איך כותבים "sensitize" בעברית?

שאלתי את האקדמיה לגבי תרגום לעברית של המילה sensitization.

האם יהיה מקבול לשמש במונח חישון, מלשון חיישן, למשמעות בנאגלית של to sensitive someone to a situation?
יש ביטוי "החיישנים שלו נדרכו".

הנה התשובה:

במונחי האקדמיה נקבע תמורת sensitization המונח רגשוש.
תמורת הפועל to sensitize נקבע לרגשש.

חשבתי שהדבר לא נשמע נכון אז השבתי:

תודה.
אבל, במחילה, ​להשתמש במונח "רגש" וה​צורה​ "לרגשש" אינם מתאמים לתרגום ​מאנגלית ​​ולכוונה כלל.
To sensitize הינו לגרום לכך שאדם יהיה במצב של הבנה מול אדם אשר סובל ממצב רוח, ממצב כלכלי או פסיכולוגי.
להשתמש בפועל "רגש" מפספס כאן.
יש סדנאות עבור שופטים כדי לגרום להם להיות sensitive לנשים שנאנסו, למשל. להשתמש ב"לסדנאת רגשוש" בכלל מעוות.
חבל.

הדו-שיח המשיך:

אני חושבת שעניין הרגשוש הוא עניין של טעם. כשלעצמי אינני מתלהבת מן רגשש, אבל אני סבורה שהשורש רג"ש הוא השורש המתאים ולא השורש חו"ש. בלשון הרגילה מדובר על רגישות לזולת ולא על חישת הזולת. אומרים על אדם שהוא דיבר ברגישות, שהוא רגיש לזולתו וכדומה. החישה והתחושה מתקשרים יותר להיבטים פיזיים ואובייקטיביים יותר.

כתבתי בחזרה:

מודה לך על ההבהרה.
אך אני בשלי.
המושג של "חוש" יותר מתאים לכוונה של השימוש במונח sensitize.
תחשבי על "מה אתה חש כלפי ______?"
היית משתמשת ב"מה את מתרגששת כלפי _____?" כמקביל?

ואח"כ הוספתי:

שוב, דוגמא: הנה קטע שהןפיע בניו יורק פוסט אממול בנושא שאני דן עימך
I should add that many of those who have confided in me have made it plain: sensitivity training will not suffice. Their feeling is you can’t change these tigers’ stripes.”
הכוונה לאווירה של רדיפה, השפלה וביזוי במקום עבודה והצורך בתוכנית שתלמד הבוסים להתנהג כמו בן אדם.
רגשוש או חישון?
מה את אומרת כעת? מה יותר מתאים לכוונה של המונח?

ושוב קבלתי תשובה:

הייתי משתמשת ב"מה אתה מרגיש כלפי…".

יש לי הרגשה שהמשיבה לי אינני מבינה במה מדובר.

^

מודעות פרסומת

שומסקי סילף דברי ז'בוטינסקי

בעבר העליתי בלוג בנוגע לדמיטרי שומסקי וז'בוטינסקי.

ועכשיו שוב אני מתייחס לרשימה שלו.

לדימטרי שומסקי נדמה שקיים תסביך רדיפה בכל הנוגע לזאב ז'בוטינסקי. או ששומסקי רודף אותו על ידי מאמץ שיטתי לעוות את משמעות דבריו, רעיונותיו ומעשיו או ששומסקי מרגיש נרדף על ידו כי הוא מנסה למצוא אצלו הצדקה לתפיסה של המדינה הדו-לאומיות במקום שז'בוטינסקי שולל אותה השקפה.  ז'בוטינסקי האמין במדינה יהודית ריבונית, בשטח המקורי של המנדט בטרם מגזר שטחי עבר הירדן מזרחה, תוך הענקת זכויות וחירויות לקבוצות מסוימוצת אתניות ודתיות. לא יותר.

שומסקי, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר את תולדות הציונות.  אלא הוא איננו מסתפק בקתדרה במגדל השן. מעבר להוצאה לאור של הדוקטורט שלו על ההשקפה הציונית הדוגלת בדו-לאומיות, "ציונות פראג" לשיטתו, הוא ניהל בעבר את מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. לדידו, "כמעט כל ההוגים והמנהיגים הציוניים בעשורים הראשונים לקיומה של התנועה קראו להקמתה של ישות פוליטית בעלת מאפיינים דו–לאומיים".

ובשיחה זו עם אופיר אילני הוא ממשיך: " הרעיונות והתפישה של רב–לאומיות היו מהותיות לתפישה של הציונות עצמה, בלי קשר לעמדה של הערבים…וזה דווקא משום שלא היו להם שום אשליות שהערבים יסכימו להסדר. לז'בוטינסקי לא היו שום אשליות. העניין של לא לשלוט בעם אחר הוא לא עניין טקטי אלא מהותי."

ולשאלה " איך כלל האוכלוסייה היהודית…יכולה להזדהות עם רעיונות של ברית שלום או של כמה יהודים מפראג?" משיב שומסקי ש"זה לא רק חוג פראג. כמו שאמרתי – זה כולם. זה גם ז'בוטינסקי, הזרם הקיצוני ביותר".

כמובן, שלל ז'בוטינסקי את רעיון המדינה הדו-לאומית אשר קודם בידי ציונים במרכז אירופה, גרמניה וצ'קוסלובקיה, כדוגמא במאמר "על ארץ-ישראל ה'דו-לאומית'" מ- 3.1.1926 ובמאמר "שוב על ארץ-ישראל ה'דו-לטומית'" מ- 16.10.1927 שניהם פורסמו בכתב-העת הרוסי "ראסווייט"

rassviet (2)

ומופיעים בכרך "הרבוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו" בהוצאת מכון ז'בוטינסקי ובערכיתו של פרופ' יוסף נדבה.

שומסקי פעיל ללא-לאות בשטח הציבורי. הוא הופיע בכנס אקדמאי שנערך באוניברסיטת תל-אביב ב- 21.6.2012 והירצה על "מאימפריית לאומים לא-יהודית למדינת לאומים יהודית: שורשי הציונות הרב-לאומית של ז'בוטינסקי" (מתחיל בדקה ה-26 בערך), פירסם מכתב במוסף "הארץ" ב- 23.7.2010 תחת הכותרת "ז'בוטינסקי אמר", ועוד מאמרים בעיתון כגון "בחזרה לציונות כתנועת שחרור" ב- 29.9.2010, ב- 21 ביוני 2013 פירסם את המאמר תורת ז'בוטינסקי מחייבת את חלוקת הארץ בכתב-העת (שהתחדש) "מולד", וושוב, שורה ארוכה של מאמרי-דעות בעיתון "הארץ" (שז'בוטינסקי היה בין מייסדיו) כגון "ז'בוטינסקי ומדינת כל אזרחיה" (21.1.2011), "מה שז'בוטינסקי הבין" ב-1.11.2012, "ביבי, גם ז'בוטינסקי תמך בשתי מדינות" (31.7.2013), "חילול זכרו של ז'בוטינסקי" (30.7.2014), "ריבלין, ז'בוטינסקי וחלוקת הארץ", ב-18.8.2015, "האם ז'בוטינסקי אהב את אודסה יותר מארץ-ישראל?", (8.10.2015), "ז'בוטינסקי בעידן של פוסט־אמת" (26.07.2017), ועוד. על גבול האובססיה.

ז'בוטינסקי עבורו הוא מטרה לתקוף, להציג את דעותיו ועמדותיו בעיוות מסוים ואף לשמש קרדום לחפור בו כנגד אלה שכאילו צריכים להיות באי-כוח האידיאולוגיים והמדיניים הנאמנים שלו. המנהיג הרביזיוניסטי משמש כמין דיבוק ופעם אחר פעם, שומסקי חייב לזעוק "צא, צא".

ב"הארץ" ביום 11.12.2017, המאמר "ציונות בלי ירושלים" הופיע. בחלק המתייחס לז'בוטינסקי, שומסקי הוכיח לא לא רק יכולתו לרדוף את ז'בוטינסקי אלא גם לסלף אותו. האמנם?

כדי להצדיק מסירת ירושלים לידי ידיים זרות בהסכם-שלום עתידי עם הערבים (ונתעלם מכך שבחזונו של ראש בית"ר השטח של המדינה היהודית משתרעת על שתי גדות הירדן, דהיינו אין הממלכה ההאשמית קיימת והערבים הם אזרחים ברצון החיים מתוך הסכמה בשקט ובשלווה במדינה היהודית), בחר שומסקי קטע מתוך ספרו האחרון שז'בוטינסקי הכין לדפוס בחייו, "חזית־המלחמה של עם ישראל", ופורסם באנגליה בחודש יולי 1940, שבועות ספורים לפני פטירתו.  והנה הקטע בתרגומו העברי של י.ה. ייבין משנת 1941 המובא ע"י שומסקי:

"האזורים החשובים בתוך העיר העתיקה בירושלים, שתחומיה ייקבעו לפי ראות עיניו של חבר הלאומים, ייהנו מאותה מידה של אקסטרה־טריטוריאליות, המקובלת בכל העולם לגבי צירויות של מדינות". מוסיף שומסקי: "כך קבע זאב ז'בוטינסקי בדבר מעמדה הפוליטי העתידי של ירושלים העתיקה. עוד נקבע, כי 'כל אחד מן האזורים האלה ייחשב לשטח־עירייה מיוחד ויתנהל על ידי מועצה, שתתמנה על פי הסכם בין השלטונות הדתיים הנוגעים בדבר'".

הבעיה מתחילה בכך, כפי ששומסקי עצמו מציין, שדברים אלו הופיעו לראשומה במסגרת הצעת טיוטה של החוקה למדינה היהודית בשתי גדות הירדן, אשר אושרה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בשנת 1934.  הבעיה ממשיכה בכך שבמכתב אל שמואל (מוקי) כץ ביום 8 ביולי 1937, בו ז'בוטינסקי מנתח את מסקנות החלטתה של הוועדה המלכותית פיל שקבעה את התוכנה של חלוקה כפתרון לעתידה של המנדט על פלסטין, מציין ז'בוטינסקי ש"מבחינה רוחנית, הבית הלאומי הזה ללא עיר הלאום (הערה: ירושלים אמורה הייתה להיות חלק מאזור בריטי בנפרד, רעיון שאומץ כעבור עשור בהמלצת האו"ם שירושלים תהיה "בינלאומית") הוא חזון מסורס שישים ללעג את הרעיון הציוני".

אין ניגוד בין מה שכתב ז'בוטינסקי למוקי כץ ובין מה שכתב ב"חזית המלחמה". המעמד המיוחד של העיר העתיקה והמקומות האחרים המקודשים לדתות שונות לדעתו של ז'בוטינסקי יהיה במסגרת המדינה הריבונית היהודית. זאת אומרת, שגם אם ז'בוטינסקי בחר להציע בספרו משנת 1940 תוכנית שגובשה ב- 1934, הרי ב- 1937 הדברים ביסודם זכו לעיבוד שונה ממה ששומסקי מנסה להציג כעמדה פשרנית בטכסט של 1940.

אבל הבעייתיות אצל שומסקי בהבנת הנקרא רחבה יותר מאי-ידיעה (או הסתרה) של התפתחויות מחשבתיות אצל ז'בוטינסקי. לא די בכך ששומסקי אינו פורש לפני הקורא המורכבות של הנושא אצל ז'בוטינסקי אלא מסלף ממש הטכסט.

הסעיף המצוטט ברשימתו הפולמסית של שומסקי נושא הכותרת "המקומות הקדושים". להביא תרגום של "האזורים החשובים" סתמיים, במנותק מההקשר הספציפי, הוא פשע אתי של אקדמאי. במהדורה הביקורתית החדשה של כתבי ז'בוטינסקי, בעריכתו של פרופ' אריה נאור, התרגום העברי מופיע כך: "כמה שטחים בעיר העתיקה". מדוע שומסקי משתמש בתרגום הישן ועוד משנה את משמעות הקטע?

לכתוב "כך קבע זאב ז'בוטינסקי בדבר מעמדה הפוליטי העתידי של ירושלים העתיקה" מבלי לציין שהוא התכוון אך ורק למקומות קדושים, ולא העיר עצמה, ואולי היה חושב שמתחם הר-הבית לא יהיה כולו במעמד כזה אלא רק המבנים עצמם, דהיינו מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, מסלף הטכסט וגם המהות של מחשבתו של ז'בוטינסקי.  במקור באנגלית, מופיע "The relevant areas within the Old City…shall enjoy the same measure of extra-territoriality as that universally recognized in the case of embassies". מעמדה המדיני של שגרירות מוגבל אך ורק למבנה עצמו וכמובן, אין בכך פגיעה ממשית בריבונות יהודית של העיר במדינה העצמאית שתקום.  שאלה אחרת, אגב, היא האם הכללים של הסכם וינה 1961 מעניקים ריבונות לשטח השגרירות או רק חסינות.

בתת-סעיף הבא, ברור שז'בוטינסקי אינו משייך המעמד הזה למעמד מדיני נפרד כי את הניהול של כל "אזור" יופקד בידי "השלטונות הדתיים הנוגעים בדבר". בתת-סעיף 4, ז'בוטינסקי מתנה את המשטר הייחודי הזה להעניק "רשיונות כניסה בשביל ציילנים" שיוגבלו רק "בצרכי ההיגיינה , התעבורה או הבסחון הצבורי". יש להניח שז'בוטינסקי לא היה מעניק תוקף לאיזה "סטטוס-קוו" המונע בעד יהודים לבקר בהר-הבית כמו שנלחם בזמנו למאבק על הכותל המערבי ב- 1928-1929.

לשומסקי מותר חופש אקדמאי להבין את ז'בוטינסקי איך שנוח לו. אבל להסתיר מן הצבור את מלוא החשיבה של המנהיג הרביזיוניסטי וגרוע, לסלף את משמעות הדברים שכתב אינם כלולים בחופש שכזה.

נ.ב. גירסה מקוצרת של התוכן של רשימה זו נשלחה למדור "מאמרי דעות" של עיתון "הארץ".

שבועיים עברו והמאמר לא נצפה.

^