דם חם

צפיתי בפרק הראשון של הסדרה של איציק לרנר.

דם קדוש

והיא אמנם עשויה טוב מאוד, כמעט הוגן.

אבל…

הערה ראשונה:

להגיד "מתחם קבר יוסף ממוקם בלב שכונת מגורים פלסטינית", במקום "מסביב לקבר יוסף הלכה ונבנתה שכונת מגורים ערבית" זו בעיה והרי קיימות תמונות מלפני 100 שנה שרואים את המקום בודד ומבודד ללא בתים קרוב כלל.

והערה שניה:

לא שמעתי אף לא פעם אחת שהיה הסכם, הסכם אוסלו ובו סעיף המבטיח שמירה על קבר יוסף כמקום קדוש עם סדרי גישה.
כל מי שצופה בפרק אינו מודע לזה שהכניסה היא מובטחת בזכות ולא סתם איזה שגעון של קנאים אלא עפ"י מסמך שהממשלה סיכמה, ממלכתי.

מה רע לציין עובודת ולדייק?

מה קשה?

^

מודעות פרסומת

אי-דיוק באוטוביוגרפיה של הרב שלמה גורן

אבי רוט ערך את הספר האוטוביוגרפי של הרב שלמה גורן:

??????????

בעמודים 16 – 107 הוא מתייחס לפעילותו בלח"י כך

??????????

??????????

ברור לכול שפנייתו של יהושע זטלר בשם המפקדה אל הרב גורן לא היה יכול לבוא מאברהם שטרן – יאיר כי יאיר נרצח בידי הבולשת הבריטית שש שנים קודם, בשבט תש"ב בתל-אביב.

רוט היה צריך לנסח זאת אחרת.

^

חיים גורי והר-הבית

מגילת העצמאות זועקת מכאב

חיים גורי
22.06.2013


 יום לאחר הכרזתו הלא נשכחת של מח"ט הצנחנים מוטה גור – "הר הבית בידינו!" הגעתי מרמאללה, בחברת מפקדי המחלקות בפלוגת המילואים שלי, אל המקום ההוא, וראיתי במו עיני את ההתרחשות הנמשכת. הייתי עד לטלטלה ההיא המכונה "מאורע היסטורי!" בין הנופלים על צוואר הגיח גם ד"ר ישראל אלדד, מנהיגם הרוחני של רבים מאנשי לח"י, "לוחמי חרות ישראל". לאחר שיחה קצרה ורוגשת, הסב את פניו וצפה ב"מסגד עומר" הסמוך, הבנוי לתפארה, בכיפתו המוזהבת, ושאל מופתע מאוד: "מה הדבר הזה עוד עושה פה?!" השבתי לו ש"'הדבר הזה' עושה פה כבר אלף שלוש מאות שנה". על כך הגיב האיש והכריז: "עוד הלילה צריך לעשות את זה!"



 ד"ר אלדד היה משוכנע, כנראה, בעומקי לבו שהניצחון הכביר של צה"ל, גם במקום הקדוש הזה, בלב ירושלים, חייב להתממש בהרס "אל־אקצה" ו"כיפת הסלע", שתפסו את מקום המקדשים שחרבו בידי בבל ורומא. לכן יש לפנות מיד את המקום שנועד להקמת בית המקדש השלישי. ומה שלא ייעשה מיד, בעין הסערה, לא ייעשה אחריה.



 כמה ימים אחר כך פגשתי ליד מלון "המלך דוד" במשורר אורי צבי גרינברג. אמרתי לו שדברי הנבואה שלו בשיר "יהודה היום, יהודה מחר", הנועל את ספרו "ספר הקטרוג והאמונה", שראה אור בשנת 1937, התקיימו במלחמת ששת הימים: "ואני רואה כבר סיעת־אווירוני במחוג/ על פני הר הבית חגה ביום חג/ …ודגל דוד – במגדלו של דוד".



 אצ"ג ניצב מולי וזעק – "לא! הר הבית אינו בידינו!" הוא לא סלח למשה דיין, שר הביטחון וגיבור ששת הימים, על כי הפקיד בידי הוואקף המוסלמי את השליטה בהר, וכן לא מחל לרבנות הראשית שאסרה על היהודים לעלות בהר. הוא הסביר לי: "מי ששולט בהר הבית, שולט בירושלים! מי ששולט בירושלים שולט בארץ־ישראל", ואחר כך סיכם כנביא החזות השחורה: "הר הבית אינו בידינו! ירושלים לא תהיה בידינו ואף ארץ ישראל לא תהיה בידינו… הכל אבוד". הוא אמר זאת בעיצומם של שבעת ימי המשתה.



 * * *



 הר הבית. הר הבית. אני תל אביבי לפי מוצאי. בן למשפחה חילונית מובהקת. הנער שלא ערכו לו טקס בר־מצוה, שגדל על שיר החנוכה הידוע של המשורר־המורה זאב: "נס לא קרה לנו/ פך שמן לא מצאנו/ לעמק הלכנו/ ההרה עלינו/ מעיינות האורות הגנוזים גילינו/ בסלע חצבנו עד דם/ ויהי אור!"



 הגאולה אינה מעשה משיחי־אלוהי אלא פרי מאמציו הכבירים של עם שחולל את שיבת־ציון באמונה נלהבת, בעבודה קשה, באהבה ללא קץ לארץ הזאת, לכל דורותיה, ובמלחמות שלא תמו. במעשים שעוררו בנו גאוות השתייכות ודבקות בצדקת הדרך אף באלה שחוללו בחלק מאתנו תחושות אשמה וחרטה. עיקר כוחה של שיבת־ציון נבע מהיותה תנועת עם השב אל ההיסטוריה והמעצב אותה, ללא תעתועים משיחיים.



 * * *



 אני זוכר את "המחתרת היהודית". זו קמה פה בראשית שנות ה-80, למעלה משלושים שנה לאחר כינון העצמאות, על כל כליה, מוסדותיה וזרועותיה, כמדינת חוק. חבריה פעלו נגד הפלסטינים כתגובה להתקפת מחבלים על תלמידי ישיבה בדרכם מקרית ארבע לחברון. שישה מהם נרצחו ו-16 נפצעו. השלטון הישראלי גזר גירוש לירדן על שלושה אישי ציבור פלסטינים. מתנחלים מחברון ומשאר חבלי הארץ התארגנו למחתרת שהחלה בהכנות לפגיעה במנהיגים פלסטינים. לאחר הפיגוע ב"בית הדסה", מולכדו מכוניותיהם של שלושה ראשי ערים ערביות, שכם, רמאללה ואל־בירה. רגלי שניים מהם נכרתו. פיגוע נוסף נערך שנה אחר כך במכללה האיסלאמית בחברון, לאחר רצח תלמיד ישיבה בחברון. פריו – שלושה הרוגים ושלושים פצועים. חברי המחתרת גם עמדו לפוצץ חמישה אוטובוסים ערביים על יושביהם. אך השב"כ מנע את הפעולה ופתח במאסרים. 29 נשפטו ונכלאו בכלא תל־מונד.



 חלק מחברי המחתרת לא הסתפקו בכך ותיכננו לפוצץ את מסגדי הר הבית. מעשה החורג מתגובת נקם וענישה ואמור להיות אירוע קטסטרופלי. הריב הממושך והמדמם בין שתי התנועות הלאומיות על הארץ הזאת עמד להיות למלחמה בין דתות, בין האיסלאם ברחבי תבל ליהודים המאיימים להחריב את "אל־אקצה" ו"כיפת הסלע".



 קיבלתי אז מכתב אישי מאחד האסירים, מהוגי הדעות של החבורה הזאת ומן הנאבקים על הקמת בית המקדש השלישי בהר הבית. מכתבו החריד אותי.



 * * *



 זמן קצר אחר כך פגשתי בירושלים ביהושע כהן, חבר קיבוץ שדה בוקר, מראשוני לח"י ומגיבוריה של המחתרת העברית ההיא שלחמה בבריטים. הוא גם היה האיש שירה למוות בירושלים ברוזן ברנדוט, שליח האו"ם. בשדה בוקר היה מקורבו של דוד בן־גוריון, הרועה, שעשה שם את שארית חייו.



 יהושע סיפר לי שבילה פעמיים עם אסירי "המחתרת היהודית", לפי בקשתם. הם ראו בלח"י דוגמה ומופת לדרכם, "השטרניסטים" לחמו כארגון פורש לפני עצמאות ישראל. יורשיהם, כביכול, הפרו את חוקיה של מדינת ישראל ואת הכתוב לדורות במגילת העצמאות.



 יהושע כהן סיפר לי, כי שאל אותם אם תוכנית פיצוץ המסגדים היתה תוכנית אופרטיבית, ממתינה לביצוע, או בגדר הרהורים בעלמא. מדבריהם למד, כי חלק מחברי המחתרת תיכננו לפוצץ את המסגדים כדי למנוע את הנסיגה מסיני וליצור חוויה דתית של גאולה! אחרים בה התנגדו לכך. הם לא זכו אז בהסכמה שלמה מהסמכויות הרבניות המקובלות עליהם. הוא שאל אותם אם חשבו מראש על תגובת האיסלאם כולו, ברחבי תבל, למעשה הזה אם ייעשה. והיה מי שהשיב לו כי זה אמור היה להיות רגע המבחן של הקדוש ברוך הוא.



 * * *



 בימי שלטון מנחם בגין, לאחר חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל, החל פינוי סיני מבסיסי צה"ל ומהיישובים שהוקמו. החלה תנועת התנגדות קשה ונחרצת למהלכי הנסיגה והפינוי. תמונות ההתנגשות בין החיילים לבין הנאחזים בציפורניים אינן מרפות מהזוכרים אותן.



 בעת ההיא נערכה שביתת רעב במבנה סמוך לרחבת הכותל בירושלים. בין הצמים היה גם יהושע כהן. ערב ערב ביקרתי אותו, במשך עשרה ימים. בסופו של דבר, בשל מצבו שהחמיר, ציווה עליו הרופא לחדול מהתענית.



 יהושע התנגד לנסיגה, אך לא השלים עם ההתנגדות האלימה לפינוי, עם ההתנגשות עם כוחות הביטחון.



 אני חושב גם עליו בהקשרים ההם. יהושע שלחם בבריטים למען עצמאות ישראל לא יכול היה לשאת את מעשי "המחתרת היהודית", כאילו אין שלטון ריבוני עברי בארץ הזאת ואיש הישר בעיניו יעשה!



 * * *



 במוצאי השבת שעברה צפיתי, בחברת רעייתי, בערוץ 2, בתוכנית העוסקת בהר הבית. נודע לנו כי קיימים בישראל 16 ארגונים המכינים את שוב ישראל אל ההר, החל בארכיטקטים העוסקים בצורתו כלילת השלמות של המקדש וכלה בנשים הצדקניות המתמחות בהכנת מנחת הסולת למשכן. והיו שם הפעילים העולים להתפלל על ההר וקוראים לאחיהם להצטרף אליהם למען בית המקדש האמור להתנוסס מחדש. אלה היו מלווים בשוטרי ישראל ובאנשי הוואקף, לבל יתפללו בפרהסיה. והיה שם איש ג'ינג'י אחד, שנהג כמנהיג, שפסק שאפשר להפוך את "אל־אקצה" לבית כנסת וקנאי אחר, שהבטיח שבבוא היום, בשובנו להר הבית, "נסלק ממנו את כל הזבל! הזה!", כלומר את המבנים המפוארים ההם. והיה שם, באותה תוכנית טלוויזיה, מי שהיה בשעתו מפקד המשטרה בירושלים, שהזהיר מפני התגרות של קיצונים יהודים בהר הבית, שקשה לחזות מראש את חומרת תוצאותיה, את הנורא מכל.



 בינתיים מסתפקים אנשי “תג מחיר” במסגדים אחרים, מציתים בהם אש ומטנפים בזפת את קירותיהם ומוסיפים “מגן־דוד” ו"מוחמד חזיר!", ואף בכנסיות שולחים ידם. שם אתה מוצא ליד הזוהמה או שחור כוויית האש את "ישו הקוף!"



 בימים אלה שבתי וראיתי, שבתי ושמעתי את מגילת העצמאות שלנו זועקת מעוצמת הכאב, ההלם והחרפה. וחשבתי שדי בגפרור אחד שיבעיר פה את הבערה שלא תכבה.



 ארץ, ארץ, הישמרי מפני השיגעון הנאחז בך. למחרת נסענו לאבו גוש, צפיתי בתועבה שהתרחשה שם ולא האמנתי למראה עיני.

^

האם מותר משחק כדורגל במקום קדוש?

שאילתה ישירה

שוטרים מנעו הפסקת משחק כדורגל ערבי בהר הבית בניגוד לפסיקת בג"צ

חבר הכנסת משה זלמן פייגלין שאל את שר\ה לביטחון פנים

ביום 19.06.13 יהודים שביקרו בהר הבית נחרדו למראה משחקי כדורגל שנערכו בצידו הדרומי של האתר הקדוש, סמוך לרחבת אורוות שלמה. היהודים הפסיקו את המשחק, אך שוטרי המקום נחלצו לעזרת המוסלמים והחזירו להם את הכדור, בניגוד לפסיקת בג"צ האוסר לשחק ברחבי ההר.

יהודים שעלו ביום זה להר הבית גילו לתדהמתם שילדים מוסלמים פוגעים בקדושת המקום ומשחקים כדורגל ברחבת ההר. שלושה מהם לא יכלו לסבול את חילול המקום, לקחו את הכדור, והעבירו אותו לידי אחד השוטרים שהיה צמוד אליהם במשך שהותם בהר. השלושה דרשו ממנו לאכוף את חוק שמירת המקומות הקדושים ולהפסיק את הפגיעה ברגשותיהם. הם אף טענו בפניו שבית המשפט הורה למשטרה שלא לאפשר משחקי כדור ופיקניקים בהר הבית.

השוטר טען שלא ידועה לו פסיקה שכזו, והוא כבר רגיל לראות משחקים כאלו מפעם לפעם. "אני לא אפסיק את המשחקים. אין לי הוראה כזו" אמר השוטר והזעיק למקום קצין.

הם חזרו בפני הקצין על טענותיהם בדבר הפגיעה בקדושת המקום, ברגשותיהם ובחוק, וביקשו ממנו למנוע את חילול המקום. הקצין סירב לבקשתם, החזיר את הכדור לנערים המשחקים, והודיע ליהודים שאם רגשותיהם נפגעים הם יכולים לצאת מתחומי ההר, או להמשיך לשהות בהר למרות מה שקורה במקום.

שלושת היהודים עזבו את ההר, לאחר שלא יכלו לסבול את חילול המקום.

בג"צ בנושא:

"על המשטרה להקפיד ולהבטיח כי תופעות כגון אלו [משחקי כדור-רגל ו"פיקניקים" הנערכים על ידי מוסלמים]. לא יחרגו מהמתחמים שצוינו לעיל, כדי שתשמר קדושת המקום מפני חילולו, ולא ייפגעו רגשותיהם של בני כל הדתות. ביטוי לכך נתן המחוקק בקובעו בסעיף 2 לחוק השמירה על המקומות הקדושים כי המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת עובר עבירה פלילית, וכך גם מי שעושה דבר העלול לפגוע ברגשותיהם של בני הדתות כלפי אותו מקום". (בג"צ 67/93)

רצוני לשאול:

1. מדוע לא מכירים השוטרים בהר הבית את פסיקת בג"צ

2. מדוע פסיקת בג"צ לא נאכפת ומתאפשר חילול המקום הקדוש

^

החלטות בית הדין של ארגוני המקדש, ד' תמוז תשע"ג

בס"ד

החלטות בית הדין של ארגוני המקדש

אב בית הדין – הרב אליעזר שינקולבסקי.
שאר חברי בית הדין – הרב איתי אליצור, הרב עזריה אריאל, הרב הלל בן שלמה, הרב ברוך כהנא.
מזכיר בית הדין – הרב שמשון אלבום.

החלטות שהתקבלו בנוגע לעלייה להר הבית:

1. מעודדים לעלות מי שטבל. לא מעודדים לעלות מי שלא טבל או לא יטבול. כולל עיתונאים. מי שאומר שטבל – מאמינים לו. אא"כ יש סיבה ספציפית לא להאמין.

2. אין להכנס להר הבית עם פאוץ', תיקי גב, שקיות נילון, חבילות גדולות. כשיש צורך להכניס חפצים לצורך הר הבית, כגון: אכילה ושתיה בהר עצמו, ספרים וכד'. ניתן להכניסם באופן מכובד בלבד.

3. מותר להכנס עם פלאפונים, מצלמות, כרטיסי אשראי.

4. מותר להכנס עם שטרות ומטבעות (גם בארנק), ובלבד שלא יהיה הדבר ניכר מבחוץ.

5. אין להכנס להר הבית עם נעלי עור. מותר להכנס ללא נעלים כלל, או עם נעלים העשויות מחומרים אחרים.

6. הכניסה להר הבית צריכה להיות בבגדים מכובדים, לפחות כמו כניסה לבית הכנסת.

7. עמדת בית הדין: הכניסה לכל שטח הר הבית צריכה להיות רק לאחר טבילה כדין. נימוקי החלטה זו יפורסמו בקרוב.

^