האירוע הישיר שהביא את דוד בן-גוריון לצאת ללונדון בהזמנת זאב זב'וטינסקי בנסיון להגיע להסכם בין מפא"י וההסתדרות לבין התנועה הרביזיוניסטית ותנועת הנוער בית"ר בארץ-ישראל לאחר שנים אחדות של התנגשויות היה 'פיצוץ' האסיפה בחיפה באמצע אוקטור 1934.
אני מצרף כאן חלק ממאמרה של אניטה שפירא מסוף שנות ה-70 שהיווה פרק ספרה "המאבק שנכזב" וכן, מספר קטעי עיתונות להמחשת האירוע.
אל קודם, שירו של דוד שמעונוביץ מ"דבר" מ-23.10.1934:
מהמאמר:
"…הדוגמה הקיצונית ביותר לפירוש, שנתן חלק מן הציבור לחינוכו זה ולדיכוטומיה שבין הציבור והנהגתו, היא פרשת ״פיצוץ״ אסיפת הרביזיוניסטים ב-17.10.1934, בחיפה.[95] ראשית העניין בכך, שראשי מועצת פועלי חיפה גרסו, שבחיפה אסור שתיערך אסיפת-רביזיוניסטים, ולו-גם אסיפה באולם סגור, שהכניסה אליו מותרת לבעלי-כרטיסים בלבד. כשנודע שעומדת להיערך אסיפה כזאת ובה ינאם פון-וייזל, תוכננה תגובה. סוכם להחדיר אנשים אחדים לאולם, שיפריעו לנואם, יטילו פצצת-סירחון, ויפתחו את הדלתות מבפנים לחבריהם אשר לא הצליחו לחדור פנימה, כדי ״לפוצץ״ את האסיפה סופית. לצורך הפעולה רוכז מספר רב של פעילים: הוזמנו פלוגות ״הסדרן״ (״הפועל״), חברי ״השומר הצעיר״, ״המחנות העולים״, ״הנוער-העובד״ ואף הובאו חברים מקריית-חיים ומיגור. לפי ההערכות היו במקום כ-1,500 איש, בשעה שבאסיפה עצמה כ-100 איש בלבד. פורמאלית החליט על הפעולה הארגון המתאים, שכן אבא חושי וחבריו התייעצו עם יוסף רוכל (אבידר), אשר היה אחראי על ״הפלוגות״ מטעם המפלגה בחיפה, אולם לאמיתו של דבר, אורגנה כל הפעולה בהסתר מהנהגת המפלגה.[96]
מייד כשהחל פון-וייזל לנאום, התחילו הפרעות באולם והדלת נפרצה מבחוץ. עד-מהרה אבדה כל שליטה על ההמון המתפרע, שהחל לרגום באבנים את הנמצאים בתוך האולם. למעלה מ-20 איש נפצעו, בתוכם פון-וייזל עצמו, ושני ילדים, עוברי-אורח, שאחד מהם נזקק לניתוח. המשטרה התערבה, כדי להפסיק המהומה, ואנשיה הוכו ונסקלו. משנסתיימה סוף-סוף התגרה והפצועים הוצאו מן האולם על אלונקות, הסתדרו חברי תנועות הנוער, שהיו במקום, בשורות וצעדו בסך ברחובות חיפה, כשהם שרים ״קדימה הפועל״.[97]
הדיון שהתקיים במרכז מפא״י בעקבות מעשה זה היה האחרון בשורת הוויכוחים הגדולים בשאלת האלימות בחיים הפוליטיים. הוא נערך בצל המשא-ומתן שניהל אותה שעה בן-גוריון בלונדון, ובצל משבר האמון המחריף והולך בין הציבור והנהגתו. לכאורה, הסכימו הכל שהמעשה היה שגיאה. אך בין נימוקי שולליו הפרידה תהום. היו שהאשימו את אבא חושי בליבוי הפרשה, במטרה לטרפד את המשא-ומתן המתנהל בלונדון, ובהכשלת מדיניות המפלגה בשאלת האלימות, כפי שבאה לכלל ביטוי הן בהחלטות המרכז והמועצה והן בהודעותיה הפומביות;[98] י׳ שפרינצק אף דרש להרחיקו מחיפה. ואולם אחרים (י׳ בנקובר, י׳ אידלסון וא׳ גולומב) נזעקו להגן על השיטה, תוך ביקורת על המקרה הספציפי. היה ברור לכל, שמבחינה טאקטית היה זה מעשה-שטות, שכן הוא הסיט את תשומת-לב הציבור, במיוחד בחיפה, אך גם בארץ בכלל, מן המאבק לעבודה עברית (שהתמקד אז בבניין שמואל דוד וריכז סביבו דעת-קהל חיובית לתנועה), ועורר דעת-קהל עוינת לפועלים ואוהדת לרביזיוניסטים. הביקורת שנמתחה על אבא חושי הצביעה על הביצוע הבלתי-מוצלח של הפעולה (חוסר-תכנון מדוקדק, אובדן השליטה בשלב המכריע, שימוש מופרז בכוח-אדם) וכן על כך שלא התייעץ במוסדות האחראיים של המפלגה בעניין בעל-חשיבות מדינית למפלגה; אולם מותחי הביקורת מסוג זה יצאו להגן על האלימות כשיטה, כדי למנוע ניצול פרשת חיפה לסיומו של הוויכוח הממושך בשאלה זו במפלגה: ״אם רוצים בקשר עם עניין חיפה לגמור ויכוח שישנו במפלגה לגבי דרכי מלחמתנו ברביזיוניזם – יש לומר, כי זה לא ייעשה על יסוד המשגה של חיפה״.[99] חוסר-האמון להנהגה הוותיקה של המפלגה התבטא בטענות-הנגד של י׳ בנקובר וי׳ אידלסון: אומנם אבא חושי הפר את משמעת המפלגה ופעל על-דעת עצמו, אולם גם מנהיגות המפלגה מנהלת פעולה פארטיזנית, שהרי ברל כצנלסון הלך על דעת עצמו לשיחה עם הרב קוק (השנוא מאז נקט עמדה אוהדת לסטאבסקי בשאלת משפט הרצח), ובן-גוריון נסע לנהל משא-ומתן בלונדון מבלי להתייעץ במוסדות המפלגה.[100] אומנם טבנקין התנגד למעשים דוגמת ״פיצוץ״ אסיפות, שכן לא ראה-בהם גילויי-כוח, אלא גילויי חולשה דווקא, אך גם הוא האשים את המרכז, שלא יזם מלחמה עקבית נגד הרביזיוניזם ויצר בכך את הצורך בפעולות אלימות ופארטיזניות.
לגבי משתתפים לא-מעטים כמו א׳ קצנלסון, ח׳ פינסקי, א׳ גולומב, היה פיצוץ אסיפות של רביזיוניסטים מעשה לגיטימי – בטענה, שעֶקרון חופש הדיבור וההתכנסות איננו תופס לגבי אנשים כמו פון-וייזל.
״אינני מקבל את התורה של חופש-דיבור אבסולוטי לגבי אנשים, שכל מגמתם ושאיפתם היא למנוע חופש פעולה וחופש דיבור מציבור הפועלים״.[101]
מתנגדי המעשה השתדלו לנמק התנגדותם, שמקורה סלידה עמוקה, בנימוקים של אסטראטגיה פוליטית ומשמעת מפלגתית.[102] הייתה זו גולדה מאירסון, שלא השתתפה כמעט בוויכוחים קודמים בנושא האלימות, אשר הגיבה תגובה פשוטה ומשוחררת ממעצורים ״טאקטיים״:
״ […] איך יכלו אנשינו לשיר באותו הערב בחיפה?! הנערים שהשתתפו במעשה היו צריכים לפחות להתבייש ולא להפגין את ה״ניצחון״ […] אינני מצדיקה שום מעשה אלימות, אבל יכולתי להבין מעשי-אלימות נגד מפירי-שביתה […] אך לארגן 1,500 איש כדי לגרש 80 רביזיוניסטים מאסיפה סגורה – זוהי גבורת שווא […] במשך שנה וחצי אני חיה בהרגשה אחת: מה יהיה אם באחד הימים ייפול קורבן תוך ההתנגשויות?… בהיותי בחוץ-לארץ יכולתי לומר פעמים רבות במצפון נקי, שאנו ציבור גדול ויש בוודאי בקרבנו בחורים, שאינם יכולים להתאפק ונותנים גם מכות. אבל לא האמנתי שדברים כאלה יכולים להיות מאורגנים אצלנו […]״.[103]
אפילו התומכים המסורתיים בנקיטת אלימות התקשו לעכל את תהלוכת הצעירים, בליווי שירת הניצחון, שנערכה לאחר המהלומות.[104] הייתה הרגשה, שהנוער הורעל, שחזותו הקשה של ברל בדבר השטן הפאשיסטי המשתלט מבפנים, הולכת ומתגשמת. ועם כל זאת, לא נמצא בידי ברל וחבריו הכוח להביא להחלטה עקרונית בדבר שינוי שיטות המלחמה ברביזיוניסטים. וברל נאלץ להיאחז בטיעון, שמעשה חיפה הפר והכשיל׳ את המדיניות המוסכמת על כל המפלגה בדבר אלימות מבוקרת.[105]
הפעם הוחלט על צעדים נמרצים יותר מאשר בפעמים קודמות: גילוי-הדעת של המפלגה (שחיברוהו ב׳ כצנלסון וא׳ גולומב – והשפעתו של הראשון דומינאנטית בו), שנתפרסם ב״הפועל הצעיר״ ביקר באופן חד-משמעי את המעשה,[106] וכן גם ״דבר״.[107] ועדת חקירה שנשלחה לחקור את האירועים בחיפה (א׳ גולומב, מ׳ בילינסון י׳ טבנקין) לא הגיעה לכלל אחדות דעות. בין חוות-דעתו של א׳ גולומב,׳ המתרץ את המעשה, לבין כתב-האישום של משה בילינסון, גדול המרחק.[108]
פרשת חיפה נבלעה בים הוויכוח הסוער, שנתעורר עם היוודע דבר הסכמי בן-גוריון-ז׳בוטינסקי.[109] החלוקה בין תומכי ההסכמים ומתנגדיהם הייתה דומה, בקווים גסים, לחלוקה שבין התומכים באלימות ומתנגדיה העקביים. אחד הנימוקים החזקים שבפי תומכי ההסכם היה, שמה שעומד לפני התנועה הוא הברירה בין שיטת חיפה ובין ההסכם, ובלי הסכם ביחסי-עבודה לא ניתן למנוע את האלימות, שטבעה להשחית; הפשרה של בן-גוריון הייתה לדעתם המוצא היחיד מן הסבך, שהביא לאובדן צלם התנועה.[110] חמת-הזעם חסרת-המעצורים של המאבק נגד הרביזיוניסטים היא שהביאה, באורח דיאלקטי, את הצורך בהסכם. מתנגדי ההסכם העלו אף הם את המאבק של השנתיים האחרונות כראיה, אלא שטענתם הייתה הפוכה: אחרי שהציבור חונך במשך שנים ארוכות על הפאתוס האנטי-רביזיוניסטי, אי-אפשר לבוא בבוקר בהיר אחד ולתבוע ממנו שינוי כה קיצוני.[111] אין ספק שהיה בטענה זו הרבה מן האמת, ובייחוד נכון הדבר לגבי בן-גוריון. בעוד שברל נקט עמדה עקבית בשאלת הרביזיוניסטים בפרטי, ובשאלת היחסים ביו מעמד הפועלים ומעמדות אחרים ביישוב בכלל – עֶמדה החותרת לקראת הידברות, ו״שלום ביישוב״, נמשך בן-גוריון אחרי המאבק, אחרי התגוששות הכוחות, לרבות ההתנגשות האלימה, ושיתף פעולה עם הזרמים המיליטאנטיים במפא״י. ב-1934 שינה לפתע את טעמו ובקבלו את דעתו של ברל, החל לחתור להסכם, מנימוקים שלא כאן המקום לפרטם; ואפילו אז מְשכוֹ הלך-רוחו אל חבריו הצעירים והתפרצויותיהם האלימות, כפי שראינו בעניין ״העלייה״ של סטאבסקי. לכן כה גדולה הייתה עוצמת ההלם שהוכה הציבור עם הודעתו על ההסכמים. היה זה מהפך גמור בחינוכה של דעת-הקהל הפועלית, חינוך שהיה רווי מתח מעמדי ודריכות מלחמתית. היה זה דווקא ברל, שחש את עומק השבר שחל בתודעת הציבור. במברק ששלח לבן-גוריון השוהה בלונדון כתב: ״התנועה נפצעה והסכנה גדולה מאוד. מה בצע בנס אם מכשיר ההגשמה העיקרי יישבר״.[112] היה בסיטואציה זו כדי להזכיר את האגדה בדבר האיש אשר חילץ את השד מתוך הבקבוק – ולא ידע כיצד להשיבו לשם."
הערות:
[95] לכאורה, החלה הפרשה כתוצאה מהתלהטות הרוחות בחיפה, בגלל עבודת בית״רים בבניין שמואל דוד, שם הכניסו הבעלים לעבודה פועלים ערבים ופגעו בעֶקרון העבודה העברית. למעשה, לא היה קשר בין פרשת בניין שמואל דוד לבין הפרשה שלהלן, ורק לאחר מעשה היו שניסו לנצל את סמיכות-הפרשיות, כדי להציג את ההתפרעות כאילו נבעה ממניעים לאומיים – המקובלים על הכל – כמאבק לעבודה עברית.
[96] ערב הפעולה ביקר רמז בחיפה לרגל משא-ומתן, שהתנהל אז בעניין עבודה עברית בבניין שמואל דוד, ולא גונב לאוזניו דבר על הפעולה המתוכננת.
[97] התיאור מסתמך על פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34; פרוטוקול ישיבת מועצת סניף מפא״י בחיפה, 23.10.1934, ב״ב 4/1/34 ג׳. מסקנות ועדת-החקירה בעניין מעשה-חיפה (גולומב-בילינסון), ב״ב 4/1/34 ג׳. ראה נספח מספר 2. אומנם, היו שהדגישו את הקשר עם פרשת בניין שמואל דוד והמאבק לעבודה עברית שם, אולם לאחר שיקול-דעת נראית לי גרסת מתנגדיהם. הוא הדין ביחס להאשמת ״אנטיפא״ בליבוי המהומות.
[98] כמו ברל, פ׳ לוביאניקר, מ׳ שרתוק, א׳ קפלן, גולדה מאירסון, י׳ ברץ ואחרים.
[99] דברי א׳ גולומב, פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב׳׳ב 23/34. מדברי י׳ אידלסון באותו דיון: ״בשום אופן אין להחליף את הביקורת הזאת במשהו אחר, בשלילת השימוש-בכוח בכלל, מה שעל-כל-פנים, איננו קו המפלגה היום״.
[100] אומנם הוא קיבל את אישור הוועדה הפוליטית של המפלגה לכך – אך לא את אישור המרכז.
[101] ח׳ פינסקי, פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34.
[102] מ׳ שרתוק, י׳ בן-צבי, א׳ קפלן ואפילו ברל כצנלסון.
[103] פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34.
[104] בישיבת מועצת סניף מפא״י בחיפה, ב-23.10.1934, הסכימו הכל, ששני דברים היו פסולים: הסקילה באבנים והשירה. ב״ב 4/1/34 ג׳.
[105] אומנם ברל כרך יחד את ״השביעי-של-פסח״, את פרשת ״העלייה״ של סטאבסקי ואת מעשה-חיפה, אך יחד עם זאת יצר הפרדה בין מניעי המאבק נגד הרביזיוניזם לבין הפרשה בחיפה, באומרו: ״השיטה השוררת בחיפה איננה שימוש באלימות לשם כיבושים וכדי להדוף התנקשות בערכי תנועתנו. תוכנה הוא – אלימות לשם גילוי כוח. לא שהחברים בחיפה חושבים, כי על-ידי מכות לבית״רים יחריבו את הרביזיוניזם, אלא מעשים כאלה הם בעיניהם ביטוי של גבורה וכוח. מעשים אלה אינם נובעים מתוך אווירה מהפכנית אלא תוצאה של שלטון האפראט. לחץ כזה כמו בחיפה לא הרגשתי בשום מקום אחר״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34.
[106] ״הפועל הצעיר״, 26.10.1934.
[107] למדיניות ״דבר״ במקרים קודמים התייחס מ׳ שרתוק במכתבו למרכז. בדורשו תגובה חד-משמעית, כתב: ״זאת אומרת לא בשיטת ׳דבר׳ עד עכשיו, שלא היה לו העוז להוקיע את חטאינו מבלי ללַמד עליהם זכות על-ידי חטאי צרינו״. פרוטוקול מרכז מפא״י, 21.10.1934, ב״ב 23/34. ראה בעניין זה גם נספח 3.
[108] ראה נספח מס׳ 2.
[109] ההסכמים נחלקו לשלושה: הסכם א׳ – ״על מניעת אמצעי מלחמה נפסדים״; הסכם ב׳ – ״על יחסי פועלים בארץ״; הסכם ג׳ – הסכם בציונות.
[110] לדוגמה, דברי י׳ שפרינצק, בישיבת מרכז מפא״י, 31.10.1934 : ״ […] מי ששולל את לונדון מוכרח לחייב את חיפה, והמפלגה מחויבת לחפש דרך, שלא נגיע לידי התנוונות. בישיבה הקודמת של המרכז היה לי העוז להציע, שאבא חושי יועבר מחיפה, אבל אבא חושי וקבוצתו שישבו בישיבה התייחסו בביטול גמור לכל הדיון שלנו […] לפני ימים אחדים הייתה פגישה ארצית של מזכירי הסניפים […] מה אמר בה י׳ קיציס? הוא אמר: ׳ההסתדרות נולדה וגדלה באלימות ואתם משקרים בגילוי-הדעת שלכם׳. וכעבור איזה ימים בא אלי חבר מבאר-טוביה ואמר: ׳עניין חיפה הוא המעשה המפואר ביותר של ההסתדרות!׳ וקמינקר מ׳נשר׳ אמר: ׳כולם התייחסו בחיוב למעשה-חיפה׳ ״. ב״ב 23/34.
[111] למשל דברי טבנקין: ״אמר לי חבר, פועל ותיק: אתם תסיתו אותנו במשך שנים שזהו האויב-בנפש הכי מסוכן שלנו, ועכשיו תאמרו לנו: אל תהיו מוסתים?״ וכן דברי ב׳ רפטור, י׳ אידלסון. פרוטוקול מרכז מפא״י, 31.10.1934, ב״ב 23/34.
[112] תכתובת ברל-בן-גוריון, מברק מברל לבן-גוריון, מ-8.11.1934, ב״ב תיק 201/1/34.
^
ShilohInSense 