אודות yisraelmedad

I am a revenant, that is, a Jew who has returned to his historical homeland. I live in Shiloh, the pre-monarchy capital of the Israel tribal federation where I have lived with my family since 1981. I have been in Israel since 1970. Previously, I have worked in the Knesset, as a parliamentary aide, in Government, as an advisor to a Minister and Deputy-Minister, as director of Israel’s Media Watch, and now retired Director of Information Resources at the Menachem Begin Heritage Center after 17 years. I have now been appointed Deputy Editor to the critical anthology edition of Jabotinsky's Writings in English.

זיוף מוסלמי

עוד לפני הפרשה של "הדגל הציוני" על כפת הסלע בפרומו לפרעות תרפ"ט, הזיוף הזה הופץ במכה בזמן החג' בתחילת שנות ה-20 בידי משלחמת מטעם הוועד הערבי העליון של המופתי אל-חוסייני.

ראש המשלחת היה השייח' מוזפר.

הוא יצא כמה וכמה פעמים בראש משלחת מן הארץ למצרים, סודן, ערב הסעודית ועיראק ועוד מדינות עם מסר תעמולתי נגד הציונות כשאחד ה"הוכחות" לכוונות ההשתלטות של הציונות ב"פלסטין" היא איור של כיפת הסלע כשדגל ציוני מתנוסס מעליו.

על השייח' מוזפר/מוזאפר:

בעיתון "הארץ" מה-5 בדצמבר 1922 ראה לנכון ש.ב. יפה להשיב לו ברשימה בשם "תועים ומתעים".

הנה הקטע על הדגל:

כמובן, זו לא פעם הראשונה שהדגל המזוייף הזה הוצג:

והתגובות:

הוא היה פעיל מאוד בניצול הר הבית כמוקד להסתה:

והנה התגובה של הוועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל:

^

התקיעה והסטטוס-קוו

פורסם ב"מקור ראשון" במדור "דף הבית" של ארנון סגל ביום 25 ספטמבר 2020.

90 שנה לתרועה של הרב משה סגל ליד הכותל המעריב

בתום תפילת נעילה של יום הכפורים תרצ"א, ה-2 באוקטובר 1930, ניגש משה סגל, איש חב"ד, שותפו של אבא אחימאיר וחבר תנועת בית"ר בפלוגת עבודה שלה בגליל, אל סטנדר ששם נרמז לו מונח שופר. למרות התערבותו של פקיד יהודי בכיר של השלטון הבריטי, ג'וליוס ג'ייקובס (שייהרג בפצוץ מלון המלך דוד), שניסה לשדל אותו לבל יעשה כן ועל אף האיסור המוחלט להשמיע את קול השופר שיצא זה עתה מתחת לידו של הנציב העליון ג'ון צ'נסלור, רבי משה תקע.

עיתון הארץ, 3 אוקטובר 1930

קול תקיעתו לא רק הפר את ה"חוק" ולא רק זיעזע יהודים שלא העלו על דעתם כלל שאפשר להתנגד באופן הפגנתי כזה נגד השלטון אלא היה סימן של שבר עמוק בלגיטימיות של אותו שלטון בריטי וה"סטטוס-קוו" ה"מקודש" שלו. ונחזור אחרוה שנתיים ימים.

באמצע יום צום הכפורים תרפ"ט, ה-24 בספטמבר 1928, נכנסה קבוצת שוטרים עם הקצין דאף בראשה והסירו באלימות את המחיצה שהקים האדמו"ר מראדזימין לפני הכותל.

עוד מתחילת המאה ערביי העיר התלוננו על כל פריט שהובא לכותל: אבנים לשבת עליהן, כסאות, מחיצה, תאורה וארונות קודש בהסתמך על פירמאן משנת 1841 וחידושו, כביכול, מעת לעת. היו תקריות ב- 1911, 1912 ו-1913. מ- 1922 עד 1928 שלוש-עשרה תלונות הגושו לבריטים על הפרת ההוראה. למשל, ביום כפור 1925 כל הספסלים הוסרו.

הצבי

בעקבות התקרית שבה תיירת יהודית אמריקאית נפצעה, קמה לא רק מהומה תקשורתית אלא שראשי הישוב וההנהלה הציונית פעלו למען זכויויהם של עדת היהודים ליד הכותל.  בישיבה אשר זומנתה בידי הועד הלאומי ב-26.9.28, התבטא הרב קוק "עלינו למחות על החוק המדומה "המצב הקיים", חוק שהוא מיוסד על צרות -עין ועל מידה לא אנושית כלל". ובהמשך, הוא רומז לפרשה אחרת: "עלינו לדרוש את הבעלות השלמה על הכותל. הוא מזכיר את שאלת בנין בית הכנסת ב"הא הידיעה", שעלתה על הפרק בימי הנציב סיר הרברט םמואל", דהיינו רכישת אזור החצר ופינוי בתי המוסלמים.

בישיבת ב- 22.10, התבטא הרב קוק ש "העלבון הגדול שנגרם לנו על יד הכותל גרר כבר אחריו עלבונות חדשים" והתכוון לרצון הערבים לקבוע שער ברזל בכניסה לחצר הכותל ולתקן נדבכי אבנים בכותל עצמו.

אך הפעילות הצבורית הייתה לשווא. ב- 19 בנובמבר 1928 פורסם "ספר לבן" ובו נקבע "סטטוס-קוו" רשמי ומעוגן בכל הנוגע לכותל (שעד אז התייחס רק לאתרי קדושה נוצריים). רק ב-6 לדצמבר הופיע נוסח עברי ב"הארץ" ושם אנו קוראים "הכוהל הוא גם חלק מ'חאדם אל שריף' ובתור שכזה הוא קדוש למושלמים. יתר על כן, באופן משפטי שייך הוא בהחלט לעדת המושלמים, והרחבה שלפני הכותל שייך ל'וואקף'".

והוא ממשיך "ממשלת ארץ ישראל וממשלת הוד מלכותו, מתוך תשומת לב לסעיף 13 מטופס המנדט על ארץ ישראל, מצאו שעניין זה הוא מסונ הענינים הנכנסים בגדר 'סטאטוס קוו'". הזכות היחידה המוקנית ליהודים היא לבוא למקום ולהתפלל בלבד. הממשלה לא יכולה "להכריח את הבעלים המושמלים…לתת הנחות או זכויות חדשות" ולכן "צרכי תפילה" יובאו רק אם בתקופה הטורקית הדבר היה מותר. וכך הנציב צ'נסלור הוסיף תקיעת שופר לרשימת האיסורים.

כדי להבטיח מדיניותם, הבריטים מינו ועדה בינלאומית ללא אזרחים בריטיים, ועדת לופגרן, ואף היא קיימה דיונים בארץ ובסוף 1930 פורסם הדוח המסכם שלה בו איסור מוחלט המשרר זה שכבר היה קיים שנתיים ש"לא יותר ליהודים לתקוע השופר ליד הכותל ואף לא לגרום לשום הפרעה אחרת שניתן להימנע ממנה".

משה דיין לא חידש שום "סטטוס קוו" אלא נכנע למושג משפיל ומבזה שבא לעולם ב- 1928 ואשר קול תקיעתו של הרב משה סגל כעבור שנתיים ביטל את צדקתו החוקית, כביכול, קול אשר שורה של חברי בית"ר, ברית הבריונים וחיילי אצ"ל דאגו להשמיע עד שהעיר העתיקה נפלה בתש"ח.

הרב משה המשיך את פעילותו למען שחרור העם והארץ מעול השלטון הזר בהקימו "ברית חשמונאים", הצטרף לאצ"ל וישב בכלא ירושלים ואחר כך הצטרף ללח"י והיה המזכיר המייסד של לכפר חב"ד ותושב הרובע היהודי המתחדש הראשון לאחר מלחמת ששת הימים.

הרב משה המשיך את פעילותו למען שחרור העם והארץ מעול השלטון הזר בהקימו "ברית חשמונאים", הצטרף לאצ"ל וישב בכלא ירושלים ואחר כך הצטרף ללח"י והיה המזכיר המייסד של כפר חב"ד ותושב הרובע היהודי המתחדש הראשון לאחר מלחמת ששת הימים. ב- 1971 הצטרף לאגודת "אל הר ה'", פעל רבות למען זכות התפילה בהר ותקע בשופר ליד השער מדי שנה. לבסוף, כשהבין שהרבי מלובביץ' אינו מתנגד שייכנס, נכנס והצליח להיות אחד ממנין מתפללים לפני הכניסה למסגד אל-אקצה שסיים שמונה-עשרה חפוז לאור הנסיבות.

תלמוד הרב עדין שטיינזלץ – ההתחלה

לפני יותר מ- 50 שנה נודע לי על המאמץ החדש להציג את התלמוד בפני הלומד – ואין זה משנה אם הוא תלמיד חכם או עם הארץ – בצורה בהירה ובשיטה ברורה. את שמו של עדין שטיינזלץ לא הכרתי אז אבל ראיתי חוברות של מה שנקרא אז "תלמוד לדור". דומני שזה היה בתקופה שלמדתי במכון למדריכי חו"ל בירושלים ב- 1966. נודע לי שאליהו עמיקם, איש לח"י לשעבר ועיתונאי ב"ידיעות אחרונות" יחד עם גאולה כהן עסקו בנושא. דפדפתי בכמה מן החובורת והתרשמתי אך לטוב.

והנה מצאתי אזכור מוקדם של הרב עדין, מאמצע 1963:

s1

וגם רישום ביבליוגרפי ששנת ההוצאה כאילו מצביעה על 1960 ושמו של עמיקם היה על העריכה:

שטיינזלץ3

שיעורים בתנ"ך של הרב שודרו כבר ברדיו "קול ישראל":

sht

אלא שאז שמעתי שהיה איזה סכסוך. חיפשתי עדויות. מצאתי.

שטיינזלץ1

וגם

שטיינזלץ2

נסיתי לברר פרטים נוספים אבל לא הצלחתי (אני מנסה לבדוק אם יש גישה לארכיון בית המשפט). שמעתי שהענין הסתיים בפשרה כולל תשלום.

מה שאני כן יודע הוא שהרב עדין הירצה ב"מדרשה הלאומית", המוסד שהקימה וניהלה גאולה כהן, שנים אחדות כך שככל הנראה האי-ההבנה המצערת סודרה לשביעות רצונם של כולם.

^

 

רבי נחמן, הלל צ'ייטלין ו…אבא אחימאיר

ב-1936 פירסם הלל צ'ייטלין מאמר על רבי נחמן מברסלב. כעת הוא מופיע שוב בקובץ בשם "בעקבות צדיק הדורות".

המאמר הוא השלישי מתוך שלשה ומצאתי בו קטע המתייחס לגישתו שלל רבי נחמן בנושא כיבוש ארץ ישראל.

את המאמר אני מעלה למטה אבל יש קטע אחד שצ'ייטלין, אשר היה גר בוורשה באותו זמן, משווה במידה מסוימת את השקפתו של הברסלבר לאידיאולוגיה של … אבא אחימאיר. ראו הערה 13:

20200725_231720

אחימאיר ייסד הסיעה המקסימלסטית בתוך התנועה הרביזיוניסטית וחבריה הייו חבר "ברית הבריונים" ויותר מאוחר השתלבו בראשוני אצ"ל ואחר כך לח"י.

לדעתי, ההתייחסות למקסימליזם הרביזיוניסטי, יותר משהיא שייכת לרבי נחמן מאירה את מעורבותו של צ'ייטלין ןבנעשה בפולין באותן שנים שלל התגברות התודעה של ז'בוטינסיק, בית"ר ואחימאיר אשר היה מסייר בערי פולין בתחילת שנות ה- 30 ואחרי יציאתו מן הכלא שוב חזר לפולין ב- 1938. נח זבולני מתאר אותו כחסיד נלהב של ז'בוטינסקי בשנותיו האחרונות (הוא נרצח ב- 1942) בשואה.

המאמר:

20200725_231628

20200725_231639

20200725_233813

 

20200725_233723

20200725_231720

^

 

האפיפיור וחברי הכנסת

אם לא ידוע לכם, שימשתי יור מעשר שנים עוזר פרלמנטרי של גאולה כהן. ולפי דבריה, מכיוון שהיא בעצם מעולם לא פיטרה אותי, המשכתי להיות לה לעזר. התחלתי לעבוד איתה עוד ב- 1971 במסגרת המדרשה הלאומית כך שה'שותפות' שלנו ארוכת ימים.

היא סיפרה לי פעםאת  הרקע לתמונה זו:

20200702_100524

,בביקור שלה באיטליה (אחיה אהרון שימש שם כשליח) נזדמן לה שמישהו הכיר לה את החשמן של המחוז שהוא, ברבות הימים יהפוך לאפיפיור. היא שאלה איך מתלבשים וביקשה עוד טיפים ואז נודע לה ממישהו שביקש "להזהיר" אותה, שהוא עונד צלב גדול על חזהו ושהיא לא תהיה מופתעת.

מיד פנתה לחנויות יהודיות בעיר ונציה ורכשה תליון מגן דוד כמה שיותר יותר גדול כדי לא לבייש את העם היהודי וישראל. ורואים עליה ועוד איך.

כעבור שש שנים שהיה לראש הכנסיה הקתולית, שלפה התמונה ודאגה שהיא תופיע בעיתון "מעריב" איפה שעבדה שנים רבות.

ואז, כעבור הרבה זמן, כששוטטתי בארכיון הדיגטלי של העיתונות היהודית ההיסטורית, פתאום אני רואה תמונה זו

Eban

אלא מה?

אין שום סימן היכר להיותו מר אבא אבן נציג מדינת ישאל או העם היהודי.

ושם טמון כל ההבדל בין גאולה כהן לאחרים.

^

“ביקורת על ספרה של שרינה חן: ”במהרה בימינו

רשימה זו נועדה להתפרסם בכתב העת של אוניברסיטת תל-אביב המרחב הצבורי אלא שמשום מה ההוצאת לאור התבטלה. היא נשלחה בחודש אוקטובר .2019.

שרינה חן, 2017 /  'במהרה בימינו…': תמורות ביחסו של הצבור הדתי-לאומי להר הבית

קריית שדה בוקר: הוצאת מכון בן-גוריון, 216 עמודים + II

לספר אשר עוסק מן ההיבט האקדמאי בתופעה פוליטית או סוציולוגית-אידיאולוגית יש שני תפקידים חשובים. הראשון, לתאר במדוייק ככל שניתן את המציאות בתופעה: מי החברים הפועלים בה, מדוע ובאיזה דרכים ואמצעים הם פועלים. מי מסייע להם ואיך הם מצליחים להתגבר על קשיים ומחסומים, או שלא. התפקיד השני הוא להציג בפני הקורא תובנות על מנת לאפשר לקורא להבין טוב יותר אותן תופעות ופעילויות שעולות מן התצפית המחקרית. ויש, אולי, להוסיף את תפקיד הנוסף שהוא שספר כזה יתרום לקורא את האפשרות לצפות לשינוי במציאות המתוארת בו, לכאן או לכאן, במידה זו או אחרת, כדי להיערך לקראת השינוי.

האם ספרה של שרינה חן ממלא את היעוד הזה? ונזכור שכותרת המשנה מגבילה מאוד את יריעת נושא מחקרה שהיא "תמורות ביחסו של הצבור הדתי-לאומי להר הבית". אך אני חושב שיש שאלה מקדימה שלא כל כך זכתה להתייחסות של חן והיא האם בכלל ניתן להרכיס על הר הבית הטיפולוגיה והאפיון שהיא אימצה לצורך מחקרה, בחלקו הגדול או אפילו הקטן?

אינני כופר שמחקרים נכתבים ומתפרסמים על הנושא של sacralization space ואני מודע לעובדה שבכל זאת חייב החוקר לעבוד עם הכלים שעומדים לרשותו. הרי חן מודה שהיא הסיטה את נקודת מבטה לזווית אתנוגרפית-תרבותית  שבמידה רבה מקטינה את מה שנסקר. מספר הפעילים עת חן התחקתה אחרי אותם פעילים לא היה גדול במיוחד. אם, כפי שטוענת חן, הגרעין של הפעילים למען הר הבית והמקדש הטמיע "דפוסי תרבות ומחשבה חדשים" והשיח הצבורי בנושא התמרכז, האם הספר מספק לנו הבנה איך נושא הר הבית, טעון ורגיש ונפיץ כל כך כפי שהנושא מוצג גם בתקשורת, גם בידי שרי הממשלה האחראים לנושא וגם בתי המשפט שמדי פעם דנים בעתירות וכל פסקי-הדין שלהם מצדיקים את הפרת "חוק השמירה על המקומות הקדושים", לפחות בזמן ניהול מחקרה, לא היה כפי שהוא היום.

ובנקודה זו אין מנוס אלא להתייחס לזמן מחקרה. הספר שבעצם הינו עיבוד מוקפא של הדוטוקט שלה מלפני שנים. המחקר שלה התבסס על עבדותה מלפני יותר מחמש-עשרה שנה. בכנס שנערך מטעם מכון ון-ליר בדצמבר 2006 היא הציגה המחקר ואותה הרצאה עלתה לרשת ב- 2010. האם הפרסום חידש משהו מאז?

בספר ארבעה פרקים עם מבוא וסיכום. כפי שחן משרטטת, מבנה הספר מבוסס על ארבע תמות שהן עליה ובעצם סיקרה היסטורית ואף הלכתית של משמעותה של הכניסה של דתיים-לאומיים לתחומי המקום הקדוש, זיכרון, נשים וקרבן.

אם הקורא יחפש בספרה של שרינה חן סימנים או תחזיות שכך תהיה התמורה ביחס הצבור הדתי-לאומי, יתקשה למצוא. אם יש תמורות בקרב המחנה ה"אמוני" המורחב, שעליו נמנים החרד"לים לגווניהם ואף חסידים, בעיקר ברסלב, וכם ליטאים, אין בספר. ההצלה בגיוס מאות רבות של חרדים אשר הצטרפו לחוג העולים להר-הבית, דבר שהיה מוגבל אך ורק לבני משפחת אלבוים מחצר חסידי בעלז בתקופת מחקרה. ואין להתעלם מההתפתחות בקרב חוגים חרדים, דווקא לא-חסידיים, של התגברות לימוד מקצועות הקשורים לעבודת בית המקדש בעקיר התעמקות בנושא הקרבנות. עשרות ספרי אילוסטרציה וחוברות הדרכה בתחום יצאו בעשור האחרון וקיים ארגון "תורת הקרבנות", שמרכזו בבני ברק, ונוסף בשם "תורת הטהרה". גם אם מוסדות אלה אינם מטיפים לעלייה להר הבית, בוודאי שהם מגבירים ומעצימים את תודעת ההר שאף משפיעה על הדתיים הלאומיים.

דוגמא לכך היא שארגון "תורת הטהרה" פירסם בגליון ג' של בטאונו "שאל נא" באלול תשע"ז במדור "צריך עיון" התייחסותו של הרב ישראל קנטור מכולל "הליכות משה" לשאלה על רקע חיסולם של מחבלים מאום אל-פחם בשטח הר הבית האם היה עדיף לא להרגם אלא רק "שיגרמו להם פצעי מוות וימותו בחוץ" עי הרי לרוב הדעות "איסור טומאת מקדש היא גם בזמן הזה ובהריגתם נמצא שגרמו טומאה במקום המקדש".

הקורא יתקשה להבין אל-נכון את הגידול האדיר של פוקדי ההר, לא מבחינה דתית או אתנוגרפית. בחודש תשרי השנה, מספר המבקרים השומרים על גדרי ההלכה על פי נתוני המשטרה שמטה הקבוצות מפרסם נשק ל-6000, פי עשרה יותר מהתקופה שבה מחקרה של חן בוצעה. בשנה 2018, תירגול קרבן פסח, אחד האירועים המרכזיים שתנועות הר הבית מקיימות בעשור האחרון, התקיים לראשונה למרגלות הר הבית בהשתתפות יותר מאלף איש ובראשות רבנים רבים כגון הרב אריה שטרן רבה של ירושלים, הרב דוב ליאור, וראש ישיבת הר עציון הרב יעקב מדן. גם חבר כנסת דאז, יהודה גליק, נכח. התרגול זכה לאישורו של הנהלת האתר מרכז דוידסון וניצב יורם הלוי של משטרת ירושלים אף הוא אישר קיומו וסיפק אבטחה מתוגברת (בשנה החולפת, האירוע חזר למימדיו הרגילים וזאת בעקבות כשל ארגוני). שחזור טכסים נוספים הם של ניסוך המים, אפיית לחם הפנים וקציר של העומר בהם נוטלים חלק ישרות משתתפים. במשך חמישה ימי חול המועד של חג הפסח נכנסו וסובבו ההר על פי המסלול הכשר (שבו המבקרים מתרחקים תחומי העזרה שהייתה בזמן שבית הנמקדש היה קיים) 2591 יהודים כאשר ביום האחרון, יום חמישי, 5 באפריל, 714 יהודים ביקרו במתחם.  המספרים בשנה לאחר מכן גם בימי חול וגם בחגים חיזקו את מגמת העליה בנוכחות יהודים, הנוהגים להתכונן לכניסה על פי מגבלות הלכתיות, בכל תחומי המדידה. ביום ירושלים האחרון, על אף עיכוב של שעות בפתיחת שער המוגרבים, בסופו של דבר, גם בתוך מהומות , 1,162 עולים היו בהר וביום ט' באב, בתשעה באב 1729 יהודים.

לפי הספירה של המשטרה המתואמת עם "מטה ארגוני המקדש והר הבית", סיכום הנתונים של העולים בשנים האחרונות (לפי הלוח העברי) הוא תשע"ה – כמעט 12,000; תשע"ו – 14,094; תשע"ז – 22,552; תשע"ח – 28,800 והשנה, תשע"ט – 29,460 (המספרים נלקחו בדף הפייסבוק של "ייראה – מתנדבים לעידוד העלייה להר הבית"). חתנים וכלות עולים להר ביום חופתם (דבר שפותר את הבעיה של האיסור לרווקות לטבול במקווה, אגב), ברי-מצווה ואף בנות מצווה (172 חתנים ו-74 כלות השנה), נשים עולות כל ראש חודש ויש אפילו "ישיבת הר הבית" שתלמידיה לומדים בשטח של הכניסה מיד אחרי הבידוק המשטרתי. בעלוני המגזר, "מקור ראשון" ו"השביעי" יש מדורים קבועים המדווחים על הפעילות לעשרות אלפי הקוראים. יש מנין קבוע המתפלל מחוץ לשער השלשלת כל שבת לתפילת מוסף, שנועד לשמש זרז להיתר כניסה להר בשבתות, דבר שהיה קיים בעבר. השר לבטחון פנים גלעד ארדן דאג לפני שלוש שנים לסלק מן ההר את פעילי הוואקף והתנועה האיסלמית-צפון ולאחרונה, ח"כ אבי דיכטר התייצב בהר לקראת ראש השנה, על הרמה המוגבהת, כדי להכריז על חשיבות הנוכחות היהודית בהר. אפילו גרשון סלומון, ראש "נאמני הר הבית, שהיא מנוע-כניסה במשך 28 שנה, אושר לעלות אל ההר באופן חד-פעמי. רק "כיבוש" שער הרחמים העיב על ההתקדמות של מאמצי פעילי ההר והמקדש.

המסקנה היא שאין זו תופעה שולית או של חוג מצומצם ואכן, היו, אם לאמץ את המינוח מתת הכותרת של הספר לפנינו, תמורות בימינו, תמורות רבות ורחבות.

האם הספר מסייע לנו היום להבין את התופעה החדשה הזו? האם הוא צפה אותה? בימוד 184, כותבת ומסכמת חן על "פרדוקס מהפכני" בהקשר התהליך של הפיכת פעילי המקדש וההר מקבוצה שולית "לחלק  מהמארג של האליטה הדתית-הלאומית והעצימו את מעגלי השפעתם בצבור זה". ברור שהשפעתם כבר עברה את גבולות האליטה הזו וממשיכה הלאה לחוגים דתיים נוספים, לסטודנטים חילוניים ואף לדרגות בכירות של זרועות השלטון. אין סימן, כפי שהיא מוסיפה שם, ש"החדרת התכנים המהפכניים למעגלים רחבים…מקטינה את עצמת אש המהפכה ומרככת את ביטוייה".

המסקנה היא שהספר של שרינה חן חשוב. היא זיהתה נכון את מוקדי הכוח ואת גרעיני הפעילים החזקים אך ספרה מוגבל ואינו מספק את מלוא ההבנה שהיא חקרה. אולי אין התאמה בין הסוגיה הפוליטית לבין המבט החברתי שביסוד המחקר שלה. התמונה  משתקפת בספר מאובנת מדי. חוששני שהקורא אינו לומד מה באמת גורם לפעילים להתייצב בחזית דתית-לאומית זו ולהישאר

בה ומהן הסיבות להצלחה הרבה שחן לא ראתה להניח שתתפתח.

^

ממגילה למגילה

האם אתם מכירים את פרוייקט 'תלמוד ישראלי – מסכת עצמאות' שעכשיו יצא בספר?

1565178491_630

אז דעו לכם, לפני כ-15 שנה הגיתי רעיון להוציא לאור חוברת צנועה ובה תודפס מגילת העצמאות, היא ההכרזה על כינון המדינה, בצורת דף גמרא ומסביב פירוש כמו רש"י. אפילו ובאותיות דפוס רש"י. הייתי אז אחראי על מדור החינוך במרכז מורשת מנחם בגין.

אפילו ישבתי עם הנהלת "יסודות" והצעתי שהם יהיו שותפים.

לא מצאתי אוזן קשבת.

והנה אני רואה הדבר התגשם.

שלא תחשבו שאני סתם מדמיין, אני מצרף כאן את החומר שהספקתי לחבר אז:

בארץ ישראל.  ולא בארץ ישמעאל פלסטין בלע"ז.  ועוד, שארץ-ישראל זו איננה הארץ לפי ההבטחה של ברית בין הבתרים ותחומיה גם לא לפי גבולות עולי מצרים ואף לא לפי גבולות עולי עזרא ובגמרא מפרש:

קם.  לא סתם קם אלא עלה בחומה לאחר שהשלטון הבריטי הפר את השבועה שלא לרדות בישראל יותר מדי וגיבוריו נאבקו בשלטון הנוכרי מתוך המחתרת ואף היו להרוגי מלכות בעלותם לגרדום:

העם היהודי. קומץ מתוך העם וכי לא כולם עלו ארצה וחלק גדול הושמד בחורבן אירופה בידי הצורר הנאצי ימ"ש:

היהודי.  יהודי בהגדרה עפ"י ההלכה וזאת בטרם התקבל חוק השבות ותיקוניו:

דמותו. מלשון דימוי ומשמעותו השתקפות מבחוץ ז"א איך אנו חושבים שרואים אותנו:

הרוחנית. כמו הרוח דהיינו אוורירי, בלתי ניתנת לתפיסה;

קוממיות ממלכתית. בשפה החדשה ריבונות או בפי אבותינו מלכות ואדנות;

ספר הספרים הנצחי.  כינוי לתנ"ך אשר מקובל על מתבוללים ונוצרים;

הוגלה.  לאחר חורבן בית שני אם כי היהודים נשארו בארץ משך כל הדורות ובזמן בר-כוכבא משיחו של רבי עקיבא אף מרדו ברומי והביאו על האויב מכות רבות ונוראיות;

שמר  לה  אמונים.  משמע שמר את מצוות התורה, חגו את הפסח וצמו בתשעה באב וכיוצא באלה;

ולא  חדל.  לא רק לא חדל אלא התמידו בעליה ארצה גם בתנאים קשים של תלאות הדרך ודיכוי בארץ תחת שלטון הרשע;

קשר היסטורי. גם אומות העולם אשר התאגדו לאחר המלחמה הגדולה כחבר הלאומים הכירו בקשר היסטורי זה אך בימינו יש אשר בזים לקשר זה כאילו תקופת התנ"ך בכלל לא התקיימה וגם אם היא התקיימה היא לא חשובה ואף הערבים המכונים 'פלסטינים' אימצו לעצמם קשר היסטורי דווקא עם היבוסים אשר כולם יודעים נעלמו בימיו של מלכנו דוד וכאילו ששלם מלך ירושלים איש ערבי היה;

שבו לארצם בהמונים.  לאמיתו של דבר מעט מאוד יהודים עלו ארצה אלא שהציונים עשו תעמולה הקרויה פרופאגנדה בלע"ז;

וחלוצים.  כינוי לחברי ההסתדרות, סוציאליסטים בניגוד לחלוצים אשר לא השתייכו למחנה הפועלי;

מעפילים. מלשון להעפיל במעלה ההר ז"א להתגבר על קשיים של צמצום רשיונות עליה ובלע"ז סרטיפיקאטים. בשנת 1932למנינם קרא המנהיג זאב ז'בוטינסקי לעם לגנוז את הגבולות דבר אשר הכעיס את ראשי הישוב; 

ומגינים. גם אנשי הישוב הישן שוכני ערי ארבע הארצות הקדושות של ירושלים חברון טבריה וצפת עסקו בהגנה עוד בזמן תלמידי רבי אליהו הגאון דוילנה. אך בוגרי המהפכה ברוסיה הם שהביאו את התכונות המחתרתיות ושיטות של התנקשות מבית ומחוץ.  היה זה אותו ז'בוטינסקי אשר נאסר בשנת תר"פ כאשר אירגן את ההגנה על ירושלים מול פורעים ערבים. פרעות נערכו גם בתרפ"א, תרפ"ט וכן תרצ"ו עד תרצ"ט;

ונושא נפשו לעצמאות.  לא כולם כי היתה קבוצה קיקיונית המכונה 'ברית שלום' אשר חבריה הסכימו גם להפסיק את העליה ולא לדרוש את כל הארץ או רובו של הארץ וקיימו משא-ומתן עם המופתי וחבר מרעיו וביניהם פילוסוף מאשכנז בובר;

בשנת תרנ"ז.  ואין אזכור לתנועת 'חיבת ציון' או 'ביל"ו' אולי כי שומרי מצוות הם ולא פורקי עול;

חזון המדינה היהודית.  בלשון אשכנז 'היימשטאט' אך היו שטענו שמדובר ב'מרכז רוחני' בלבד ולא מלכות ממש;

בהצהרת בלפור. שר גדול במלכות בריטניה ועשו מנהג לקרוא על שמו רחוב בכל עיר ועיר ויש הלומדים את תולדות העם והארץ דרך ההליכה מרחוב לרחוב ובזה יש שכר פסיעות;

ב' בנובמבר 1917ובאותו זמן כבר הוקמו גדודי הלגיון היהודי;

ביתו הלאומי.  זה ה'היימשטאט' הנזכר לעיל;

השואה.  חורבן יהדות אירופה בפי אורי-צבי גרינברג ולא שואת-תאום היתה אלא היהודים לא השכילו לראות את הנולד;

בזמן האחרון.  ולא רק כי התחוללו פוגרומים ופרעות ביהודים בכל ארצות הגלות;

בעית העם היהודי.  בעיה גם של הנכרים וגם של בני הברית אשר חשבו להתבולל כדי לפתור את הבעיה האישית שלהם;.

עד כאן הגעתי בתור טיוטה.

והנה צילום םשל הטכסט במחשב:

מגילה

הלוואי שהספר החדש יחדיר בדור הצעיר תודעה לאומית יהודית נאמנה.

^

מכתבי ב"הארץ", 7 באוגוסט 2019

7-8-2019

בתגובה למאמר "על התנצלות וצביעות", עידן ליאב, (הארץ, 8.5)
עידן ליאב אף הוא זקוק ללימודים. התקפתו על נוה דרומי מתבססת על טיעונו שדרומי מתבלבלת בין חזקים וחלשים כשהערבים הם החלשים. אלא שהוא בעצמו מתבלבל או, לכל הפחות, הוא שוכח תולדות שיבת ציון.
הקרבן היהודי המוכר הראשון של הטרור הלאומי הערבי הוא אברהם שלמה זלמן צורף אשר נרצח במכת חרב בירושלים ומת באלול 1851. זה היה 45 שנה לפני שהרצל פרסם "מדינת היהודים" והקים את התנועה הציונית ו-30 שנה לפני עליית הביל"ו. הוא היה יהודי, בן מיעוט בקרב רוב מוסלמי. וכל מה שעשה היה לרכוש שטח לבית ולבית כנסת. האיבה הערבית מאז, ההתקפות על המושבות הראשונות, הפרעות, הגניבות וההצתות, הרצח והאונס, כל אלו עד תש"ח היו של אוכלוסיית רוב נגד עדת מיעוט על רקע לאומי וגזעי. אנו עדיין מחכים להתנצלות, לא רק מה שגרמו לנו אבל אף מה הטרור והאלימות הזאת הביאו על ערביי הארץ עצמם.
 
ישראל מידד
שילה
^