים בדבר האמיתי. בפשטות, אנחנו מתחמקים ממנו.

אני חושבת שכדאי לך לבוא, קובי, לא כדי לעמוד שם ולדמיין את רגליך מבוססות בדם השחיטה, אלא כדי לדעת שלא העברת כאן חיים שלמים בלי לעשות את המעשה הפשוט הזה. לא כדי להביא את הגאולה, ממש לא, פשוט כדי לסמן לעצמך שנגמרה הגלות.

שלך,
הזויה אבל לוקחת תרופות בזמן,

אמילי

——————————————

והנה של קובי:

בית משוגעים

ההצעה הכמעט תמימה לסייר בהר הבית הצליחה להרוס לי יום שלם. בבת אחת הבנתי שחברים טובים נדבקו בחיידק הקיצוניות שהופך את הקהילה הדתית-ימנית למשהו הזוי. מצד שני, אני מעדיף אותם על פני סתיו שפיר

זה היה מסוג המכתבים שמציצים בהם וזורקים מיד לאשפה. במבט שני נתקלתי פתאום בכמה שמות מוכרים שחתומים עליו והתיישבתי לקרוא. זו הייתה טעות. מכתב אחד קצר, שאינו נוגע לי אישית, הרס לי יום תמים.

המכתב שהגיע אלי השבוע הציע, בפשטות, לי ולעוד חברים דתיים לסייר בהר הבית. כשלעצמה, אין זו הצעה מגונה כל כך, אם אינך נמנה על ארגון מחסומאי כלשהו. כלומר, היא מיותרת, מעט מסוכנת וסובלת מהרבה מאוד בעיות, הלכתיות ובטיחותיות; אבל בגדול, לא הייתי נדרש לעניין לולא סגנונו של המכתב.

"שלום חברים,
אתם מכירים אותנו כקולגות: לפעמים עוקצניים, לפעמים ציניים, בדרך כלל קרי רוח. תרשו לנו להשיל את מעיל הציניות לרגע, ולדבר על הלב.
הלב שלנו נמצא בהר הבית.
מאז הביקור הראשון שלנו שם אנחנו מרגישים שאין דרך להיות יהודי שלם בלי לעלות להר הבית לפחות פעם אחת.
להכיר, לחוות, להתרגש, להיצבט בצער. לעמוד בקרבה מקסימלית לקודש הקודשים (בכפוף לגבולות ההלכה!), לדמוע במקום שאליו כוונו כל התפילות וכל הדמעות משך אלפיים שנה, לפגוש בדבר האמתי – המעגל הפנימי ביותר של קיומנו כאן – ולהצטער בצער השכינה".

אחרי מספר פרטים טכניים מגיע הדובדבן: הדרכה מפורטת בנוגע להכנות ההלכתיות שיש לבצע לפני העלייה להר. לא אביא אותן ככתבן, אולם אבקש שתסמכו עלי שהמסמך היה מן ההזויים ביותר שנחו אי פעם בתיבת המייל שלי.

הלב לא נמצא באל אקצה

איני יודע מאיפה להתחיל. מה בדיוק שיגע אותי ועוד אחדים מחבריי במסמך הזה? אולי הייתה זו הנחת היסוד שבו –  "הלב שלנו נמצא בהר הבית". לא נכון. אנו יודעים בדיוק מהו הר הבית, אולם הלב שלנו לא נמצא בו, באל אקצה ובכיפת הסלע, אלא בתוכן שהוא נושא בחובו. אנחנו נעלה עליו בבוא גאולתנו השלמה אולם עד שהיא תבוא אנחנו די רגועים.

אולי היה זה הטון המשיחי, המסתורי, הרומנטי בגרוש. בקיצור, גילינו פתאום, במחי מכתב אחד, שאנשים כלבבנו, חברים טובים ויקרים שחתומים על המכתב, סובלים מאותו חיידק מחורפן של קיצוניות, שהופך לפעמים את כל עולמה המופלא של קהילת הענק הדתית-ימנית, למשהו קצת הזוי, מהותית ובעיקר תדמיתית.

היה בו במסמך הזה מיצוי מזוקק של כל מה שדפוק בעסק. ההתרפקות הרומנטית, ההיתממות המוזרה ובעיקר – ההצטעפות הרוחנית-דתית שאין בה שמץ אמת. לא נכון. לא כל יהודי דתי נושא את עיניו להר הבית. רק המשוגעים. קבלו זאת כעובדה.

עוד אני וחבריי מייסרים עצמנו סביב המסמך המדובר וכבר בא הערב ועימו האימייל הבא מחבר טוב, תבוא ברכה על ראשו החכם, שהוטרד אף הוא מן העלייה להר: ״לא עדיף כבר את החבר'ה מהר הבית? להם אני מאמין יותר מלסטטוס של סתיו שפיר: תקשיבו, סירים וכפות הולכים להיות הלהיט של ההפגנה בשבת. ערכנו הבוקר חזרות  ברוטשילד והתוצאות לא איחרו לבוא: קשישים נופפו בהליכונים ודרשו מס עשירים, מלצרים הפכו שולחנות, הפיליפיניות התאגדו – והציפורים פשוט עפו על זה. יאללה, מוצ"ש, 21:00, כיכר הבימה. הפגנות נוספות בחיפה, בבאר שבע ובירושלים. הביאו כלי בישול, נתופף עד שנחזיר את המדינה שלנו הביתה״.

האמת? ההר עדיף.

=============================

ומה נגיד ומה נאמר?

אפילו אדם שמציג את עצמו כ"יודע דבר אחד או שניים" מהעולם הזה איננו מסוגל להשתחחר מהכבלים של חשיבה תפיסתית שפשוט איננה מודעת להלכה, להיסטוריה ולחזון מעבר לדחיה של הציונית בכל גילוי שהוא.

ועוד לחשבו שהרמב"ם ביקר בהר-הבית.  אויה.  הוא היה ספרדי, נכון?

^