האפיפיור וחברי הכנסת

אם לא ידוע לכם, שימשתי יור מעשר שנים עוזר פרלמנטרי של גאולה כהן. ולפי דבריה, מכיוון שהיא בעצם מעולם לא פיטרה אותי, המשכתי להיות לה לעזר. התחלתי לעבוד איתה עוד ב- 1971 במסגרת המדרשה הלאומית כך שה'שותפות' שלנו ארוכת ימים.

היא סיפרה לי פעםאת  הרקע לתמונה זו:

20200702_100524

,בביקור שלה באיטליה (אחיה אהרון שימש שם כשליח) נזדמן לה שמישהו הכיר לה את החשמן של המחוז שהוא, ברבות הימים יהפוך לאפיפיור. היא שאלה איך מתלבשים וביקשה עוד טיפים ואז נודע לה ממישהו שביקש "להזהיר" אותה, שהוא עונד צלב גדול על חזהו ושהיא לא תהיה מופתעת.

מיד פנתה לחנויות יהודיות בעיר ונציה ורכשה תליון מגן דוד כמה שיותר יותר גדול כדי לא לבייש את העם היהודי וישראל. ורואים עליה ועוד איך.

כעבור שש שנים שהיה לראש הכנסיה הקתולית, שלפה התמונה ודאגה שהיא תופיע בעיתון "מעריב" איפה שעבדה שנים רבות.

ואז, כעבור הרבה זמן, כששוטטתי בארכיון הדיגטלי של העיתונות היהודית ההיסטורית, פתאום אני רואה תמונה זו

Eban

אלא מה?

אין שום סימן היכר להיותו מר אבא אבן נציג מדינת ישאל או העם היהודי.

ושם טמון כל ההבדל בין גאולה כהן לאחרים.

^

“ביקורת על ספרה של שרינה חן: ”במהרה בימינו

רשימה זו נועדה להתפרסם בכתב העת של אוניברסיטת תל-אביב המרחב הצבורי אלא שמשום מה ההוצאת לאור התבטלה. היא נשלחה בחודש אוקטובר .2019.

שרינה חן, 2017 /  'במהרה בימינו…': תמורות ביחסו של הצבור הדתי-לאומי להר הבית

קריית שדה בוקר: הוצאת מכון בן-גוריון, 216 עמודים + II

לספר אשר עוסק מן ההיבט האקדמאי בתופעה פוליטית או סוציולוגית-אידיאולוגית יש שני תפקידים חשובים. הראשון, לתאר במדוייק ככל שניתן את המציאות בתופעה: מי החברים הפועלים בה, מדוע ובאיזה דרכים ואמצעים הם פועלים. מי מסייע להם ואיך הם מצליחים להתגבר על קשיים ומחסומים, או שלא. התפקיד השני הוא להציג בפני הקורא תובנות על מנת לאפשר לקורא להבין טוב יותר אותן תופעות ופעילויות שעולות מן התצפית המחקרית. ויש, אולי, להוסיף את תפקיד הנוסף שהוא שספר כזה יתרום לקורא את האפשרות לצפות לשינוי במציאות המתוארת בו, לכאן או לכאן, במידה זו או אחרת, כדי להיערך לקראת השינוי.

האם ספרה של שרינה חן ממלא את היעוד הזה? ונזכור שכותרת המשנה מגבילה מאוד את יריעת נושא מחקרה שהיא "תמורות ביחסו של הצבור הדתי-לאומי להר הבית". אך אני חושב שיש שאלה מקדימה שלא כל כך זכתה להתייחסות של חן והיא האם בכלל ניתן להרכיס על הר הבית הטיפולוגיה והאפיון שהיא אימצה לצורך מחקרה, בחלקו הגדול או אפילו הקטן?

אינני כופר שמחקרים נכתבים ומתפרסמים על הנושא של sacralization space ואני מודע לעובדה שבכל זאת חייב החוקר לעבוד עם הכלים שעומדים לרשותו. הרי חן מודה שהיא הסיטה את נקודת מבטה לזווית אתנוגרפית-תרבותית  שבמידה רבה מקטינה את מה שנסקר. מספר הפעילים עת חן התחקתה אחרי אותם פעילים לא היה גדול במיוחד. אם, כפי שטוענת חן, הגרעין של הפעילים למען הר הבית והמקדש הטמיע "דפוסי תרבות ומחשבה חדשים" והשיח הצבורי בנושא התמרכז, האם הספר מספק לנו הבנה איך נושא הר הבית, טעון ורגיש ונפיץ כל כך כפי שהנושא מוצג גם בתקשורת, גם בידי שרי הממשלה האחראים לנושא וגם בתי המשפט שמדי פעם דנים בעתירות וכל פסקי-הדין שלהם מצדיקים את הפרת "חוק השמירה על המקומות הקדושים", לפחות בזמן ניהול מחקרה, לא היה כפי שהוא היום.

ובנקודה זו אין מנוס אלא להתייחס לזמן מחקרה. הספר שבעצם הינו עיבוד מוקפא של הדוטוקט שלה מלפני שנים. המחקר שלה התבסס על עבדותה מלפני יותר מחמש-עשרה שנה. בכנס שנערך מטעם מכון ון-ליר בדצמבר 2006 היא הציגה המחקר ואותה הרצאה עלתה לרשת ב- 2010. האם הפרסום חידש משהו מאז?

בספר ארבעה פרקים עם מבוא וסיכום. כפי שחן משרטטת, מבנה הספר מבוסס על ארבע תמות שהן עליה ובעצם סיקרה היסטורית ואף הלכתית של משמעותה של הכניסה של דתיים-לאומיים לתחומי המקום הקדוש, זיכרון, נשים וקרבן.

אם הקורא יחפש בספרה של שרינה חן סימנים או תחזיות שכך תהיה התמורה ביחס הצבור הדתי-לאומי, יתקשה למצוא. אם יש תמורות בקרב המחנה ה"אמוני" המורחב, שעליו נמנים החרד"לים לגווניהם ואף חסידים, בעיקר ברסלב, וכם ליטאים, אין בספר. ההצלה בגיוס מאות רבות של חרדים אשר הצטרפו לחוג העולים להר-הבית, דבר שהיה מוגבל אך ורק לבני משפחת אלבוים מחצר חסידי בעלז בתקופת מחקרה. ואין להתעלם מההתפתחות בקרב חוגים חרדים, דווקא לא-חסידיים, של התגברות לימוד מקצועות הקשורים לעבודת בית המקדש בעקיר התעמקות בנושא הקרבנות. עשרות ספרי אילוסטרציה וחוברות הדרכה בתחום יצאו בעשור האחרון וקיים ארגון "תורת הקרבנות", שמרכזו בבני ברק, ונוסף בשם "תורת הטהרה". גם אם מוסדות אלה אינם מטיפים לעלייה להר הבית, בוודאי שהם מגבירים ומעצימים את תודעת ההר שאף משפיעה על הדתיים הלאומיים.

דוגמא לכך היא שארגון "תורת הטהרה" פירסם בגליון ג' של בטאונו "שאל נא" באלול תשע"ז במדור "צריך עיון" התייחסותו של הרב ישראל קנטור מכולל "הליכות משה" לשאלה על רקע חיסולם של מחבלים מאום אל-פחם בשטח הר הבית האם היה עדיף לא להרגם אלא רק "שיגרמו להם פצעי מוות וימותו בחוץ" עי הרי לרוב הדעות "איסור טומאת מקדש היא גם בזמן הזה ובהריגתם נמצא שגרמו טומאה במקום המקדש".

הקורא יתקשה להבין אל-נכון את הגידול האדיר של פוקדי ההר, לא מבחינה דתית או אתנוגרפית. בחודש תשרי השנה, מספר המבקרים השומרים על גדרי ההלכה על פי נתוני המשטרה שמטה הקבוצות מפרסם נשק ל-6000, פי עשרה יותר מהתקופה שבה מחקרה של חן בוצעה. בשנה 2018, תירגול קרבן פסח, אחד האירועים המרכזיים שתנועות הר הבית מקיימות בעשור האחרון, התקיים לראשונה למרגלות הר הבית בהשתתפות יותר מאלף איש ובראשות רבנים רבים כגון הרב אריה שטרן רבה של ירושלים, הרב דוב ליאור, וראש ישיבת הר עציון הרב יעקב מדן. גם חבר כנסת דאז, יהודה גליק, נכח. התרגול זכה לאישורו של הנהלת האתר מרכז דוידסון וניצב יורם הלוי של משטרת ירושלים אף הוא אישר קיומו וסיפק אבטחה מתוגברת (בשנה החולפת, האירוע חזר למימדיו הרגילים וזאת בעקבות כשל ארגוני). שחזור טכסים נוספים הם של ניסוך המים, אפיית לחם הפנים וקציר של העומר בהם נוטלים חלק ישרות משתתפים. במשך חמישה ימי חול המועד של חג הפסח נכנסו וסובבו ההר על פי המסלול הכשר (שבו המבקרים מתרחקים תחומי העזרה שהייתה בזמן שבית הנמקדש היה קיים) 2591 יהודים כאשר ביום האחרון, יום חמישי, 5 באפריל, 714 יהודים ביקרו במתחם.  המספרים בשנה לאחר מכן גם בימי חול וגם בחגים חיזקו את מגמת העליה בנוכחות יהודים, הנוהגים להתכונן לכניסה על פי מגבלות הלכתיות, בכל תחומי המדידה. ביום ירושלים האחרון, על אף עיכוב של שעות בפתיחת שער המוגרבים, בסופו של דבר, גם בתוך מהומות , 1,162 עולים היו בהר וביום ט' באב, בתשעה באב 1729 יהודים.

לפי הספירה של המשטרה המתואמת עם "מטה ארגוני המקדש והר הבית", סיכום הנתונים של העולים בשנים האחרונות (לפי הלוח העברי) הוא תשע"ה – כמעט 12,000; תשע"ו – 14,094; תשע"ז – 22,552; תשע"ח – 28,800 והשנה, תשע"ט – 29,460 (המספרים נלקחו בדף הפייסבוק של "ייראה – מתנדבים לעידוד העלייה להר הבית"). חתנים וכלות עולים להר ביום חופתם (דבר שפותר את הבעיה של האיסור לרווקות לטבול במקווה, אגב), ברי-מצווה ואף בנות מצווה (172 חתנים ו-74 כלות השנה), נשים עולות כל ראש חודש ויש אפילו "ישיבת הר הבית" שתלמידיה לומדים בשטח של הכניסה מיד אחרי הבידוק המשטרתי. בעלוני המגזר, "מקור ראשון" ו"השביעי" יש מדורים קבועים המדווחים על הפעילות לעשרות אלפי הקוראים. יש מנין קבוע המתפלל מחוץ לשער השלשלת כל שבת לתפילת מוסף, שנועד לשמש זרז להיתר כניסה להר בשבתות, דבר שהיה קיים בעבר. השר לבטחון פנים גלעד ארדן דאג לפני שלוש שנים לסלק מן ההר את פעילי הוואקף והתנועה האיסלמית-צפון ולאחרונה, ח"כ אבי דיכטר התייצב בהר לקראת ראש השנה, על הרמה המוגבהת, כדי להכריז על חשיבות הנוכחות היהודית בהר. אפילו גרשון סלומון, ראש "נאמני הר הבית, שהיא מנוע-כניסה במשך 28 שנה, אושר לעלות אל ההר באופן חד-פעמי. רק "כיבוש" שער הרחמים העיב על ההתקדמות של מאמצי פעילי ההר והמקדש.

המסקנה היא שאין זו תופעה שולית או של חוג מצומצם ואכן, היו, אם לאמץ את המינוח מתת הכותרת של הספר לפנינו, תמורות בימינו, תמורות רבות ורחבות.

האם הספר מסייע לנו היום להבין את התופעה החדשה הזו? האם הוא צפה אותה? בימוד 184, כותבת ומסכמת חן על "פרדוקס מהפכני" בהקשר התהליך של הפיכת פעילי המקדש וההר מקבוצה שולית "לחלק  מהמארג של האליטה הדתית-הלאומית והעצימו את מעגלי השפעתם בצבור זה". ברור שהשפעתם כבר עברה את גבולות האליטה הזו וממשיכה הלאה לחוגים דתיים נוספים, לסטודנטים חילוניים ואף לדרגות בכירות של זרועות השלטון. אין סימן, כפי שהיא מוסיפה שם, ש"החדרת התכנים המהפכניים למעגלים רחבים…מקטינה את עצמת אש המהפכה ומרככת את ביטוייה".

המסקנה היא שהספר של שרינה חן חשוב. היא זיהתה נכון את מוקדי הכוח ואת גרעיני הפעילים החזקים אך ספרה מוגבל ואינו מספק את מלוא ההבנה שהיא חקרה. אולי אין התאמה בין הסוגיה הפוליטית לבין המבט החברתי שביסוד המחקר שלה. התמונה  משתקפת בספר מאובנת מדי. חוששני שהקורא אינו לומד מה באמת גורם לפעילים להתייצב בחזית דתית-לאומית זו ולהישאר

בה ומהן הסיבות להצלחה הרבה שחן לא ראתה להניח שתתפתח.

^

ממגילה למגילה

האם אתם מכירים את פרוייקט 'תלמוד ישראלי – מסכת עצמאות' שעכשיו יצא בספר?

1565178491_630

אז דעו לכם, לפני כ-15 שנה הגיתי רעיון להוציא לאור חוברת צנועה ובה תודפס מגילת העצמאות, היא ההכרזה על כינון המדינה, בצורת דף גמרא ומסביב פירוש כמו רש"י. אפילו ובאותיות דפוס רש"י. הייתי אז אחראי על מדור החינוך במרכז מורשת מנחם בגין.

אפילו ישבתי עם הנהלת "יסודות" והצעתי שהם יהיו שותפים.

לא מצאתי אוזן קשבת.

והנה אני רואה הדבר התגשם.

שלא תחשבו שאני סתם מדמיין, אני מצרף כאן את החומר שהספקתי לחבר אז:

בארץ ישראל.  ולא בארץ ישמעאל פלסטין בלע"ז.  ועוד, שארץ-ישראל זו איננה הארץ לפי ההבטחה של ברית בין הבתרים ותחומיה גם לא לפי גבולות עולי מצרים ואף לא לפי גבולות עולי עזרא ובגמרא מפרש:

קם.  לא סתם קם אלא עלה בחומה לאחר שהשלטון הבריטי הפר את השבועה שלא לרדות בישראל יותר מדי וגיבוריו נאבקו בשלטון הנוכרי מתוך המחתרת ואף היו להרוגי מלכות בעלותם לגרדום:

העם היהודי. קומץ מתוך העם וכי לא כולם עלו ארצה וחלק גדול הושמד בחורבן אירופה בידי הצורר הנאצי ימ"ש:

היהודי.  יהודי בהגדרה עפ"י ההלכה וזאת בטרם התקבל חוק השבות ותיקוניו:

דמותו. מלשון דימוי ומשמעותו השתקפות מבחוץ ז"א איך אנו חושבים שרואים אותנו:

הרוחנית. כמו הרוח דהיינו אוורירי, בלתי ניתנת לתפיסה;

קוממיות ממלכתית. בשפה החדשה ריבונות או בפי אבותינו מלכות ואדנות;

ספר הספרים הנצחי.  כינוי לתנ"ך אשר מקובל על מתבוללים ונוצרים;

הוגלה.  לאחר חורבן בית שני אם כי היהודים נשארו בארץ משך כל הדורות ובזמן בר-כוכבא משיחו של רבי עקיבא אף מרדו ברומי והביאו על האויב מכות רבות ונוראיות;

שמר  לה  אמונים.  משמע שמר את מצוות התורה, חגו את הפסח וצמו בתשעה באב וכיוצא באלה;

ולא  חדל.  לא רק לא חדל אלא התמידו בעליה ארצה גם בתנאים קשים של תלאות הדרך ודיכוי בארץ תחת שלטון הרשע;

קשר היסטורי. גם אומות העולם אשר התאגדו לאחר המלחמה הגדולה כחבר הלאומים הכירו בקשר היסטורי זה אך בימינו יש אשר בזים לקשר זה כאילו תקופת התנ"ך בכלל לא התקיימה וגם אם היא התקיימה היא לא חשובה ואף הערבים המכונים 'פלסטינים' אימצו לעצמם קשר היסטורי דווקא עם היבוסים אשר כולם יודעים נעלמו בימיו של מלכנו דוד וכאילו ששלם מלך ירושלים איש ערבי היה;

שבו לארצם בהמונים.  לאמיתו של דבר מעט מאוד יהודים עלו ארצה אלא שהציונים עשו תעמולה הקרויה פרופאגנדה בלע"ז;

וחלוצים.  כינוי לחברי ההסתדרות, סוציאליסטים בניגוד לחלוצים אשר לא השתייכו למחנה הפועלי;

מעפילים. מלשון להעפיל במעלה ההר ז"א להתגבר על קשיים של צמצום רשיונות עליה ובלע"ז סרטיפיקאטים. בשנת 1932למנינם קרא המנהיג זאב ז'בוטינסקי לעם לגנוז את הגבולות דבר אשר הכעיס את ראשי הישוב; 

ומגינים. גם אנשי הישוב הישן שוכני ערי ארבע הארצות הקדושות של ירושלים חברון טבריה וצפת עסקו בהגנה עוד בזמן תלמידי רבי אליהו הגאון דוילנה. אך בוגרי המהפכה ברוסיה הם שהביאו את התכונות המחתרתיות ושיטות של התנקשות מבית ומחוץ.  היה זה אותו ז'בוטינסקי אשר נאסר בשנת תר"פ כאשר אירגן את ההגנה על ירושלים מול פורעים ערבים. פרעות נערכו גם בתרפ"א, תרפ"ט וכן תרצ"ו עד תרצ"ט;

ונושא נפשו לעצמאות.  לא כולם כי היתה קבוצה קיקיונית המכונה 'ברית שלום' אשר חבריה הסכימו גם להפסיק את העליה ולא לדרוש את כל הארץ או רובו של הארץ וקיימו משא-ומתן עם המופתי וחבר מרעיו וביניהם פילוסוף מאשכנז בובר;

בשנת תרנ"ז.  ואין אזכור לתנועת 'חיבת ציון' או 'ביל"ו' אולי כי שומרי מצוות הם ולא פורקי עול;

חזון המדינה היהודית.  בלשון אשכנז 'היימשטאט' אך היו שטענו שמדובר ב'מרכז רוחני' בלבד ולא מלכות ממש;

בהצהרת בלפור. שר גדול במלכות בריטניה ועשו מנהג לקרוא על שמו רחוב בכל עיר ועיר ויש הלומדים את תולדות העם והארץ דרך ההליכה מרחוב לרחוב ובזה יש שכר פסיעות;

ב' בנובמבר 1917ובאותו זמן כבר הוקמו גדודי הלגיון היהודי;

ביתו הלאומי.  זה ה'היימשטאט' הנזכר לעיל;

השואה.  חורבן יהדות אירופה בפי אורי-צבי גרינברג ולא שואת-תאום היתה אלא היהודים לא השכילו לראות את הנולד;

בזמן האחרון.  ולא רק כי התחוללו פוגרומים ופרעות ביהודים בכל ארצות הגלות;

בעית העם היהודי.  בעיה גם של הנכרים וגם של בני הברית אשר חשבו להתבולל כדי לפתור את הבעיה האישית שלהם;.

עד כאן הגעתי בתור טיוטה.

והנה צילום םשל הטכסט במחשב:

מגילה

הלוואי שהספר החדש יחדיר בדור הצעיר תודעה לאומית יהודית נאמנה.

^

מכתבי ב"הארץ", 7 באוגוסט 2019

7-8-2019

בתגובה למאמר "על התנצלות וצביעות", עידן ליאב, (הארץ, 8.5)
עידן ליאב אף הוא זקוק ללימודים. התקפתו על נוה דרומי מתבססת על טיעונו שדרומי מתבלבלת בין חזקים וחלשים כשהערבים הם החלשים. אלא שהוא בעצמו מתבלבל או, לכל הפחות, הוא שוכח תולדות שיבת ציון.
הקרבן היהודי המוכר הראשון של הטרור הלאומי הערבי הוא אברהם שלמה זלמן צורף אשר נרצח במכת חרב בירושלים ומת באלול 1851. זה היה 45 שנה לפני שהרצל פרסם "מדינת היהודים" והקים את התנועה הציונית ו-30 שנה לפני עליית הביל"ו. הוא היה יהודי, בן מיעוט בקרב רוב מוסלמי. וכל מה שעשה היה לרכוש שטח לבית ולבית כנסת. האיבה הערבית מאז, ההתקפות על המושבות הראשונות, הפרעות, הגניבות וההצתות, הרצח והאונס, כל אלו עד תש"ח היו של אוכלוסיית רוב נגד עדת מיעוט על רקע לאומי וגזעי. אנו עדיין מחכים להתנצלות, לא רק מה שגרמו לנו אבל אף מה הטרור והאלימות הזאת הביאו על ערביי הארץ עצמם.
 
ישראל מידד
שילה
^

כשעמוס שוקן בא לעזרתי

את עמוס שוקן, הבעלים של "הארץ", תתפלאו לדעת, אני מכיר באופן אישי – אבל לא עד כדי כך קרוב – כבר למעלה מעשרים שנה.

אירחתי אותו בראיון בתוכנית ששידרתי בערוץ 7 יחד עם עמיתי רמי סדן ולעתים מתכתבים ואפילו שיכנעתי להגיע לביקור בתל שילה (אל הישוב שלי הוא לא הסכים אפילו לסייר).

גם בטוויטר אנו בקשר.

והנה סיפור העזרה:

הערתי היום על טור של אחד ניר גונטז' כך

והתגובה שלו הייתה

תודה שתייגת. אם כי לא באמת חשוב לי לדעת שחשוב לך שאדע את דעתך, או שאתה קיים. תודה

האמת? קצת נעלבתי.

השבתי

אני מצטער שקיומי אינו נוגע לך. כנראה שאתה סוג של ליברל מוגבל ומזלזל בערך האנושי של כל אחד שהוא אדם בעל דעה. ואולי אפילו מתנשא. לי אכפת שאתה קיים. תודה ושבת שלום. או שלום-על-ישראל.

ותייגתי את עמוס.

והנה תגובתו המצוייצת

ניר, זאת תשובה מתנשאת, וחבל. לא חייבים להסכים לאף דעה, אבל צריך להקשיב. במחלוקות הגדולות שיש בישראל למעשה חייבים להקשיב.

ועל אני מודה גם עם מחלוקות עומדות בינינו. כי בכך, להקשיב ואף לנסות להבין מאיפה באה המחשבה, דבר חשוב הוא.

^

מה ל"בית מקדש" ועיתון "הארץ"?

זה לא יפתיע איש אבל עמדת מערכת עיתון "הארץ" איננה מייחסת שום ערך לפעילות למען מימוש סעיפי החוק ו/או קיום ואבטחת זכויות האדם אם מדובר בתביעת יהודים לגשת בחופשיות למתחם הר-הבית ולהתפלל.

אדרבה. זו סכנת גלובלית במימדים קולאסיים.

אבל בעמוד הראשון של הגליון מהיום מופיעה כתבה על כניסת נשים בפעם הראשונה במאות נים אולי למקדש הינדי בהודו

הארץT

ובהמשך, בעמוד 11, הכתבה תופסת רוב מוחלט של העמוד

TTהארץ

מה מיוחד?

הרי היינו חושבים שאם העיתון מקדיש שטח מורחב באופן די חיובי לנושא, אז מדוע נושא מקביל, כמו זכויות יהודים בהר-הבית נגד ממסד דתי מתנכר ומיושן גם כן יזכה לסיקור אוהד?

הרי זוכרים אנו דברי מחמוד עבאס אשר אמר

מבקרים יהודים מטמאים 'ברגליהם המטונפות' את הר הבית

ושם, בהודו, העילה למניעת כניסתן של נשים היא מעמדן הדתי כ'טמאות' בגלל דם הווסת שלהן.

מדוע אין העיתון מסוגל לראות בממסד הדתי המוסלמי, הוואקף, אשר מונע כניסה חופשית ומפריע ליהודים בהר הבית אף הוא גורם מקביל למה שיש בהודו ומאפשר סיקור אובייקטיבי יותר?

איך היה העיתון מדווח של שרשת נשים מבית המשפט העליון לשער הלל שלל הר הבית, למשל? של מפגינותת המוחות נגד האיסורים והמגבלות עליהן בבואן כל לחודש להר-הבית?

^

שילה: לקראת העליה על הקרקע וקצת אחרי

אני ממשיך ומביא עדויות על התקופה לפני ולקראת העליה על הקרקע, וקצת מהשנה הראשונה:

הערה – ההבהרות שהוספתי משלי מופיעות ב- [].

————————————————————–

מיפה שטיין –

אני עליתי לעפרה מהיום הראשון . היינו 3 נשים שעלו ביום הראשון לעפרה: אורית רפופורט וחיה עציון, שכבר היו נשואות ואני (לסייע לגברים שלו ל"מחנה עבודה" של בעל חצור) [האם שפרה בלס לא הייתה שם?].  שם הכרתי את מאיר שהגיע להתנדב.  כשהחלטנו להתחתן , מאיר היה נחוש להקים ישוב חדש למרות שאני דווקא רציתי להישאר בעפרה. מאיר טען שלעפרה לא תהיה בעיה לקלוט עוד משפחות ושאנחנו מסוגלים להגיע למקומות מאתגרים ורחוקים יותר שלא כולם יסכימו להגיע לשם (עד היום כשאני נוסעת בדרכים אני זוכרת לו שהמרחק שאני נוסעת כל יום זה רק בגללו!).

אחרי החתונה (1 בנובמבר 1976 –  ח' חשון  תשלו), גרנו בירושלים. מאיר פנה לגוש אמונים והמליצו לנו לארגן מחדש את גרעין שילה שקצת התפזר. קיבלנו רשימה של כ-100 משפחות שנרשמו כמתעניינים בגרעין שילה. התחלנו להתקשר לכל אחת מהמשפחות, אלא שלרובן לא היו באמת כוונות לעלות לשילה. חלקן היתנו את  העליה באישור הממשלה, חלקם לא ממש זכרו שנרשמו לגרעין… ערכנו המון חוגי בית.

זכורים לי בעיקר שני חוגי בית, האחד אצל משפחת ליבס בירושלים (שאם אני לא טועה הביאו את גור) והשני בחולון אצל משפחה 'לא מוכרת' בשם הופבאואר. ע"פ הזכור לי רק משפחות שחם (שהיו בגרעין שילה המקורי)

מעריב 28-4-75

והופבאואר הודיעו מיד שהם מתכוונים לעלות, ובהמשך גם ליבס וגור. בסיוע גוש אמונים ועפרה היו כמה מפגשים בעפרה (כולל שבת אליה הגיעו מקסים גור עם ילד בן 3 –  אשתו טלי נשארה בבית בשמירת  היריון).

אגב,  אני הייתי בגרעין שילה המקורי [כרווקה] .

מעריב 20-2-76אמעריב 20-2-76ב

אני זוכרת מפגש שקויים בנחלים שנה לפני כן (ואולי עוד קודם לכן) ושם היו משה בטיש, חיים מרקוביץ (שחם) וארוסתו רבקה אולשובר. היה גם את יצחק מאיר, שכיום תושב עפרה (דרכו אגב הגעתי לעפרה וגם לגרעין שילה המקורי).

GE 1-7-77

מעריב 30-9-77

הגרעין התחיל להיווצר, והחלטנו לעלות כגרעין שילה, בתוך עפרה, עד שיודיעו לנו שאפשר לעלות לשילה. היה חשש שאם כל אחד יישאר בביתו, לא נצליח לארגן את כולם ביום פקודה.  בעפרה החליטו שאם אנחנו מוכנים לעלות לשילה, אין סיבה שלא נסייע להם ונגור מחוץ לגדר של עפרה, וכך נסייע להם בהתרחבות. אנחנו הסכמנו, אלא שהמעבר שלנו אל מחוץ לגדר התפרסם בעיתונים ומהר מאוד פינו אותנו משם [הפינוי היה בראשית אוקטובר 1977 מייד אחרי סוכות].  התגוררנו בעפרה, תחילה בב"ס שדה ואחר כך בקרוונים: משפחות בטיש, הופבאואר, גור, שחם, נתנזון, משה ויעל אברהם (שהתחתנו כשהיינו בעפרה ושם עשינו להם שבע ברכות) ואנחנו (אולי גם ליבס . אני לא זוכרת ).

tekoa 16-10-77 maariv

14-0-77

יהודית בטיש  נבחרה למזכירת היישוב (משה אברהם שאל באסיפה מי מתנגד שהיא תהיה אבל אף אחד לא הרים יד, אז היא התמנתה  פה אחד…).  אורית ועירא גרו אותה תקופה בעפרה והם עברו לצפת במסגרת גרעין גשר אבל אנחנו "סימנו" אותם כמי שהם בעלי פוטנציאל לעלות לשילה. אגב, אחרי שעלינו לשילה, התכתבתי עם עירא כחלק מתפקידי כמזכירה ביישוב בניסיון לשכנע אותם לבוא לשילה. יש לי בבית מכתב מעירא שכתב לנו שהם יסכימו להגיע לשילה אם אסיפת חברים בשילה תסכים שהוא יקים בשילה מוסד לילדים מפגרים.  ואכן, אסיפת חברים אישר זאת והם באמת עלו לשילה….

גם משפחת ירדן היו איתנו בקשר לגבי אפשרות עליה לשילה, ובאחד הימים (הרבה לפני העליה בפועל) נסענו שני זוגות משוגעים – יעקב ורחל, מאיר ואני – לחפש מקום ליישוב, שיהיה קרוב לשילה הקדומה אך לא רחוק מדי מהכביש הראשי. אני זוכרת את מאיר ויעקב מטפסים על כל מיני הרים ואני ורחל מחכות באוטו באמצע שום מקום…

כנראה שזה תואם עם מישהו מגוש אמונים ששלח אותנו לאתר שטח, אבל לא זכור לי שהתחשבו בנו כל כך… נדמה לי ש"בחרנו" מקום שהוא קרוב יותר למעלה לבונה….

4-1-78

משפחת ירדן עברה בסופו של דבר לישוב "קדום" (לימים קדומים) ולא המתינו לעליה לשילה שהתמהמהה.  כשעלינו לשילה הגיעה אלינו שמועה שקשה לרחל המרחק מירושלים. מאיר ואני נסענו במיוחד לשבת לקדומים (שם היה למאיר חבר) ובמהלך השבת "התלבשנו" עליהם ושכנענו אותם ששילה הרבה יותר קרובה לירושלים…. שנים רבות לא סיפרנו להם שהם היו מטרת הנסיעה לקדומים, ושזה ממש לא היה במקרה שנפגשנו באותה שבת הסטורית.

משפחת בטיש לא עלתה איתנו לשילה בגלל שיהודית ילדה. גם משה ויעל לא עלו איתנו בהתחלה, וגם לא ליבס (שהתאכזבו שלא יוכלו לחפש הר מרוחק שרק הם יגורו בו). ביום העליה הראשון לשילה עלינו משפחות הופבאור, גור, שחם נתנזון ואנחנו. כמו כן הצטרפו משפחת בוזגלו ממעלות ומשפחות מוויג ומלכיאל שהיו קשורות לישיבת ברית שלומי שהצטרפה להקמה. [מי ואיך נוצר הקשר עם הישיבה?]

בשלב מסויים ישיבת שלומי הכריזה על שילה כישוב ישיבתי ופרסמה בעתון  הודעה על קליטת משפחות לישוב ישיבתי – דבר שגרם לפיצוץ, ובסיוע אגוד ישיבות ההסדר הם עזבו את שילה כולל משחות רוזנצוויג ומלכיאל.

מאיר וני היינו זוג צעיר. אני בתחילת היריון.  בחוץ שרר קור מקפיא. אין לי מושג מי הגה את הרעיון המוזר אבל הודיעו לנו שכיוון שיש לנו קרוון שלם של 22 מ"ר, לא סביר שאנחנו נתרווח ושבח יישאר באוהל. בקיצור, למשך תקופה מסויימת שבח גר בסלון ביתינו ואנחנו הצטופפנו בחדרון הקטן. באחד הימים (כנראה הנואשים) כתבתי לשבח את חזון אחרית הימים: "והיה באחרית הימים יקומו השמיכות מאליהם ויינסו לארגז המצעים וכל הסדינים ירננו וישמח יחדיו באותו ארגז…". בסופו של דבר הוא קיבל את המגיע לו: שבח הרווק לקח אותי ואת מאיר בשבת ליל יז בתמוז לבית חולים בהר הצופים ללדת את התאומים ונתקע בירושלים. הוא הלך ברגל והגיע הרבה אחרי חצות לחברו בגבעת מרדכי שם נשאר עד צאת השבת. השנה, ביז בתמוז שיצא בשבת, הזמנו אותו בליל שבת (עם כל ילדינו) ונתנו לו מתנה באיחור קטנטן של 40 שנה על אותה שבת היסטרית והסטורית.

אגב, שבח הופיע כמה פעמים הטלוויזיה כדובר היישוב ותמיד למחרת היו לו כמה הצעות להיכרויות (כולל כאלו שהגיעו במיוחד לשילה בגללו…). מרוב שחיינו ביישוב חיי שיתוף וידענו הכל על כולם, ידענו תמיד מתי שבח יצא עם מישהי (עם הטנדר של הישוב) ולמחרת נהגנו כולנו להתעניין בתוצאות הפגישה.

משהו נוסף. שתי משפחות המתינו לעליה לשילה עד שיגיעו עוד קרוונים: משפחתו של חגי בן ארצי ושל מאיר גרוס. אבל אז בדיוק הקימו את בית אל ושניהם ערקו לשם. קיבלנו את זה מאוד קשה !

ועוד נקודה מעניינת : בתחילת שילה מישהו סיפר לנו משהו שלא ממש האמנו לו: שבארה"ב יש מפעלים לחיתולים מנייר. הציעו לנו להקים מפעל כזה בשילה אבל אנחנו (תושבי היישוב ) דחינו את ההצעה: בחיים לא נראה לנו שמישהו יחליף את חיתולי הבד החזקים והאמינים בחיתולים מנייר. חוץ מזה – לזרוק את החיתול לאחר השימוש ? בחיים לא!

ממשפחת לויתן –

אנו פנינו לגוש אמונים. תחילה חשבנו על אלון שבות אך אמרו לנו שיש שם צורך רק למקצועות מסויימים שלא היו לנו. כתוצאה מפנייתנו הגיעו לביתנו ברחובות שני פעילים מגוש אמונים והציעו לנו להצטרף לגרעין שילה. היו 2 מפגשים לפני העליה לקרקע. אחד בחולון אצל הופבאוור ואחד בירושלים.

היה סיור בשטח הריק והטרשי. התישבנו מתחת לעץ התאנה בתל שילה וחנן פורת דיבר עמנו וקרא את הפסוקים מספר שמואל המאוששים את מיקומה של שילה פה. עד כמה שזכור לי חנן פורת ניסה בכל כוחו לייסד את שילה פה תוך כדי הסכמה עם הממשלה. היה לנו ברור שבתוך ליבו בגין רצה מאוד בהתיישבותנו פה.  אבל הוא היה שפוט של קרטר וקיסינג'ר.

אנו חשבנו שה"פטנט" של מחנה חופרים היה שקר לבן וברור גם לממשלה.

גרעין עפרה ניסה קודם להתיישב בשילה. הגרעין שלנו הופנה קודם לעפרה כדי לא למרוד בממשלה.

מחיים שחם –

לענ"ד הטלפון שמופיע במודעה [למטה] הוא של של יעקב ירדן ז"ל בירושלים.

גרעין שילה

גרנו בחודש חשוון בעופרה, יעקב ירדן היה חבר גרעין, ועדיין בירושלים.

דבר 2-2-78א

6.2.78B

דבר 8-2-78

דבר 24-4-78

לא תם ולא נשלם…

אנו ממתינים לעדויות נוספות ולכשתגענה, נפרסמן.

____________________

עדכון:

טלי גור מוסיפה:

מנסה לענות על שאלות 1. 2. ו-6.

זוכרת כנס בירושלים נדמה לי אצל ליבסים בקרית משה.זוכרת משם את יפה ומאיר שהיו מאוד פעילים, את הבטישים ובעיקר את חנן פורת שהלהיב אותי מאוד. היה חשמל באויר.לא זוכרת מי הזמין אותנו. היינו בקשר עם ליבס לפני כן. היתה תחושה של קבוצה,אבל אני לא זוכרת פרטים. אני זוכרת מעין מסע לשילה עוד לפני העליה. יתכן שברכב של ליבס. דרך משובשת לגמרי והמון חלומות בלב.

לעפרה הגענו בעקבות אותו מפגש כנראה. לא היה שום ניסיון להתישב ופינוי או משהו דומה לזה. היה ברור שעפרה זה הצעד הראשון להתישב בשילה. בעפרה גרנו בחדרים צמודים זה לזה, כל משפחה בחדר. מאוחר יותר הגיעו קראוונים לעפרה. אנחנו היינו בכחול, השאר היו בקראוון חסר צבע. כשעלינו לשילה, כל משפחה נשארה בקראוון שלה. אני התאכזבתי ששמו את שלנו בקצה. פחדתי. האוהל של החיילים שהיה סמוך לקראוונים נתן המון ביטחון. בעיקר שהיו שם חיילים ומפקדים מדליקים כמו שיש האילתי שמיד התאהבתי בו. הוא לקח על הידיים את הדס ושילה, הסתובב איתן, ונתן פקודות לחיילים

^