הסטנוגרמה של דברי ח"כ שלי יחימוביץ' במליאת הכנסת לרגל יום ה- 72 לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי:-
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שרים, בין תנועת העבודה הציונית לבין הציונות הרוויזיוניסטית לדורותיה, פעורה מחלוקת עמוקה לאורך קרוב ל-100 שנים. זו היתה מחלוקת בין שני הזרמים המובילים בציונות בשנות ה-20 וה-30, והיא היתה רוויה ביצרים עזים, לא פחות משהפוליטיקה רוויה בהם היום, בשנאה, ואפילו באלימות. אבל היא היתה מחלוקת לשם שמיים. שני זרמים חיפשו בכנות את הדרך הנכונה לתקומת העם היהודי במולדתו.
כן, אני יודעת ששתי גדות לירדן, לעומת הגישה הפרגמטיסטית של תנועת העבודה הפכו לסמל של המחלוקת הזאת. אבל הציבור פחות חשוף לכך שהמחלוקת בין התנועה שלי ובין תנועתו של ז'בוטינסקי היתה בראש ובראשונה על תפיסת עולם כלכלית. זאב ז'בוטינסקי לא היה סוציאליסט. הוא גם לא היה סוציאל דמוקרט. הוא אפילו העמיד את עצמו כאנטי-סוציאליסט. הוא ייצג השקפת עולם אנטי-פועלית מובהקת, שנגדה תנועתי, מפלגתי ואני נאבקים עד היום.
הוא יצא נגד העבודה המאורגנת. הוא שלל את ההסתדרות הכללית. הוא התנגד עקרונית לשביתות. על-פי התפיסה שלו, בוררות ממלכתית – זאת היתה הדרך לפתרון סכסוכי עבודה. הוא האמין שבוררות כזאת תהיה הוגנת, ותדע לתת את המענה הראוי גם לצורכי המשק, גם למקום העבודה, וגם לצורכי העובד. אני בטוחה שהוא לא שיווה בנפשו שהמעסיק הגדול במדינה, מדינת ישראל, יהיה התורם הגדול ביותר לעבדות של עובדי קבלן. אני מניחה שהתסריט הזה לא עמד לנגד עיניו כשהוא דיבר על אותה בוררות.
תנועת העבודה, לעומת זאת, ראתה ורואה – בוודאי בהנהגתי – בזכות העובדים להתארגן ולהשתמש בעוצמה שלהם כדי להגן על זכויותיהם, גם באמצעות שביתות, זכות שהיא כמעט קדושה, מגן מפני מעבר מאסיבי של ההון מהרבים אל המעטים. המחלוקת בנושא הזה, היא היתה לב ליבו של העימות בין המחנות, לא שתי גדות לירדן. הסוגיה הזאת עמדה בבסיס הפשרה בהסכם בין בן-גוריון – לימים, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל – לבין ז'בוטינסקי, והיא נועדה להביא לאותו שלום פנימי בציונות וביישוב. ההסכם הזה נדחה במשאל בין חברי ההסתדרות, ששללו כל פשרה עם ז'בוטינסקי בנושא הזה.
אבל – ויש אבל גדול – בניגוד לסוגית העבודה המאורגנת, בסוגית תפקידיה החברתיים של המדינה, ז'בוטינסקי ביטא גישה מרחיקת לכת של מדינת רווחה מתקדמת מאוד. הוא לא דיבר על הרזה שסוחב על הגב שלו את השמן. הוא לא צידד בהפרטת המדינה לבעלי ההון. הוא לא צידד בהשתמטות המדינה מאחריות חברתית. אלא להיפך, הוא הציג גישה שהיא הפוכה לגישה הניאו-ליברלית, שמוביל היום ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמתיימר להיות ממשיך דרכו.
ז'בוטינסקי גרס – וזאת היתה אבן יסוד – שחובתה של המדינה להבטיח לכל אזרחיה את חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה, מרפא. הוא לא העלה על דעתו שבעשור אחד יעלו תשלומי הבריאות של האזרח – אלה שהוא מוציא מכיסו – ב-90%, והמדינה תיסוג מאחריותה לבריאות. הוא לא העלה על דעתו שיהיו תשלומי הורים, שיאפשרו לילדיהם להתחנך בכבוד, בגלל הקיצוצים החוזרים והנשנים על-פני עשור בתקציב החינוך. הוא לא העלה על דעתו שרבים כל כך מבני מעמד הביניים – שהוא ראה בעצמו מייצגם – לא יוכלו להרשות לעצמם קורת גג לראשם.
ז'בוטינסקי לא דיבר על חמלה. הוא לא דיבר על פילנתרופיה. הוא לא היה מקצץ 100 מיליון שקלים, שמתוכננים להיות מקוצצים במסגרת קיצוץ רחב יותר ביום ראשון, כדי להעביר 100 מיליון שקלים לעמותות חסד שעוסקות בתרומות מזון לנזקקים. הוא לא האמין בפילנתרופיה. הוא גם לא אמר תגידו תודה שיש לכם מה לאכול כי במקומות אחרים רמת החיים היא כזאת או אחרת. הוא אמר מפורשות שצורכי המינימום של אדם משתנים ממקום למקום, ומזמן לזמן. וככל שהתרבות הטכנולוגית מתקדמת, ורמת החיים עולה, כך גם המינימום עולה ביחס לעליית רמת החיים הכללית.
הוא לא קיבל התחכמויות, ולא התחמקויות של המדינה לדאוג לחובתה, לרווחת אזרחיה, גם לא בטענה לחוסר תקציב. ושימו לב, "כדי להבטיח מינימום זה" – כתב ז'בוטינסקי – "יש רשות למדינה לגייס בני אדם ולהפקיע חומרים וחפצים במידה המבטחת את המינימום הנזכר". הוא השווה את זה לגיוס לצבא, לגביית מסים. האמירה שלו מאוד מאוד ברורה, ומאוד מאוד חסרה היום בנוף הפוליטי. מחויבות המדינה לרווחת אזרחיה זהה בחשיבותה למחויבותה לביטחון גבולותיה.
הוא דגל בשוק חופשי, אבל לא בשוק פרוע. הוא האמין שהכלכלה החופשית מאפשרת לאדם לבטא את עצמו ואת היצירתיות שלו, והיא המנוע לחיים מודרניים. אבל הוא היה מודע גם לסכנות של הכלכלה החופשית, שעלולה להביא לפערי ענק, לנפילה והתרסקות של חלק מהאוכלוסייה, לריכוז ההון והכוח בידי יחידים. הוא סבר שעל המדינה למנוע את זה, וקרא לאמץ את עקרונות הצדק החברתי של התנ"ך כדי לאזן את הכלכלה החופשית.
הוא חילק את המצוות החברתיות האלה מהמקורות לשבת, פאה ויובל. השבת גילמה בעיני ז'בוטינסקי את כל החקיקה שמגנה על זכויותיו, ועל מצבו של הפועל השכיר – שעות עבודה, הלנת שכר, שכר מינימום. הוא גם אמר: "תמצית המושג היא בכך שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה, בהרשותה להלה לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו". תראו איזה משפט יפה.
הפאה היא אותו חוק שאנחנו מכירים להשאיר חלק מן השדה לעני, והעובדה שהדבר הוא חוק מהתורה, המשמעות היא שזו לא צדקה, אלא מצוות עשה. מצוות עשה. אחריותה של המדינה. המשמעות המורחבת של המושג הזה היא כל החקיקה הסוציאלית של לקיחה מהעשירים והעברה לעניים; החל במס הכנסה צודק ופרוגרסיבי, ושאר המסים הפרוגרסיביים והצודקים, ועד לתשלום דמי אבטלה למחוסרי עבודה. כל כך פשוט.
אבל גולת הכותרת של משנתו היא רעיון היובל, גם הוא מהמקורות. וזה כבר רעיון ממש מהפכני, אפילו לשיטתי. הוא מדבר על שמיטת חובות מוחלטת. בעצם, אחת ל-X שנים, ל-50 שנה, השוואת תנאי החיים של כל האזרחים. זה מאוד קסם לז'בוטינסקי הרעיון הזה כי הוא לא ביטל את כלכלת השוק. להיפך, הוא מאפשר את קיום המשחק החופשי. אבל אחת לתקופה מסוימת, הוא אמר בואו נטרוף את כל הקלפים, והמשחק יתחיל מאפס. תחרות אמתית הוא אמר. נחלק את הכול מחדש.
הוא היה מודע לזה שזה רעיון אוטופי במידה רבה מאוד, ולכן הוא לא הציע לקיימו ככתבו וכלשונו, אלא ליישם אותו בדרכים שרלוונטיות לתקופה. למשל דרך רלוונטית לתקופה: מס עיזבון, שנוטל משהו קטן מהעיזבון של מי שהלך לעולמו והותיר אחריו ירושות גדולות במיוחד. הדבר הזה, שנדחה כעת בשאט נפש על ידי ממשלת נתניהו, ז'בוטינסקי היה חותם עליו. אני בטוחה ומשוכנעת. צריך לקרוא ולראות מה הוא אומר.
אני קוראת לנתניהו לאמץ ולו מקצת תפיסתו החברתית המתקדמת של ז'בוטינסקי. אבל, למרבה הצער, ראש הממשלה מעדיף את דרכה של מרגרט תאצ'ר על דרכו של ז'בוטינסקי, שהיא דרך שונה בתכלית, צודקת ומתקדמת לאין ערוך.
גם בנושא המדיני קיימת כמובן מחלוקת רבת שנים בין תנועת העבודה לתנועת ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי תבע מאמץ נחרץ למען מדינה יהודית בשתי גדות הירדן. הזרם המרכזי בתנועת העבודה, לעומתו, ביכר מדיניות שהיא ריאליסטית: לחלק את ארץ ישראל, מתוך הבנה שהנכונות הזו היא תנאי הכרחי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. וצדקנו. צדקנו. המציאות הוכיחה שהנכונות לחלוקה אפשרה את הקמתה וכינונה של מדינת ישראל.
בשמאל לירדן, כתב, שתי גדות לירדן. אבל הוא כתב גם "שם ירווה לו משפע ועושר, בן ערב, בן נצרת ובני". במדינה היהודית שהטיף לה ז'בוטינסקי ייהנו המיעוטים משוויון מלא. והוא אפילו כתב באחד המאמרים שלו שאם ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי, ולהפך. הוא האמין שבאמצעות עלייה גדולה יהיה רוב יהודי במדינת ישראל, אבל בכל מקרה הוא לא התפשר על העיקרון הליברלי של שוויון זכויות לכול.
ובלי קצת פמיניזם לסיום אי-אפשר. דיבר על כך גם שר החינוך, גדעון סער. כאן ז'בוטינסקי הקדים את זמנו באופן מאוד-מאוד משמעותי. הוא דגל בשוויון מלא ואמיתי בין המינים, הוא העריץ את מאבקן של הנשים הפמיניסטיות לשוויון אזרחי ופוליטי באירופה, הרבה לפני שידעו לבטא את המילה פמיניזם. הוא לא הסתפק במתן זכויות פוליטיות שוות לנשים – הוא שאף לראות נשים רבות במוקדי החלטה, תוך תפיסה חלוצית, חריגה מאוד לשעתה, שהנשים שוות לגברים ביכולות שלהן בכל תחומי החיים.
למחרת פטירתו של ז'בוטינסקי יצא עיתון "דבר", עיתונה של ההסתדרות ותנועת העבודה, במסגרת שחורה, כביטוי של אבל וכבוד ליריב הגדול. זלמן שז"ר לימים נשיאה השלישי של ישראל, שספד לז'בוטינסקי, כתב כך בראש הגיליון: "הכינור ברוך הכישרון, שנראה בעבר מיועד לנגן בתפקיד הראשון בתזמורת התחייה היהודית, נדם פתאום." תודה רבה.
^
ShilohInSense 